בני אנגוג’ת

omerelinger 12/09/2012 561 צפיות 2 תגובות

איש הרפואה הקשיש החווה לעברי בתנועה חדה, לבי קפץ ונאלמתי דום. ידעתי שרצונו הוא שאגש אל האש אשר בערה בחום בינות מעגל האבנים הקטן. חשתי חרד וחסר מנוחה, כוונותיו הנסתרות הטרידו את מחשבתי. אחד מציידי הכפר דחפני בעדינות אל הכיוון הנכון והתיישבתי בדממה. האיש כהה הפנים וחמור הסבר שמר גם הוא על דממה, הדקות חלפו כשעות בעודנו האזנו לצלילי האש המתפצחים ברכות. חשתי כי הכרתי מתחילה לחמוק אל תוך הצללים המוארכים אשר ריקדו סיבבנו. ואז החלו הציידים להמהם בסנכרון ובקצביות מהפנטים.הימהומים החרישי המשיך עוד ועוד, מוחי החל להתערפל.

“מבקר נכבד, אל תחשוש, בכוונתי לספר לך את סיפור האדם. אנגוג’ת רוח הים הגדול, חסר מנוחה. זע ונע ללא הרף, זעמו הנורא מקציף בלובן את הצוקים הטמירים. מקנא הוא באחיו איאגלוג’ אשר נמלט מחיקו ומתנשא מעליו כרוח היבשה.
הרחק ממעמקיו החשוכים והקרים של אנגוג’ת, פורח איאגלוג’ תחת חומה הנדיב של השמש הנצחית. מרחביו הירוקים מולידים אין ספור נשמות עדינות ומיטיבות אשר מקשטות את ממלכתו בסגנוניות משובבת נפש.

על כך נוטר לו אחיו המריר, שכן ממלכתו שלו מלאה ברוחות נקמניות ותככניות אשר מחליקות בדממה בלחות האפלה. מעמקיו שופעים שיניים חדות, טעמו המלוח מהול בטעמו המתכתי של דם.
אנגוג’ת חושב רבות ולבסוף הוא מבין כיצד יביא נקמה אל אחיו היהיר. מתוך הים מדדים בחולשה האנשים, נסחפים ללא זיכרון אל חופי גן העדן המתוק.

רוחותיו טובות של איאגלוג’ מסתקרנות מהבריות המשונות והערומות אשר עומדים חיוורים כדגים על החוף הסלעי ושטוף השמש. הרוחות מרחמות על האנשים ומלמדות אותם כיצד לשוחח. כל אשר אנו יודעים לומדים אנו מפי הרוחות הטובות. את אומניות הציד והליקוט, את מלאכת הריפוי והחמלה ואת תענוגות חיי המשפחה והשבט. אך ליבנו חושל במישורו העגום של אנגוג’ת, ולכן הידע היקר והתמים מסאב הוא ומושחת.

רבים מבני האדם הפכו ציד למלחמה וליקוט לגזל, מרפאי השבטים עוסקים בהרעלת האדמה על תושביה. מרבית האנשים מתגוררים במכלאות עצומות הרחק מחיקו המנחם של השבט. וכך בני האדם משחיתים את ארצו המופלאה של איאגלוג’ וממלאים את רצונו האפל של אדונם: אנגוג’ת”

עת תום דקלומו הארוך של המרפא עב הזקן, שבה הדממה למעגל האבנים. עיניי הציידים סביבי נדמו למראות שחורות באפלה. איש לא דיבר עוד, איש לא קם ממקומו. נדמה היה כי כולם מהרהרים בעגמומיות בסיפורו האכזרי של האדם.

כאשר שבתי למשרדי הקטן אחזה בי תחושת כישלון חריפה. בניו של אנגוג’ת היו קבוצת הילידים האחרונה שהתגלתה אי פעם. עברו רק מאה שנים מאז שנחשפו לפתע ידי מכונות החקלאות הרובוטיות במגזר ט’. המכונות אשר תוכנתו לעבד אך לשמר גנטית כל מין אורגני הנתקל בדרכם מלבד האדם, נעצרו בחדות כאשר פרצו בחדות את הסבך ונתקלו בכפר. היחשפותם הדרמטית כמעט ומוטטה את השבט. עשר שנים של החשיפות הדרגתית לגורלו של המין האנשות הובילו את בני אנגוג’ת לפרוש בהתרסה ולהעלים שנית בפיסת היער האחרונה אשר נשמרה עבורם. הייתי החוצן הראשון מזה תשעה עשורים שהורשה להשתתף במפגש השבט. סיפורם האפל הותירני מרוקן ומאוכזב מעולמנו המושלם.

עולם שבו הנדסה גנטית וביו-מכניקה חסילו את הרעב ואת מרבית המחלות. עולם שבו הממשלה העולמית שולטת על מגוון עצום של בני אדם אשר משגשגים בשלום הדדי. אך בעיני בני האדם האחרונים היה זה עולם אפל וקר, עולם שורץ רוחות רעות ושיניים נוטפות דם. ממלכת החסות של אנגוג’ת מטיל המורא…

בני אנגוג’ת
דרג את הסיפור

תגובות (2)

אהבתי מאד מאד כתיבה מושלמת וכל כך מעניינת מבקשת המשך תודה ממני בקי ♥

13/09/2012 09:15

וואלה לא הייתי בקטע של מדע בדיוני והכנסת אותי לזה!, התיאורים יפים וכל הסיפור נראה בעל פוטנציאל. תמשיך

13/09/2012 14:08
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך