דמדומי האופל: עלייתו של ג'ק אורסון פרק 5

פרק 5: מאבק ללא סיבה
"אני מבקשת כולם להירגע…"
המנהלת של בית הספר רצתה להרגיע את כולם, אבל הנערים רק הגבירו את הלחץ שלהם. ניסיתי להתמקד בשאלה אחת מבין רבים אבל כל מה ששמעתי הם רק לחשושים, שאלות, ולחץ של נערות. לאחר כמה דקות של רעש כולם נרגעו ונהיו בשקט, ואז המנהלת פרצה בדבריה.
היא הזיזה את משקפיה המלבניים לצד ופנתה לכולם בעודה ששיערה הצחור הקצר מתנופף ברוח, שפתיה היו דקיקות ואדמדמות ועיניה היו בצבע כחול.
היא התחילה לדבר.
"נבלים רבים, ניסו לחסל אותנו עד כה. אויבים שחושבים שיכולים לעצור אותנו תקפו ותוקפים בכל עת." קולה היה רגוע, לא היה נראה שהיא נרתעת יותר מדיי. "לכל מי שלא יודע, אתמול באחר הצהריים משהו תקף את שכבת המגן שלנו ואחרי שבעים וחמש שנה שהחומה הזו לא נפרצה ולא נסדקה" היא הדגישה את המספר שבעים וחמש כדי להמחיש את הזמן הרב,
.."משהו הצליח ליצור בה סדק ואין זה אומר שהוא לא יבוא וינסה שוב."
"אני ניצבת מולכם, כיום, כדי לומר לכם שאנחנו לא נשב ונחכה שהדבר הזה יבוא לפרוץ אלינו לפנימייה ממש לא!, לקח לי פחות מיום לחשוב על העניין לעומק וזו ההצעה שלי; אנחנו נקים כוח תקיפה, המורכב משישה תלמידים מהפנימייה שלנו שכל אחד ואחד מהם ניכן בכישרון יוצא דופן, אני והצוות שלי נחליט ביחד את מי אנחנו מכניסים לצוות התקיפה, על מי אנחנו מספיק סומכים שיוכל להציל אותנו, תודה." היא סיימה את דבריה ומיד תקפו אותה העיתונאים בשאלות .."גברתי המנהלת לוסי, עד היום לא תקף יצור בסדר גודל כזה האם את באמת חושבת שחבורת ילדים תוכל לעצור אותו?" היא פלטה נחירה אחריי דבריו,
"הנערים הללו היו ויהיו חזקים הרבה יותר ממך זה בטוח." היא אמרה בנימת זלזול, מה שמוכיח על קצת זלזול במקצוע ובתפקיד שלה. "אין יותר שאלות." פקדה והלכה מן הבמה.

"מעניין את מי היא תבחר.." תהתה לונה, מייק הביט בי במבט חודרני. שנאתי שהוא מביט בי ככה. המשכנו לצעוד לכיוון היכל האוכל רואים על פיו של מייק שהוא היה רעב, מאוד.
אבל מה שהעסיק את מחשבתי כל הזמן היא אותה נערה, ג'סיקה, ניסיתי להיזכר בקצת פרטים מהקרב כדי לנסות להבין אולי איך אני יכול למצוא אותה.
…"ג'ק" קול חלוש קרא בשמי נעצרתי והבטתי סביב, לא ראיתי שום דבר יוצא דופן שיכול לקרוא בשמי, אבל הקול החלש והרך הזה הזכיר לי את הקול של אימי. "ג'ק." הקול המשיך ללחוש ואני נעצרתי במקום וניסיתי למקד את השמיעה שלי לכיוון הקול.
"ג'ק הכול בסדר?" שאל מייק, קולו היה שונה לחלוטין מהקול שלחש לי. "אני לא כל כך רעב. תלכו בלעדיי אני אצטרף אחר כך." אמרתי והלכתי לכיוון היכל האימונים.

פתחתי את דלת החורף והייתי כבר עם הלבוש המתאים. צעדתי לכיוון הירידה התלולה והתכופפתי נגעתי בשלג הקר עצמתי את עיניי והתרכזתי באותה הרגשה שהרגשתי אז כשנלחמתי מול תומאס, ההרגשה החמימה הזו שלא פסקה גם כשאני בשלג הקפוא. התחלתי להרגיש את אותה ההרגשה שוב ושמעתי רחש מאחוריי מיד, בשבריר שנייה פקחתי את עיניי והסתובבתי לכיוון הרחש ידי הימינית ,זו שנגעה בשלג, זזה לצדד וכמות עצומה של שלג התקשתה והפכה אבן קרח קשיחה אחת גדולה שפגעה במי שהיה מאחוריי, הוא נהדף לצד השני והחליק ממורד הגבעה, הצלחתי לראות שיש לו שיער ג'ינג'י ארוך ועור לבן ו.. 'אוי שיט.' חשבתי לעצמי,
זו הייתה ג'סיקה. קמתי מיד מתנוחת התכופפות לתנוחת עמידה ומשם רצתי לכיוון המורד שממנו היא החליקה, הגופה שלה לא הייתה שם ופלטתי נחירה.
"באמת חשבת שזה יפגע בי?" שאלה מאחוריי, לפני שבכלל חשבתי להגיב היא זינקה לכיוון הגב שלי ונפלנו שנינו על השלג הרך, כל אחד מנסה להפיל את השני במורד הגבעה התלולה.
היא הייתה מעליי וסוף סוף ראיתי את פניה, היה לה נמשים כתמתמים ועיניה היו ירקרקות שפתיה היו דקיקות ואפה היה קטן וסולידי. היא הטתה את אגרופה לכיוון פניי ופגעה בהם, ראשי נשמט לצד וחטף מכה דיי חזקה. ליפפתי את רגליי לכיוון צווארה והורדתי אותם למטה, היא נהייתה אדומה והיא החלה להיחנק. אבל היא לא עצרה מלחשוב איך לעצור אותי אז היא ליפפה את ידיה סביב גרוני וחנקה אפילו חזק יותר, אף אחד לא רצה לוותר ואז הכה בי רעיון, השתמשתי בשתי ידיי שהיו קמוצות לאגרופים כדי להכות את זרועותיה, ידיה ירדו מגרוני ורגלי העיפו אותה לצד, קמתי על רגליי מנסה לשאוף כמה שיותר אוויר.
היא נעמדה גם והחלה להתנשם בחוזקה, אבל זה לא עצר אותה מלהמשיך לתקוף. היא רצה לכיווני ואז בדחיפה אחת חזקה נפלנו שנינו במורד הגבעה, מתגלגלים על השלג הרך מבלי לדעת אפילו את הסיבה שאנו נאבקים אחד בשני.