איש הזמן – פרק 5: דובים

Antonio 05/07/2021 90 צפיות תגובה אחת

המראה היה מהפנט. כמו להיות תייר בארץ אחרת, רק מטורף יותר, כי זו הארץ שלי אבל הזמן… אלוהים, חזרתי אחורה בזמן!
“אני לא מאמין שעשית את זה!” טפחתי על שכמו של בנצי. “הייתי בטוח שאתה מקשקש בשכל.”
“עליזה עלתה ארצה מרומניה בחמישים ושתיים.” אמר בנצי, לא מתייחס אלי בכלל. “שמו אתה המשפחה שלה במעברה בבאר שבע. כמה שנים אחרי הכרתי אותה בפעילות של המחנות העולים.”
הנהנתי. ושתקתי. בנצי מחה דמעה.
“בוא נביט עליה קצת, ואז אני אנסה לתכנת אותנו לשנות התשעים. מקווה שהפעם אצליח.”
“טוב בנצי.”
הבטנו בחבורת הילדים, וביניהם עליזה, משחקים במגרש בית הספר, עד שהמורה דנדנה שוב בפעמון והחזירה אותם אל תוך הכיתה. המגרש התרוקן לגמרי.
“טוב,” אמר בנצי. “בוא נתכנת את הדבר הזה.” והוא טפח על פרק כף ידו והלוח האלקטרוני נשלף. “בוא נראה…”
לפתע, מולנו, נפער חור. אין לי דרך אחרת לתאר את זה – חור גדול ושחור באמצע האוויר. “בנצי… אתה עשית את זה?”
“לא.” הוא ענה. “אני לא יודע מה זה הדבר הזה.”
משהו התחיל לנוע בתוך החור. למשהו הזה היו פנים. היו לו עיניים. הוא נאבק לצד, משהו גדול ו… פרוותי?
“שאלוהים יעזור לי…” התנשף בנצי.
“בנצי, מה קורה כאן?”
עיניו של בנצי נפערו והוא לא אמר כלום.
הבטתי שוב לכיוון החור. עכשיו היצור כבר הצליח להשתחל, כמעט לחלוטין, מבעד לחור. זה היה דב. דב קוטב. באמצע המדבר, ליד באר שבע של שנות החמישים. ודב הקוטב הביט לעברנו ונהם. הייתה לו לסת ענקית ועמוסה בשיניים.
“בנצי!”
“רגע, אני אתכנת אותנו. אנחנו נברח מזה.”
“בנצי. רוץ!”
פתחתי במנוסה. הדב שאג והחל מסתער לעברנו. “בנצי!” צרחתי, מתגלגל במורד הדיונה, אבל כבר היה מאוחר מדי. הדב השיג אותו, לפת אותו בכפותיו הבשרניות והניף אותו למעלה. בנצי לא נאבק ולא צרח, הוא נראה כמו בובת סמרטוטים, ואז, ברגע אחד, הדב סגר את לסתו על ראשו של בנצי. עם הקסדה, הראש של בנצי נעלם. נותר גוף חסר ראש ומדמם, שהושלך הצדה. עכשיו הדב, לבן כולו אך פניו אדומות מדמו של בנצי, הביט בי. הוא שאג ואני צרחתי, ופתחתי במנוסה בעוד הדב שועט לעברי. במבט לאחור ראיתי עוד דב משתחל החוצה מבעד לחור. מה זה לעזאזל?!
תוך כדי ריצה טפחתי על פרק כף ידי והלוח האלקטרוני שלי נשלף. אני חייב לתכנת את עצמי אל מחוץ לסיוט הזה. אבל איך? לחצתי על הכפתור האדום והגדול, זה שעליו בנצי לחץ קודם לכן ושיגר אותנו לכאן, אבל כלום לא קרה. שני הדובים דלקו בעקבותיי, והדב הרוצח ואדום הלסתות כבר היה ממש קרוב אלי. יכולתי להריח את הבל פיו ולראות חוטים של ריר תלויים מלסתותיו. לחצתי בפראות על כל הכפתורים בלוח. לא משנה, מה שיהיה יהיה. ואז זה קרה. הכול נעשה שחור.
שוגרתי לזמן אחר.

איש הזמן – פרק 5: דובים
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (1)

דובים מטורפים

13/10/2021 20:54
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך