הולו מאז’וריס – פרק 1

BlueWex 23/04/2019 128 צפיות אין תגובות

פרק 1 – מחלק העיתונים

חמש שנים לאחר ההתנקשות

ג’ין נשען על קיר הבטון הקר והמטונף, הוא הסתכל על העוברים והשבים במבט מפוקפק ואדיש. מעיל העור שלו נמתח על כתפיו הקטנות וחימם את גופו מקצת, מכנסי העובדים הגנובים שלו ומגפיו החומות הספיקו להתלכלך מאתמול.

ג’ין הזיז את שיערו הארוך מעיניו וניגב אותן מקצת, זו הייתה שעת בוקר מוקדמת. חנות הנוחיות שלידה ג’ין עמד כבר הדליקה את אורותיה ודלתה הייתה פתוחה לרווחה, הוא חשב על ללכת לקנות קפה ולדבר עם בעל החנות החביב, הוא הגן עליו פעם אחת כשהסתבך בעוד קטטה מיותרת, ג’ין אף פעם לא הבין למה הוא התערב.

ג’ין אסף את ערמת העיתונים שלו ועמד באמצע הרחוב שלא היה סואן למדי, המון אנשים מפהקים היו הקהל שלו. ג’ין ידע עמוק בפנים שלרוב האנשים לא אכפת מהעיתון, דודתו הייתה מספרת לו שפעם בעיתון כתבו “חדשות” ככה היא קראה לזה, חדש. היא סיפרה לו שהיא ידעה מי הנשיא של כוכב ככה וככה, עם מי הוא נפגש, מי לא אוהב את מי, ואילו דברים מעניינים קרו. כשהסתכל על העיתון ראה רק מודעות פטירה של מפורסמים ואצילים, דמות הנשיא של הולו מאז’וריס מתנוססת בגאון שחור על גבי לבן. הוא בחיים לא ראה “חדשות” או כל דבר חדש לצורך העניין.

כל חבריו עבדו בעורק, הוא הרגיש אשם על כך שהשיג עבודה נורמלית כביכול. הוא לא קיבל תשלום בכסף אלא באוכל ומים, לפעמים בגדים. עבודתו הייתה פשוטה – לחלק עיתונים. אסור לאכול או ללכת להתפנות או אפילו להסתכל על הלקוחות בדרך לא מכבדת, למרות שלפעמים לא הסכים.

ג’ין פיהק והתמתח מקצת, הוא לבש את כובע העיתונים שלו שסימן לעוברים ולו שהמשמרת התחילה. הוא התחיל לצעוק כותרות של אותו יום, למזלו הוא ניחן בקול חזק.

“שני חטיפות סמוך לטרמינל אל”ף ליד העורק!”

“מחאת הדייגים החריפה לאלימות, שני הרוגים ועשרות פצועים!”

“דו”ח מצב על תנועת המחתרות הראתה ירידה מתמדת במפגני אלימות כלפי הממשלה!”

אולם “חדשות” אך ג’ין ידע היטב שגם אלו דברי תעמולה  החטיפות היו בטווח הרבה יותר נרחב, מחאת הדייגים מונה כבר עשרות הרוגים עוד מאתמול, הוא המשיך לחלק את העיתונים.
הקהל החל לנהור ממערב למזרח, הם חצו את המדרכה . בין האנשים ניתן היה לראות את הסינטים, ג’ין לא סבל אותם. הם נראו כמו אנשים אך היית יכול לזהות את פיסות המתכת החלקות והברגים, עיניים כחולות עמוקות מאחורי צג שחור ועמום. הם נקראו ה”ידיים” לפעמים, כל מה שהנשיא רוצה, הם מבצעים. לא משנה מה המחיר.
המדים הכחולים והבוהקים של הסינט הצביעו על השייכות שלו לזרוע האכיפה.

אדם ניגש לג’ין ולקח עיתון בעודו השחיל מטבע מכף ידו לקופסת הקרטון שהייתה ריקה עד כה. האיש נעלם במהרה בין הקהל, אחריו באו עוד, אישה. גברת זקנה עם כלב בעל רגל ביונית, שני ילדים שכנראה לא ידעו לקרוא כלל אך רצו לשחק עם הנייר.

כך שעות הבוקר התחלפו בשעות הצהריים, השמש עמדה באמצע השמיים בין העננים האפורים בשעה שהרחוב התמלא בעובדים ממעמד יותר גבוהה. רובם התהלכו עם בגדי ארגמן ושיער מעוצב, מקועקעים ומבושמים. הם סקרו מקום לאכול בו לפני חזרתם למשרד, כמובן שהמסעדות הטובות באמת נמצאים רחוק מכאן, ג’ין תהה אם הוא אי פעם יגיע לאזור הזה של הסקטור. ג’ין הרגיש בעייפות הנוצרת ברגליו. העובדים הללו בדרך כלל שילמו יותר לכן ג’ין ניסה להישמע כריזמתי, ידיים נשלחו לעבר העיתונים. הוא הצליח למכור כחמישה עשר עיתונים לפני שטפיחה נמהרת מאחורי כתפו הבהילה אותו.

“עדיין מוכר עיתונים?” קולו המוכר של רוס נשמע לפתע. ג’ין פלט אנחת רווחה אך לא הסתובב, עבודתו מנעה ממנו לקחת ההפסקות. המשמרת שלו עמדה להיגמר עוד פחות משעה.

“עדיין מפריע לאנשים לעבוד?” ענה באדישות בעודו מושיט את העיתון לאדם שעבר, הקופסה הייתה מלאה במטבעות, העיתונים כמעט נגמרו. “תגיד, לא כואב לך הגב מלעמוד כל היום?” ג’ין צחקק והשתעל מעט, “כן, אבל אוכל זה אוכל, וזה נראה לי עדיף על לדפוק עם פטיש על מתכות כל היום”
רוס תפס את ג’ין והחל לטפוח על כתפו.
“כל פעם שאני בא לבקר אותך אני מתחרט, קמת היום מוקדם מהרגיל! לראות את הקפסולה של ג’ין ריקה לפני 7:00 זה משהו משהו…”

ג’ין התגורר במלון קפסולה. ג’ין נתן את כל שכרו למעסיקו ובתמורה הוא היה יכול לגור בתוך קפסולה ולאכול ארוחת בוקר וערב ללא תשלום, בית הקפסולה שג’ין גר בו נקרא “יוקפסול”. המקום היה די גדול והאנשים השתנו כל הזמן, הוא פגש אנשים משונים ומוזרים, וגם כמה אנשים רגילים עד שעמום. בית קפסולה היה מבנה פשוט, דלפק קבלה וכמאה קפסולות. כל קפסולה הייתה באורך כמה מטרים ובדרך כלל צרה מאוד, קפסולה כללה מיטה, טלוויזיה, שולחן קטן ומנורה. הקפסולה של ג’ין (שמספרה הוא 053) הייתה שונה מהשאר מכיוון זמן השהות שלו בה, אנשים בדרך כלל נשארו בבית קפסולה יום ולרוב יומיים. זה היה מקום שאליו היית הולך אם אתה רוצה לישון או לנוח מעט, ג’ין הכיר את בעלת המקום ואת שאר הנערים שעבדו ביחד איתו. רובם היו די בסדר בעיניו, ג’ין נהנה לדבר איתם כל בוקר בקפטריה. ודרך בית הקפסולה ג’ין היה יכול להתעדכן בחדשות ובשמועות שונות, בגלל שזהו מקום ציבורי בעל הכנסה טובה הסינטים בקושי נכנסים או מתקרבים לבית הקפסולה.

זה לא מנע ממיני בעלת המקום לשמור רובה ציד מתחת לדלפק, מיני הייתה אישה קשוחה למדי עם צלקת ענקית שנמתחה מימין לאגן שלה עד לצד השמאלי של כתפה. אף אחד לא העז לשאול מה פשר הצלקת, אך יום אחד הגיע מישהו שעבד עם מיני לפני המרד במפעל לחיתוך פלדה. אז החלו השמועות.

ג’ין חשב על המרד שקרה לפני שנים רבות מספור, המרד שהדרדר למלחמת אזרחים. עבר זמן רב כל כך עד שהוא היה משוכנע שאנשים שכחו, הוא לא נולד עדיין. אבל חבריו נהגו לשתף סיפורים בעוד שדודתו לא רצתה לדבר על הנושא כלל.

המרד נגמר לפני שנים רבות, מה שנשאר המדינה כיסתה ומי שנשאר מסתתר בסמטאות ופאתי העיר. כמו עכברים בתקופה של אריות.

חברו של ג’ין רוס עדיין עמד בלי מעש לידו, “חשבת על משהו?” הוא שאל בנימה אדישה, אנשים התרגלו שג’ין חולם בהקיץ באמצע שיחה. “כן, לא משנה, המשמרת נגמרה אני מניח” אנשים הסתובבו ברחוב עדיין, חנות הנוחיות הייתה פתוחה.

“איך על העורק? אתה לא אמור להיות במשמרת עכשיו?” שאל ג’ין, רוס צחקק.

“כן, אבל שחררו אותנו מוקדם. משלוח חשוב או משהו, אמרו לנו לעזוב מיד. חשבתי שאמצע אותך פה” ג’ין אסף את הכסף בקרטון לנרתיק במעילו, הוא הרוויח טוב היום.

“אני מקווה שלא מתעללים בכם יותר מדי, אני סתם עומד פה וצועק כמו אידיןט” אמר ג’ין

“צריכים לסחוב הרבה דברים, לתקן את הכביש הארור הזה, לא מרשים לנו לזוז להרבה מקומות. לא ראיתי את הצד הצפוני, לא מרשים לנו להסתכל על העיר העילית”

“פסיכי” סינן ג’ין, מתוסכל.

רוס השתעל קצרות, סיים את השיחה.

“רוצה לעשות משהו?” הוא שאל לבסוף, ג’ין עמד להסתובב כשלפתע הרגיש מגע קר נוגע בכתפו, הוא מיהר להשתחרר מהאחיזה וראה שסינט ניצב מולו. רוס עמד בשקט, מוטרד שהסינט התקרב. לאחר כמה שניות שהסינט בהה בג’ין עם עיניו הכחולות והזוהרות ג’ין דיבר
“יש בעיה?”
אנשים שמו לב לסינט ותפסו מרחק מג’ין וחברו, הסינט לא הניד עפעף אפילו אם יכל. “ג’… ג’ין בוא נלך…” סינן רוסקו בחשדנות רצופה, ג’ון לא ידע למה אך ידו תפסה בסכין שתמיד הייתה חבויה בגרב שלו.

במרחק של כמה עשרות מטרים מעליהם על גגות הבניינים לוחמי מחתרת חיכו בסבלנות כבר מתחילת היום, הם ידעו שהולך להתרחש אירוע חטיפה נוסף והיה להם חשש שהוא יהיה פה. ג’ין תפס את רוס והחל לצעוד במהירות לכיוון חנות הנוחיות בתקווה שהסינט יעזוב אותם, פיצוץ עז קרע את השקט. פיצוץ עשן בגוון צהוב ואפור, ג’ין ורוס השתטחו על הרצפה בעוד יריות נשמעות מכל עבר. ג’ין גישש את הרצפה וגילה שרוס נעלם, בעיוורון הוא קם כשרעש היריות גרם לראשו לפעום ולצלצל. בין העשן ובין צרחותיהם של האנשים שנסו ג’ין הצליח לראות זוג עיניים כחולות ומאיימות מרחפות מעל העשן, הוא הצליח למלמל מספר מילים לפני שהרגיש אלה חשמלית פוגעת בגבו. הכאב ניתז מגבו לכל גופו כמו אגרוף, הוא נפל על הרצפה וראה

סינט עומד מעליו כשעיניו החליפו את צבעם לאדום זוהר, ג’ין מלמל משהו לא מובן מרוב כאב והלם.

אור סגול שטף את הרחוב ועבר מעל ג’ין, מאין גל אנרגיה שהרעיד את האוויר, החום שבו גרם לג’ין להרגיש כאילו שעומד ליד תנור. הקרן פגעה בסינט והשאירה חור בגודל של אגרוף במקום שפעם היה החזה שלו. ג’ין הרגיש רטיבות בראשו לאחר שנפל על הרצפה, הוא ראה עיניים כחולות וזוהרות מאחוריי מסיכה מסתכלים עליו לפני שאיבד את הכרתו. 

הולו מאז’וריס – פרק 1
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך