הולו מאז’וריס – הקדמה

BlueWex 21/04/2019 165 צפיות תגובה אחת

אדם מת היום, ווילו צפה בבית הקברות בסקטור B במתינות. הבריות שהתאספו מתחתיו התעטפו במעילים ושמלות ארגמן שחורות, כנהוג בהלוויה. חפציהם כללו תיקים, תכשיטים, צעיפי פרווה… המת שהובל בארון שחור וכסוף נראה זקן, הזקנה הייתה זכות שמעטים זכו לה. הגברים שהובילו את הארון נראו אדישים, פניהם קפואות קדימה במסעם לחלוקת הקבורה.

בין הנשים הרגילות היה אפשר לראות את בעלות התכשיטים המעופפים – העגילים שריצדו מילימטרים מהאוזן, או שרשרת שהוטבעה בעור כמו קעקוע שניתן להחליפו. ווילו התנשף והאדים הסתחררו למעלה, הוא הסתכל על רגלו המתכתית. התחושה המוזרה שבה הרגל התחברה לעצבים שלו גרמו לווילו אי נוחות. לאחר דקות אחדות המת כבר היה טמון בקרקע, ווילו חשב לעצמו שלפני עשרות שנים כומר היה קורא תפילה, אך כעת רק הדממה הדקה ניחמה את האנשים שעמדו בחוסר תזוזה מרשים. לאחר שקט מחריש צג הולוגרמה סגלגל הבזיק מהאדמה.

קולות הרכבת הענקית נשמעה בעוד האבלים המתינו, לבסוף הופיעה דמות צרה על הצג. המנוח. הוא החל לדבר בקול צורם ומקוטע.

“שלום, חברים, משפחה… אם הנכם רואים אותי כעת זה אומר שנפטרתי, בשיבה טובה-”

המנוח המשיך לדבר ומקולו נבע שהוא ציפה לבואם של יותר אנשים, למען האמת מספר האבלים לא עלה על שני תריסר. כמובן שהמנוח לא ידע זאת, אך הבעתם של האבלים הייתה טרגית למדי. ווילו נשען על גדר הגג, בידו השמאלית הוציא קופסת סיגריות ודג אחת בעזרת שפתיו. פיו התייבש מזמן לכן החזקת הסיגריה בעזרת שפתיו הסדוקות כאבה מקצת, ווילו הוציא מצית סגולה והצית. הטעם היה מעט פרותי, והעשן שהסתחרר מפיו התמזג עם אדי הכפור.

לאחר שבחן את הנוף הוא נאנח מעט, רק בניינים אפורים וכרזות ענקיות נפזרו עד קוו הרקיע. הוא ראה את העורק מאיפה שעמד, הכביש הענקי שחצה את העיר מהצד הצפוני מזרחי עד לצד הדרומי-המערבי. כמו מאין אלכסון מרושל, אפשר היה לראות רחפות ואורות ענק שביחד יצרו הרמוניה כמעט מושלמת של יעילות ומהירות. בצד המערבי של העורק נחו הסקטורים העיליים, כל אנשי הממשלה ובעלי המעמד נהנו מחיי המותרות, דברים שווילו רק יחל לחלום עליהם מהגומחה האומללה שלו. ווילו נאנח כשחשב על העולם הישן, ממש כמה עשרות מטרים מהבית קברות הוא למד בילדותו. הבית ספר הישן שכבר נהיה מפעל הומה אדם, אולם התאטרון העתיק שנהרס ונהיה מקום מפלט לסוחרי סמים וזונות. המחשבה על ללכת ברחוב בלי להיות אדם מבוקש ריצדה לו בשכל ארוכות עד שנמוגה לעצבות קלה.

הסיגריה נגמרה והשאירה רק בדל, הצוואה וההספד שנאמרו על ידי המנוח עצמו נגמרו כבר, וקול הדממה נשמע שוב. ווילו הידק את הכובע שלו על ראשו. ולפתע הרגיש חום דוקר את פניו, הוא הכיר את התחושה הזו היטב.

במהירות לא אנושית ווילו פנה לאחור והחל לרוץ אל הדלת מולו. הוא הרגיש כוח פוגע בכתפו, הוא איבד את שיווי המשקל ומעד קדימה, הוא הוטח כנגד הקיר ליד הדלת שהובילה למטה. הוא לא הרגיש שום דבר כעת, כשניסה למצוא את ידית הדלת הוא גילה כמה קשה לו לזוז.

הפעם הכאב הורגש והיה גדול מנשוא. ווילו נשך את שפתו בחוזקה כה רבה עד שטעם את דמו, הוא בהה מעלה.

ציפור חצתה את השמים האפורים, כנפיה הלבנות נראו כסכינים שחתכו את הרקיע. מדוע היא לבד?

ווילו מלמל לעצמו. נראה שהצלף לא ירה שוב, ווילו יכל לצעוק אך לא העז. הוא הוציא עוד סיגריה מהקופסה במעילו, כעת היא הייתה מכוסה בדם, השאיפה הראשונה שלחה צמרמורת במורד גבו. ווילו ירק דם שנאגר בפיו, הזמן זרם כמו נהר. ווילו לא הרגיש אותו עובר. כל שאיפה שלקח גרמה לו לכאב רב יותר, כל שאיפה מאיימת להציף את ריאותיו.

הוא הסתכל על הבזק אור ממרחק, שמיים אפורים. שקט.

בן אדם מת היום.

הולו מאז’וריס – הקדמה
דרוג הסיפור 4 | 4 מדרגים

תגובות (1)

נורא אהבתי, אבל הקשר בין הפרק הזה לשני נורא חלש.

02/05/2019 17:29
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך