איש הזמן – פרק 7: זקן זה רק תפיסה

Antonio 07/07/2021 104 צפיות 2 תגובות

עברתי דרך החור השחור שהופיע בחלל האוויר, בחוף הים של תל אביב, שנת אלף תשע מאות שבעים ושתיים. ראיתי את המוות מול העיניים, בדמות היפי מסטול עם סכין קפיצית. ניצלתי בידי… בידי מי? נערה? מי זו הנערה?
ברגע שעברתי מבעד לחור השחור התחילה הצלילה. הרגשתי כאילו אני צולל בתוך אובך שחור ואינסופי. האובך חדר לעיניי וצרב אותן, חדר לריאותיי ומילא אותן והרגשתי חנוק. נאבקתי לנשום, פרפרתי בידיי וברגליי כמו חיפושית הפוכה, לבי הולם בחוזקה. ואז הגיע אור מסנוור, והאוויר חדר לריאותיי באוושה אחת. נשמתי אותו בפראות, והשתעלתי.
“זהו. תירגע. הכול בסדר.” הנערה רכנה לצדי. “יצאנו מחור התולעת, ואנחנו שוב נושמים. אני יודעת, זה מלחיץ בפעם הראשונה.”
הבטתי בה. היא הייתה צעירה מאוד. עורה היה בצבע זית, מין צבע עור שמעולם לא ראיתי. עיניה – חומות כהות וחתוליות למראה, ארוכות ריסים. היא הייתה רזה מאוד, אנמית ממש, ולבושה בבגד צמוד לגופה עשוי זהב, או משהו דומה לזהב. הייתה לה גם גלימה זהובה. על ראשה היה מונח כתר בדמות נחש קוברה כרוך סביב קרקפתה, וראשו העשוי נחושת, עם אבני חן אדומות בתור עיניים, היה ממש על מצחה, מעל עיניה. “מי את?” שאלתי, אחרי שהסדרתי את נשימתי.
היא חייכה ונעמדה שוב, מושיטה לי יד ועוזרת לי לקום. “השם שלי הוא פרטיפיטיטרה. ברוך הבא אל הספינה שלי.”
הבטתי סביב. לא הבחנתי לפני כן שאני נמצא בספינה. ספינה עשוית עץ, צרה וארוכה. הבטתי מעבר לדופן הסיפון, ובמקום ים ראיתי עננים. עננים?!
“אנחנו באוויר?”
“כן. כרגע אנחנו מרחפים מעל האוקיינוס האטלנטי.”
“אפשר לשאול באיזו שנה אנחנו? פשוט… זו שאלה די רלבנטית אצלי בזמן האחרון.”
“בדיוק באותה השנה בה חילצתי אותך.” ענתה. “רק המיקום הגיאוגרפי השתנה. אני לא אוהבת את המזרח התיכון.”
“אוקי.” התיישבתי. לפתע לא חשתי בנוח לעמוד, על סיפונה של ספינה שלמעשה טסה בגובה רב מעל האוקיינוס.
“מה שמך שוב? פרטי… טורה?”
“פרטיפיטיטרה. אל תנסה להגות אותו נכון כי לא תצליח. מקור השם במצרית עתיקה.”
הנהנתי.
“אתה לא שואל אותי מדוע השם הוא במצרית עתיקה?”
משכתי בכתפיי. “חמודה, בימים האחרונים ראיתי כל כך הרבה דברים משונים, שגם אם השם שלך היה באינדונזית מדוברת זה לא היה מזיז לי.”
היא קרבה אלי והתיישבה לצדי. “אני מצטערת על החבר שלך.”
“בנצי? מה… ראית איך הדוב הרג אותו?”
היא הנהנה. “עקבתי אחריכם מרגע שיצאתם למסע בזמן. האמת שהרבה מאתנו עקבו אחריכם. לא חשבנו שתצליחו לשרוד עד עכשיו. חלקכם… הצליח לשרוד, לפחות.”
“הרבה מאתנו?” חזרתי על דבריה. “מה הכוונה?”
“מנחם,” היא הביטה אל תוך עיניי. “אני בת ארבעת אלפים מאה עשרים ושבע שנים. נולדתי במצרים על גדת הנילוס, וחונכתי על ידי פרעונים. את המסע בזמן למדתי מכהן דת פרעוני, ומאז אני מטיילת לי ברחבי הזמן. יש עוד כמונו, אנשים ממקומות שונים בעולם ובזמן, שגילו את הדרך לנוע בממד הרביעי. בכל פעם שמישהו חדש מצטרף לקהילה שלנו, אנחנו יודעים. קשה להסביר את זה, אבל אנחנו פשוט יודעים. ואז אנחנו עוקבים אחריו, לראות איך יתמודד. מסע בזמן זה דבר קשוח. הרוב לא שורדים יותר משעה. ואתה כבר עשית שתי קפיצות, שלוש אם מחשיבים את חור התולעת ואותי.”
“את בת ארבעת אלפים שנה?”
“ומאה עשרים ושבע שנים. כן.”
“וואו.”
“כן.”
“וחשבתי שאני זקן.”
“זקן זה רק תפיסה, מנחם.”
*
היא הראתה לי גרם מדרגות שירד אל ירכתי הספינה, שם היו חדרי שינה, מטבח, מקלחת ושירותים. התקלחתי, שטפתי מעצמי את האבק והחול, והיא הניחה עבורי מחוץ למקלחת בגדים נקיים, שתאמו את מידתי. המכנסיים היו צבעוניים וקצת רפויים (“אלו מכנסיים של אציל הולנדי מהמאה השבע עשרה” אמרה), והחולצה לבנה ומלאה בכפתורים (“זו כתונות של רוזן טרנסילבני מהמאה השמונה עשרה”). עליתי חזרה לסיפון, והבטנו יחד בעננים הסבוכים מתחתינו. “הספינה משיטה את עצמה?” שאלתי.
“אני משיטה אותה, בעזרת כוח המחשבה.”
הרגשתי משום מה נפלא. למרות שהיו לי את כל הסיבות להיכנס לדכדוך ולמרה שחורה – מותו של בנצי, והמחסור החמור בתרופות שלא הכנסתי לגופי כבר הרבה זמן, על אף כל אלה, הרגשתי לפתע כמו… כמו צעיר.
“מנחם,” אמרה פרטיפיטיטרה. “אני רוצה ללמד אותך איך לנסוע בזמן. מסע בזמן זו דרך חיים, ואני רוצה שתחיה את דרך החיים הזו. יש לך כשרון לזה. אני מזהה את זה אצל אנשים.”
“אוקי.”
“אבל לשם כך אני צריכה לקחת אותך לזמן לימבו, זמן שמחוץ לזמן. אבל… יש בעיה.”
“מה הבעיה?”
“הדובים.” היא הישירה מבטה לתוך עיניי. “הם אורבים לנו. הם חוסמים את כל הכניסות והיציאות ללימבו.”
“תקשיבי, לא הבנתי כלום. אבל מה הקטע עם הדובים? את יכולה להסביר לי?”
“הם השומרים של הזמן. מי שנוסע בזמן, פוגע למעשה במרקם הזמן, והמטרה שלהם לחסל אותו. הם כמו… תאי הדם הלבנים בגוף.”
“אוקי. ואת רוצה לקחת אותי ל… ג’ימבו..”
“לימבו”
“לימבו, סליחה, כדי ללמד אותי איך לנסוע בזמן, והם חוסמים אותנו?”
“בדיוק. אבל אני חושבת שמתחיל להימאס להם להמתין שניכנס ללימבו. הם כל רגע יבואו לנסות לצוד אותנו. אבל החדשות הטובות הן שהם יפנו לנו את הכניסה ללימבו. בקיצור, תחזיק חזק, הנה הם באים ואני אצטרך לתמרן את הספינה.”
מולנו נפער חור בשמיים והנה הם יצאו ממנו, שלושה דובים עצומי ממדים ולבנים עד מאוד. הייתי מצפה שהם ייפלו מטה מהשמיים, ובמקום הם ריחפו לעברנו באלגנטיות, כמו עננים לבנים אבל מהירים. הם ממש טסו לעברנו. המראה היה יכול להיות מהפנט, יפה אפילו, אילולא הראשון בחבורת הדובים שאג לעברי וחשף את שיניו הגדולות.
“תחזיק חזק!” צעקה פרטיפיטיטרה. היא נשכבה על רצפת העץ של הספינה, עצמה עיניה וגבותיה החלו עולות ויורדות. בהתאמה, הספינה החלה לעלות ולרדת, ולהסתובב. ירדתי בגרם המדרגות ונכנסתי לתוך חדר השינה, שם נשכבתי על המיטה ואחזתי במראשותיה, עוצם את עיניי.
הרגשתי אותנו עולים ויורדים, עולים ויורדים. שאגות הדובים נשמעו לרגע מרוחקות ופתאום קרובות מאוד. נזכרתי בדבריה של פרטיפיטיטרה – ‘זקן זה רק תפיסה’. פקחתי את עיניי וקמתי מהמיטה, ועליתי במדרגות חזרה לסיפון. הדובים ריחפו ממש מעלינו עכשיו, עומדים לקראת נחיתה אל עבר הסיפון. “אני יכול לעזור?” רכנתי לעבר פרטיפיטיטרה השכובה על גבה ומנווטת את הספינה.
“כן.” אמרה. “שכב לצדי. עוד רגע אנחנו נכנסים ללימבו. אני צריכה שתהיה לידי.”
נשכבתי לצדה. הדובים ממעל שאגו והחלו צוללים לעברנו. ואז הכול שוב נהיה שחור, אבל רגוע, ונעים.

איש הזמן – פרק 7: זקן זה רק תפיסה
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (2)

תגובת ספאם.
רק רציתי לציין שקראתי ונהניתי, ואני כבר מחכה להמשך.

הערונת עברית: זקן [זו] רק תפיסה.
‘זקֵן (זכר) הוא צורת חשיבה’, ‘זקן זו (נקבה) צורת חשיבה’.

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

08/07/2021 03:30

תודה!!!

08/07/2021 06:34
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך