איש הזמן – פרק 6: קשישא

Antonio 06/07/2021 128 צפיות תגובה אחת

לרגע חשבתי שהנה, חזרתי הביתה. תל אביב. מקום מוכר. אני בבוגרשוב. ומתחיל להחשיך. איך אני חוזר הביתה להרצליה? מונית? אני לבוש בחליפת הנסיעה בזמן שבנצי הכין עבור עליזה – חליפה ורודה עם דגמים רקומים של חרציות, ואני מלא כולי בחול ואבק מהמנוסה מדב הקוטב, בחולות של באר שבע… אלוהים, רק לחשוב את זה גורם לי ל… מיינדפאק. אחת הנכדות שלי משתמשת כל הזמן בביטוי הזה, ‘מיינדפאק’. עד היום לא הבנתי מה זה אומר, והנה אני מבין. בזכות המסע בזמן אני מתחבר לעולמם של הצעירים.
אין עלי כסף. מתחת לחליפה אני רק עם תחתונים. אני לא יכול לקחת מונית הביתה. והנה, עוברת מונית. אולי הוא ירחם עלי? יחשוב שיש לו עסק עם קשיש דמנטי שברח מהבית או מבית האבות? אני בא להרים את היד ולסמן לנהג המונית שיעצור, אבל משהו לא בסדר… המונית היא מדגם סוסיתא. ככל הזכור לי, אין יותר סוסיתות, וטוב שכך, רכב דפוק ששימש בעיקר מזון לגמלים בסיני כשהיינו יורדים לחוף של רפי נלסון. ולמה לעזאזל יש לנהג שיער אפרו שממלא חצי מהרכב ופאות שמכסות את כל הלחיים? אני מוריד מיד את היד אבל הוא עוצר לי בכל מקרה.
“מה העסק, קשישא?” הוא שואל.
“אה… לא כל כך טוב.”
“לאן פניך? רק מזהיר אותך כי מחיר הדלק קפץ אמש. המונה יקפיץ את הנסיעה בלירה וחצי.”
“אהה.” אני עומד ובוהה בו. אני לא יודע באיזו שנה אנחנו, מנחש שאלה סוף שנות הששים תחילת השבעים, והרחוב בו אני גר עוד לא נבנה. אין לי לאן לחזור.
“נו, לאן אני לוקח אותך?”
“אה… תודה רבה, אבל אני מוותר.”
“בטוח?”
“כן. תודה.”
“כרצונך קשישא. סיימתי משמרת, אם תרצה, לוקח אותך בחינם.”
אוקי… זה משנה טיפה את התמונה. שכחתי כמה אדיבים היו התל אביבים באותן השנים. כשתל אביב הייתה עיר קטנה עם חופי ים רחבים וללא מגדלים שמסתירים את הנוף. “קח אותי לים.” אני אומר.
“לים? לאן בים?”
“לא משנה. לים.”
“רוצה ים, תקבל ים.” הוא מחייך אלי.
אני פותח את הדלת ומתיישב לצדו. כמה הכיסאות ברכב הזה קטנים. כמה צפיפות… ידית ההילוכים חורקת ואנחנו יוצאים לדרך. אין מזגן ואוויר הערב התל אביבי הלח נכנס פנימה.
“אנחנו על בוגרשוב, אז אני רק נוסע קדימה.” הוא צוחק, ומדליק רדיו. Bye bye, ms America pie… מזמר דון מקלין מתוך המכשיר. אני מביט לצדדים. צעירים תל אביבים לבושי בגדים פרחוניים, עטורי תסרוקות ארוכות שיער, לגברים זקנים ושפמים גדולים, וכולם בלי יוצא מן הכלל מעשנים. אמא תל אביבית צעירה לבושה שמלה בצבעים פסיכודליים ומשקפיים ענקיות שמכסות לה חצי פרצוף, מסיעה עגלת תינוק מסיבית בגודל של טנק, ומעשנת תוך כדי. אנחנו חולפים ליד לוח מודעות – “זוהר דשא בע”מ גאים להציג – ‘מציצים’, סרטו של אורי זוהר.” מתי יצא לאקרנים ‘מציצים’? אני כבר לא זוכר. אבל אלה שנות השבעים.
השיר של דון מקלין נגמר ונשמעת לפתע תרועת תזמורת צה”ל, ואז מבזק חדשות – “ערב טוב לכל המאזינים. כאן גלי צה”ל. השישה בחודש יוני שנת אלף תשע מאות שבעים ושתיים, השעה שמונה. לילה שקט עבר על כוחותינו בתעלה. ראש הממשלה אמרה אמש כי אל למצרים להתגרות בצה”ל, שכן כוחותינו יעמדו בפני כל פעילות עוינת…”
שנת אלף תשע מאות שבעים ושתיים… חודש יוני. עוד כמה זמן תפרוץ מלחמת יום כיפור?
“המצב בתעלה בעייתי, הא?” שואל הנהג. “עסק ביש. עוד יקראו לי למילואים.”
להזהיר אותו ממה שהולך לפרוץ כאן עוד פחות משנה? אני באמת חושב לעשות את זה. אבל הוא מקדים אותי. “הגענו.”
חוף הים של תל אביב. כבר שכחתי כמה הוא יכול להיות יפה. החול, תחת שמי הערב, כמעט כסוף מאורות הכוכבים והירח. הים שקט ורגוע, מתנפץ לאט ובעדינות על החול החם. זוג צעיר מתנשקים להם בשקט, רגליהם שלובות אלה באלה בתוך המים. וחוץ מזה – שקט. רק גלים, חול, מים שקטים. אני יוצא מהמונית ומודה לנהג, ויוצא לסיור רגלי קטן לאורך החוף. אין כאן אף אחד. אני מתמכר לבריזה החמימה והמלוחה. ואז זה מכה בי – בנצי נהרג. הוא לא ישוב יותר. הוא מת את המוות הכי גרוטסקי שניתן להעלות על הדעת – נטרף בידי חיית טרף אכזרית, בחולות של באר שבע, לאחר שצפה באשתו בהיותה ילדה קטנה. ומה יהיה עלי? ללא כסף, ללא תעודות, ללא מסמכים, ללא התרופות… אלוהים, הגוף שלי מתחיל לאותת לי שבלי זריקת האינסולין, בלי טיפות העיניים, ללא ערימת הכדורים שאני צורך כל לילה, יתכן שלא אשרוד עד הבוקר. אני מתחיל להתנשם בכבדות ומנסה להרגיע את עצמי, ללא הצלחה. אני בתל אביב בתחילת שנות השבעים. גרסה צעירה ממני מסתובבת כאן היכן שהוא. באותם ימים חייתי בדירה משותפת עם קומונת היפים. את אשתי כבר הכרתי בשלב הזה. מה אם אחפש אחר עצמי? אולי עצמי הצעיר יעזור לעצמי המבוגר? כמו שאני זוכר את עצמי, אין לי מה לסמוך על עצמי.
עייפות נופלת עלי. כבדה. אני נשכב על החול ונרדם מיד.
*
“הלו. אתה.”
“ממ.. מה?” אני ממלמל.
“אתה! כן אתה!”
אני פוקח עיניים. מולי עומד אורי זוהר. טוב, לא אורי זוהר, אבל כמו מרבית הצעירים באותם ימים, מישהו שממש מנסה להיראות כמו אורי זוהר. ג’ינס צמוד, פלג גוף עליון חשוף, שעיר, עם שרשרת כסופה על הצוואר, ושיער ארוך ופרוע. “תביא כסף.” הוא אומר.
“מה? אין לי…”
“אל תבלבל לי את הקלבסה. שפוך ת’לירות עכשיו בנאדם!”
“אדוני, אין עלי כסף.”
הוא מוציא משהו מכיס מכנסיו, ולוחץ עליו. זו סכין קפיצית. אוי, איזה יופי. קודם בנצי מת מדב קוטב, ועכשיו אני אמות מאיזה היפי מסטול שמחפש כסף לסמים. אני מנסה לקום, חושב אולי על מאבק, אבל הצעיר נעמד מעלי, והוא מכוון את הסכין לעברי. “כסף, או…” והוא מסמן חתיכת גרון.
פי נעשה יבש ואין לי מה להגיד.
ואז זה קורה שוב. חור שחור וגדול נפער באוויר, ממש מאחורי הבחור הצעיר. הוא לא רואה את זה. למרות החושך מסביב, אור הירח מאפשר לי לראות את הפתח האפלולי שנפער באמצע האוויר החם, ומסתיר את הים. נו, אז מה יקרה עכשיו? דב קוטב ייצא משם ויטרוף אותי ואת הבחור הצעיר? אבל יוצאת משם אישה. צעירה. ממש צעירה, נערה. והיא מחזיקה בידה אקדח. לפני שאני מבין מה קורה היא מכוונת לעבר הבחור שכלל לא מבחין בה, ולוחצת על ההדק. הוא לופת את צווארו, ואני רואה חץ נעוץ היטב בתוך הצוואר. הוא צונח לצדי, נוחר.
“אתה רוצה לחיות?” היא שואלת אותי.
אני מהנהן.
“אז בוא.” היא נותנת לי יד ועוזרת לי לקום. “תעבור איתי דרך הפורטל.”
“דרך המה?”
“לא משנה. רק בוא אחריי.”
היא מובילה אותי לעבר החור השחור, ומסמנת לי לעבור דרכו. “אני לא רוצה.” אני אומר לה.
“אתה מעדיף לחכות לדובים?”
“שכנעת אותי.” אני אומר לה ונכנס דרך החור.

איש הזמן – פרק 6: קשישא
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (1)

אני הייתי מעדיף לחכות לדובים

13/10/2021 20:49
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך