הג’רנרים – בין העולמות

09/12/2019 162 צפיות תגובה אחת

אני זוכרת בדיוק את אותו היום. הלכתי למקום שתמיד אהבתי לברוח
אליו, המקום שמנקה לי את המחשבות, שנותן בי רעיונות, שמכניס
אותי לשלוות נפש ונותן לי להרגיש טוב עם עצמי, וכשאני מסתכלת
סביב אני מרגישה בטוחה יותר מתמיד. כשאני בתוכו, הזמן כמו עוצר
מלכת ונותן לי הרגשת רוגע, שקט ונינוחות.
שבע שנים חלפו מאז שגיליתי את המקום. הייתי בדרך חזרה
הביתה ושמעתי זרם של מים. ידעתי שאין מים זורמים בסביבה,
ובתחילה לא התייחסתי אל רעש הזרם והמשכתי בדרכי, אך ככל
שהתקדמתי אל עבר ביתי הרעש הלך והתחזק וקרא לי לבוא אליו.
שיניתי את דרכי וצעדתי לעבר כיוון הרעש. הייתי בדרך הנכונה, רעש
הזרם גבר מצעד לצעד.
זו הייתה שעה יפה ביום. מקור הרעש העדין של הזרם היה
מאחורי עצי היער. אני הולכת ומתקדמת לעבר הזרם, עוקפת עצים,
נכנסת בתוך שיחים. לא התייאשתי. איני זוכרת מה עבר בראשי באותו
רגע, אבל אני יודעת שלא רציתי לחזור אחורה. ואז ראיתי אותו.
היה זה נחל ארוך כל כך עד שלא ראיתי את התחלתו ולא את
סופו. הוא נראה קסום ונצץ מקרני השמש, נקי וצח. מסביב לו היו
דשא ירקרק, הנדמה כמלאכותי אך אמִ תי, ופרחים בכל הגדלים ומכל
הסוגים ולכולם צבע אחיד – כתום בוהק. כן, כתומים, כולם היו
כתומים!
באזור עפו להם פרפרים בהמון צבעים ומכל הגדלים ושניים מהם
התיישבו על כתפיי ובירכו אותי על בואי.
ושם, ליד הנחל הארוך, הקסום והנוצץ, היה ספסל של מלכים
ממש. לבן וצח, כל כך לא רגיל, מיוחד. הייתי פעורת פה. התקרבתי,
התיישבתי על הספסל והרגשתי בעולם אחר, ממש כך.
לאחר זמן-מה, אחרי שהמקום אִפשר לי לחשוב מחשבות
שמעולם לא עלו בדעתי, התרוממתי מהספסל, התכופפתי אל הדשא
וליטפתי אותו באצבעותיי. הדשא השתחל בין כל אצבעותיי והיה רך
כל כך עד כדי כך שנקטף באצבעותיי. המשכתי ללכת קדימה,
ממששת את הדשא וקוטפת אותו. הרגשת הנעימות הפנטה אותי.
לפתע, לא הצלחתי לקטוף עוד את הדשא כמו שעשיתי עד כה. ניסיתי
שוב ושוב אך נכשלתי. בעטתי באדמה ולא הבנתי למה בחלק הזה
הדשא לא נקטף. לפתע, משום מקום וללא שום הודעה מוקדמת –
האדמה התההפפככהה ונשאבתי לתוכה.
“אאההההההההה,” צעקתי ומיד לאחר מכן הרגשתי נפילה על
הקרקע. לא היה לי מושג איזו קרקע זו ואיפה אני.
אחרי התאוששות קלה מהנפילה התרוממתי ונעמדתי, ניערתי את
עצמי, הסתכלתי סביב ונדהמתי. היה זה מקום גדול מאוד שנתן
תחושת מרחב ללא גבולות. עצים ניטעו בכל מקום בצורה מסודרת,
ובתי עץ נבנו על כל גזע. הבתים היו ססגוניים ומגוונים וכל בית-עץ
היה שונה לחלוטין מן האחרים. בית גדול, בית קטן, בית לאדם אחד,
בית לשניים, בית בצורה לא מוגדרת, בית מרובע, ועוד צורות
הנדסיות שונות. אך הדבר שהכי הופתעתי ממנו והתפעלתי ממנו היו
העצים עצמם. לא רגילים הם היו, כי מיוחדים הם! ולעצים – עלים,
לא רגילים גם הם, כי למדו להיות מיוחדים מהעצים. העלים היו
זוהרים. כן, ממש כך! חלקם נשרו ארצה ונתנו תחושה מוארת יותר
ומיוחדת. חוץ מהעלים, על העץ גדלו תפוזים גדולים וצבעם היה
כתום בוהק. ובצד, זרם לו הנחל הקסום שראיתי בכניסה לכאן, וגם
הוא היה נוצץ מקרני השמש וזך.
שפשפתי את עיניי כי לא האמנתי למראה הניצב מולי. הרי מקום
כזה יש רק באגדות ולא במציאות, ולא הבנתי אפילו לרגע איפה אני
נמצאת ולא ידעתי איך לחזור אחורה, אם הייתי רוצה. פשוט נעמדתי
במקומי והסתכלתי.
“וואו,” התפעלתי. פתאום התחוללו בגופי תחושות שלא חוויתי
בעבר. התחושה הכי גדולה שחוויתי הייתה ביטחון. הרגשתי כאלו
זרם חזק עובר במערכות גופי וגורם לי להרגיש שונה, אחרת מהרגיל,
טוב יותר.
הסתכלתי סביב והכול נראה כה אמִ תי. שפשפתי שוב את עיניי,
בחצי תקווה שאולי בפעם השנייה אפקח אותן ואחזור לדרך שרציתי
ללכת בה – אל ביתי. אבל רציתי גם להישאר. לרגע הרגשתי מפוצלת
דעות. לא ידעתי אם אלו התחושות שמתחוללות בתוכי, או שמא כל
האזור חג סביבי.
לפתע שמעתי אנשים מתקרבים לעברי. מיהרתי להתחבא מאחורי
העץ הכי קרוב אלי, והקשבתי לשיחתם.
“דרלי, תבטיח לי שאתה לא משתמש בכוח.” כוח? חשבתי
לעצמי.
“אני לא יודע, איזבל, אבל אני לא יכול יותר.”
ניסיתי לשמוע יותר טוב והטיתי את ראשי מסביב לעץ. לפתע
דגדג את ידי עלה מן העץ, ונבהלתי וצחקתי בו-זמנית.
“אה!” נבהלתי מהקריאה שיצאה מפי.
היא הייתה יותר חזקה ממה שחשבתי. הלב דפק. הוא עקף תוך
שניות ספורות את המהירות המותרת. לא נשמתי סביר וקצב הנשימות
שלי השתנה בן רגע. הפעימות החלו להישמע באוזניי. רעדתי,
נדבקתי לאדמה, לא יכולתי לזוז ולא להוציא מילה מפי. כלום!
עמדתי שם מאחורי העץ, רועדת ומפוחדת.
“מי שם?” נשמעה קריאה.
שתקתי.
שמעתי אותם מתקרבים לעברי. רעש הפסיעות נעשה חזק יותר
והפחד גבר. חשבתי על ה”כוח” שהם דיברו עליו. מה עושים?
שאלתי את עצמי, אך זה היה מאוחר מדי. הם הסתכלו עלי ואני
עליהם. היה להם מבט נוקב וישיר. הם היו אנשים רגילים, כמוני, אך
היה משהו שונה בצבע עיניהם. היו להם עיניים כתומות. בחיים לא
ראיתי עיניים כאלה. הם זהרו לעברי והפנטו את עיניי. הסתכלתי על
עיניהם ולא יכולתי להפסיק. בהיתי.
“תגידי שיש פה מישהי,” הם אמרו מיד ושאלו במהירות:
“שמעת אותנו מדברים?” הוא הסתכל בי וכיווץ את עיניו. ידעתי
שהוא מחכה לתשובה.
התחלתי לגמגם. נזכרתי שוב ב”כוח” שהם דיברו עליו. שיקרתי
ועניתי “לא, לא שמעתי.”
הבנתי בן-רגע שאין להם זמן להתווכח או לריב עִ מי. הם הסתכלו
לי עמוק בעיניים, ארבע עיניים חודרות אל תוך זוג עיניים אחד,
התרחקו ממני ונעלמו מן העין. נשמתי לרווחה.
המשכתי לצעוד באזור. התבוננתי בכל הבתים על העצים ושוב
ליטפתי את הדשא הרך תוך כדי שאני מסתכלת עליו. נדהמתי ממנו
כמו בתחילה, מתענגת מיופיו המלאכותי ומנעימותו הרכה. המשכתי
בצעדיי ופתאום פלאק! נתקלתי במישהו ונהדפתי אחורה.
“אתה לא רואה?” זעמתי.
לא ידעתי עדיין מי האיש שבו נתקעתי, או שיותר נכון – הוא נתקע
בי. הרמתי את ראשי למעלה כדי לראות מי זה האיש והבחנתי בבחור
נאה. אפילו נאה מאוד. עיניו היו כתומות בדיוק כמו עיני האנשים
שדיברו על אותו ה”כוח” והאזנתי להם מאחורי העץ. חוץ מעיניו היה
ניתן לראות שהוא גבוה, חסון בגופו ונראה מהורהר במחשבותיו.
“אני… אני מצטערת,” אמרתי בגמגום קל, ניערתי את עצמי
וקמתי מן האדמה.
“לא. אני מצטער. לא הסתכלתי לאן אני הולך,” אמר והביט בי.
“יש לך עיניים חומות.”
“כן, אני יודעת,” אמרתי בגיחוך קל.
“ולך יש עיניים כתומות,” חשבתי מהר והגבתי ישירות.
“את חדשה פה?” שאל.
“חדשה?” שאלתי חזרה.
“מתי הגעת לכאן?” שאל. לא כל כך הבנתי את השאלה ולמה
בדיוק התכוון במילה “כאן”.
“עכ… עכשיו,” גמגמתי.
הוא הושיט לי את ידו באלגנטיות. “אני אדמונד, נעים מאוד,”
אמר.
הושטתי לו את ידי ואמרתי “קת, נעים מאוד.”
הרפינו את לחיצת הידיים. “בואי, אעשה לך סיבוב ואסביר לך
בדיוק לאן הגעת,” אמר בסבר פנים יפות. “את נמצאת עכשיו באזור
הג’רנרים. כל מי שתראי פה עם עיניים כתומות נקרא ג’רנר. אזור
הג’רנרים הוא מקום קסום שאף אחד מבני האנושות, כלומר האנשים
מחוץ לאזור, לא יודע עליו. ואם ידעו עלינו, הם יוכלו להשמיד אותנו
ואף ירצו לעשות זאת. לכל ג’רנר יש כוח מיוחד. כוח שיכול לשנות
מצב זמן קיים או מצב שקרה או שיקרה, לדוגמה להחיות ג’רנר
ולהחיות אדם רגיל או להמיתם.”
נזכרתי באנשים שראיתי בתחילה והנחתי שזהו הכוח שעליו הם
דיברו. זהו ה-כוח. אם כן, מה קרה להם? מה הסיבה לכך שהם רוצים
להשתמש בו? והכי מעניין: כלפי מי הם רוצים להפעיל את אותו
הכוח והאם זה להחיות או להמית?
“אך אסור להשתמש בכוח הזה,” המשיך בדבריו. “זה החוק פה.
ואם מישהו יעבור על החוק הוא ייכנס לכלא. לא כלא רגיל כמו שיש
למעלה…”
“למעלה?” קטעתי אותו.
“כן, את נמצאת עכשיו מאתיים וחמישים מטר מתחת לאדמה.
כשנופלים לפה מרגישים כמו כשנופלים מטר אחד אך זה הקסם פה.
לא נפצעים כאן ולא ניזוקים בגוף, ואם למישהו קרה כך זה סימן
שיקרה לו משהו בעתיד והוא צריך להיזהר.”
הקשבתי לכל מילה שאדמונד הסביר לי על המקום, על הג’רנרים
ועל החיים כאן, ובכל זאת לא הבנתי. זה לא נשמע לי אמִ תי ועל אחת
כמה וכמה לא מציאותי, אפילו שהייתי בתוך האזור והבטתי באדמונד
ובעיניו הכתומות. הרגשתי שאני בסיור בתוך מקום אגדי ומדריך
הסיור מסביר על החיים באגדה המדוברת, על אנשיה ועל מאורעות
שקרו בעבר באזור. זה הסתדר לי בגדר מחשבה או חלום, אך לא
באמת הצלחתי לדמיין א- ו-ת-י נמצאת במקום שכזה – המקום
האגדי, המקום הלא מציאותי. אך הפלא ופלא, זה אמִ תי! הכול
מציאותי. הדשא, הפרחים הכתומים, העצים עם העלים הזוהרים,
ואנשים עם עיניים כתומות?! היכן נשמע דבר כזה? אפילו לא
באגדות. בכל רגע נתון חשבתי שאני חולמת, כי הרי איך אגדה שכזו
תתממש? ולמה אני דווקא בתוך האגדה?
מהר מאוד הבנתי שאין זו אגדה, אך בזמן שאדמונד דיבר על
האזור צבטתי את עצמי בלי שהוא ישים לב וקיוויתי שאולי זה חלום.
אולי זו אכן אגדה ואני אכן נמצאת במוזיאון אגדי והמדריך מספר על
המקום, מתאר אותו, את האנשים ואת ההיסטוריה שלו? אבל לא
התעוררתי מהחלום – זו הייתה המציאות. לא עיכלתי את מה שהיה
לנגד עיניי. בנוסף, היה לי קשה להשתלב במצב הקיים, אך אט-אט
התחלתי להבין את המציאות שמולי. אף על פי שהיא משהו לא מוכר
ולא ידוע, המשכתי להקשיב לאדמונד ולהיראות מציאותית לרגע.
לפחות עם עצמי. ניסיתי להבין יותר על מה הוא מדבר. שאלתי
שאלות והבעתי עניין בסיפור.
“האם לאחרונה מישהו פה נכנס לכלא או נפצע?” שאלתי בעניין.
“זה קרה לפני שלוש-עשרה שנה,” ענה אדמונד וחיוך קל הופיע
בפניו בעקבות התעניינותי.
אדמונד הבחין שאני מתקשה לקבל את הדברים. לא היה לי
פשוט בכלל. הרי לא כל דבר אפשר להסביר על רגל אחת, ובמיוחד
שהכול נראה לא הגיוני אך מציאותי. איך אני יכולה פתאום לשמוע
דברים כאלו מפי אדמונד? אם היו מספרים לי עליהם למעלה בביתי
או בכל מקום אחר, רק לא פה, הייתי מגחכת וכמובן לא מאמינה.
וכעת מספרים לי על כך וכל העובדות נמצאות מולי! ומיד ההיגיון
שבי מתנגש עם העולם המציאותי שלי. לפתע נזכרתי באִ מי שאומרת
לי תמיד: “עם כל מצב שבא והולך צריך להשתלב.” כלומר, עם כל
מציאות העומדת לנגד עינינו, אם היא מקובלת עלינו ואם לא, צריך
להתמודד ולא לברוח ממנה.
הוא ניסה להקל עלי והייתה שתיקה מוזרה בינינו שלא אפשרה לי
מנוח. הרגשתי שיש הרבה מעבר למילים שלו, אך לא היה לי מקום
בראש לעכל עוד דברים וסיפורים. עם זאת, מאוד עניין אותי לשמוע
ולהבין יותר.
“לאט לאט, אני לא אעיק עלייך עכשיו,” אמר כלאחר יד, כאילו
הכול רגיל ומובן מאליו וסודות וכוחות כמו אלו הם דברים רגילים,
לפחות בשבילו.
הוא ניסה לשנות נושא ולהיות ידידותי יותר לרגע. “רוצה שאראה
לך את העץ שלי?” שאל.
“אה?!” לא הבנתי לרגע מה הוא רוצה להראות לי… עץ?
“התכוונתי לבית שלי, על העץ שלי,” הוא ניסה להסביר את עצמו
והסתבך בתוך מילותיו שלו.
“כן, אני אשמח.” נזכרתי בבתי-העץ שהקיפו אותנו והנחתי
שהוא התכוון לבית-עץ שכזה. וכך, לאט לאט, התחלתי להפנים את
המצב שנקלעתי אליו.
לא הלכנו הרבה כדי להגיע למקום שבו העץ שלו נמצא. בדרכנו
התבוננתי סביב ובחנתי את האזור. הבחנתי בזוגות עיניים זרות,
הבוחנות אותי מרחוק. הנחתי שכולם כאן מכירים את כולם ומיד
מזהים את מי שחדש. כמוני למשל. המבטים לא היו נעימים ונמשכו
כמה רגעים, אך אדמונד הרגיע אותי והסביר לי שזו תגובה אוטומטית
כי לא באים לכאן הרבה מבחוץ. הבנתי אותו ואותם, והמשכנו בדרכנו.
היה זה בית-עץ גדול ומרשים. זקן היה העץ ונטוע במקום שנים
רבות. הבית שעל העץ היה מרובע. רוב הבתים היו מרובעים ורק
מעטים היו בצורות הנדסיות שונות. שני חלונות היו לבית- העץ של
אדמונד. האחד היה מלפנים והשני מהאחור. הייתה זו שעת צהריים
נעימה וקרני השמש חדרו דרך תריסי החלון והאירו את בית-העץ.
אדמונד הזמין אותי לראות את בית-העץ. עלינו למעלה בעזרת סולם
שהיה בנוי בתוך גזע העץ.
שתי מיטות. שידה קטנה. ארון קטן בצד המיטה. שולחן- עץ
מעוגל ומלוטש בצד בית-העץ. אלו היו החפצים. לא הבנתי איך חיים
כך בבית, אך היה דבר מעניין מזה – של מי המיטה השנייה? שאלתי
אותו עליה.
הוא חייך לשאלתי וענה שכל ג’רנר ישן לבד או עם בת זוגו,
וכשהמשפחה מתרחבת אזי מגדילים את בית-העץ.
“אז איפה היא?” שאלתי בתמימות.
“איפה מי?” ענה בשאלה.
“בת הזוג שלך,” עניתי.
ראיתי שהוא היה קצת נבוך. “אין לי בת זוג,” ענה.
“מה… איך?” שאלתי.
“איך מה?” שאל אדמונד.
“אתה נאה, עם עיניים כתומות, נראה אדם טוב, חביב, חברותי.
יותר מזה?” עניתי ובאמת לא הבנתי.
“את חמודה,” ענה והבחנתי בחיוכו המוסתר ממבוכה.
נבוכותי גם אני לרגע, אבל באמת הרגשתי בנוח לידו.
“עיניים כתומות זה לא דבר נדיר פה,” אמר.
“פה…” עניתי לעצמי.
“אדמונד…” פניתי אליו. הוא הסתכל אלי וחיכה. “יש לכם פה
מקרים מיוחדים או מעניינים שקורים, או שצריך לחכות שבעים שנה
עד שמישהו ייכנס לכלא?” שאלתי ונזכרתי בג’רנרים שפגשתי קודם.
חייכתי לעצמי על שקראתי להם “ג’רנרים”. למזלי, החיוך הזה בא
בדיוק בזמן הנכון.
אדמונד חייך וצחקק לשאלתי. “את עוד תראי,” אמר.
“לא… אני מצטערת. אני צריכה לחזור הביתה. בטח דואגים לי.
רק שלא יחשבו שנפלתי בטעות לאיזה חור ונכנסתי למקום קסום
וקצת מוזר.”
צחקנו שנינו.
“מקום קסום וקצת מוזר… זה כלום. את עוד תראי,” אמר בחיוך.
“לא. אני מצטערת אבל אני באמת חייבת ללכת,” אמרתי.
“מה… לא אמרתי לך?” שאל בתמימות חשודה, ומיד הבנתי
מסבר פניו שהוא עומד לומר דבר העלול להדאיג אותי קצת. ואולי
“קצת” זו לשון המעטה.
“מי שנכנס לפה יכול לצאת רק אחרי שלושים יום ורק אחרי
הטקס ובזמן שהירח מלא,” אמר.
“מה?!” פערתי את פי בתדהמה למשמע אוזניי וקיוויתי שהוא
מתלוצץ.
“אל תדאגי. את לא תצטערי. בואי אחריי.” הוא הושיט את ידו
לעברי.
לא הצלחתי להתרכז ואחת הסיבות לכך היה המידע החדש
שהתקשיתי לקבל: אני הולכת להישאר פה שלושים יום!
“לאן אתה לוקח אותי?” שאלתי ולא הבנתי, ולו לרגע קט, מה
מתרחש כאן.
“בואי, אכיר לך ג’רנרים אחרים.”
“תגיד…” התחלתי לומר והרהרתי יותר בנתונים הקיימים מאשר
בחסרים. ניסיתי להשתלב ולשאול כמה שיותר שאלות כדי לדעת
יותר. “גם אני יכולה להיות ג’רנרית?” שנינו הופתענו משאלתי.
“בני אנוש יכולים להיות ג’רנרים רק אם הם מתחתנים עם ג’רנר,”
ענה, “אם כך, זה לא פשוט.”

הג’רנרים – בין העולמות
דרוג הסיפור 4 | 1 מדרגים

תגובות (1)

ואוו

09/12/2019 11:38
22 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך