הולו מאז’וריס – פרק 2

BlueWex 12/05/2019 167 צפיות 2 תגובות

ניקולס ישב על גג עם חבריו, הם היו ארבעה. הוא, אנה, ריילי וג’ייקוב, האווירה הייתה קשה.

ניקולס שיחק עם ידו הרובוטית, הוא גירד את הזיפים שעל פניו והרגיש את הקור המתכתי שלהן, אצבעותיו זזו בסרבול מכני, הוא נאנח והזכיר לעצמו שעליו לשמן אותן לעתים תכופות יותר, הוא ידע שיש זמן עד תחילת הפעולה ולכן הוריד את החלק הרובוטי מידו הימנית עד שרק חצי יד מהמפרק למעלה נותרה.
שאר חבריו הסתכלו רק כדי להפנות את מבטם במהרה. ניקולס היה רגיל למבטים כאלה, אפילו מחבריו.

ניקולס וחבורתו ישבו על הצד הצפוני של הגג וחיכו להוראות נוספות מסקוטי, הרץ שבחן את השטח.
בעבר ווילו היה אמור לשבת פה, לחכות בשמש ולחלק הוראות. עבר זמן כה רב מאז שנרצח, מאז המרד, למען האמת ניקולס לא ידע מה החזיק את כנופיית המורדים שלו בחיים. הכסף אוזל כל הזמן, ואפילו הסינטים של הממשלה כבר לא מטרידים אותם יותר, זה נראה כאילו העולם שכח את המטרה שעליה נלחמו לפני זמן כה רב, וחבורתו של ניקולס היו כצל של מנהיגים וגיבורים גדולים יותר.

ניקולס הסתכל על העיר שנמשכה למרחק של קילומטרים רבים, כמו נחש אפור ומכוער, האופק הוסתר על ידי גורדי שחקים שהיו שייכים לסקטור A. הסקטור שהם עמדו בו כעת, סקטור B אופיין בבניינים בינוניים בגובהם ועוד יותר בינוניים ביופים. צגי הענק התמרו גבוה מעל שאר הבניינים, בצבעים עזים של צהוב וסגול.
גג הבניין שעליהם עמדו היה מקום מסתור בשבילם, המצלמות שהותקנו על רוב הבניינים נוטרלו באזור זה. ניקולס בחן את אקדח ההולו שלו, אחד מהאחרונים על הכוכב המקולל הזה. האקדח היה קטן למדי, הידית שלו מרופדת ונוחה לאחיזה. ההדק מעוצב בצורה חדה כמו הנצרה והקנה, ניקולס הסתכל על ליבת החשמל של האקדח. חלון קטן שמטרתו הייתה לבדוק שהליבה מתפקדת, הוא ראה את הזוהר הכחול והסגול, ברקים קטנים קפצו ממקום למקום בתוך בית הליבה.
הנשק היה תעלומה גדולה בעיני ניקולס, אף אדם לא ידע איך הוא עובד בדיוק. הוא לא צרך תחמושת, הוא אפילו צרך ניקוי יסודי.
ניקולס יכל לשמוע את הזמזום החלוש שהאקדח השמיע כמו לחישה חשמלית ממפלצת ים.

ניקולס לבש את מעיל העור המרופד שלו. סמלים שונים נצבעו וצוירו עליו, פאצ’ים צבעוניים ומהודרים עם ברקים וחרבות, ציורים של מסיכות ודמויות מיתולוגיות, משפטים מספרים וסופרים שנשכחו מזמן, הוא לבש עליו את הזיכרון של העולם שהוא הכיר. על ראשו המסיכה הטקטית שלו, מעוצבת כפנים של שד עם קרניים קטנות וכחולות. המסיכה הסתירה את פניו והמשקפת בתוכה הקנתה לו ראיית לילה, ראייה טרמית, ומכפל אופטי. מסכותיהם של שאר חברי החוליה עוצבו לפי בקשותיהם, חלקם הועברו במסורת מחבריהם שנפלו. אך כולן היו כחולות.

ניקולס הוריד את המסיכה והסתכל על הצבעים הדהויים ותהה אם המסיכה תמצא מקומה במוזיאון בעוד כמה שנים, למרות הכושר הטוב של כל חברי החוליה גילו של ניקולס התחיל להדביק פערים. תוצאה משנים של לילות חסרי שינה, קרבות רבים ועינויים. ריילי וג’ייק שיחקו בקלפים בעוד אנה בהתה לרקיע, ריילי וג’ייק נראו דומים מקצת, לשניהם היה שיער קצר וצבאי בגוון חום בהיר. בעוד שריילי נהג להתגלח לעתים קרובות ג’ייק טיפח את זקנו תמיד, ניקולס גער בו שהזקן מונע מהמסיכה לשבת עליו כמו שצריך, הוא תמיד אהב להחזיר במשפט שנון ואצבע משולשת. הילדים של היום ניקולס חשב לעצמו.
לכל החבורה היו עיניים רגילות ושחורות, ניקולס לא הכיר אנשים עם צבע עיניים שונה, חוץ מווילו, עיניו הכחולות גרמו לו לבלוט בין עדר האנשים הרגילים.
ריילי היה חסר בית לפני כמה שנים טובות עד שניקולס מצא אותו, ג’ייק גנב לאחד מחברי המחתרת את הארנק לפני שהביאו אותו לניקולס מדמם ממכות מוות. אנה רחשה את כל הידע שלה ברפואה מסם, החובשת שנפלה לפני שנים רבות. ניקולס התסכל על כל חבריו והבין שאולי הקשר ביניהם לא יאה לקשר בין מפקד לחייליו, אך ליבו עקצץ כשדמיין אחד מהם מת בקרב או נפצע אנושות. הנזק נעשה ואנשים אלו כבר יקרים לו יותר מכל.

“למה לוקח לו כל כך הרבה זמן?”  שאלה אנה, חסרת סבלנות כמו תמיד.
“לאט לאט, לכולנו תהיה הזדמנות להרוס כמה סינטים בקרוב” אמר ג’ייק וצחקק מעט, ריילי הצטרף אליו. צחוקם נשמע מתוח יותר מצחוק אמיתי, ניקולס הצטרף לשיחה.

“חיסול סינטים הוא לא המטרה של המבצע הזה, אני מקווה שלא שחכתם” אנה הסתכלה במבט ריק אל האופק, הבניינים הרבים דיכאו אותה יותר מכל דבר אחר. “ומה המטרה בעצם? אפילו אם נוכיח שהסינטים חוטפים את האנשים בעיר אף אחד לא יאמין לנו”  ריילי וג’ייק לא הושפעו מהתגובה, בשבילם חיסול סינטים היה טוב למדי אבל מטרה מאחורי הייתה הדובדבן שבקצפת.  ניקולס נשך את שפתו.

“זה למה הבאתי מצלמה אנה, הצלחתי לגרום לשתי רשתות העיתונים בעיר לפרסם את התמונות אם נצליח לתפוס אותן.”

ניקולס הוציא שני מצלמות זעירות מכיסו, הוא זרק אחת לאנה ושמר את השניה לעצמו. “הכנתי מקום מיוחד במסיכה שלך, בצד השמאלי למעלה. שימי את המצלמה שם והיא תופעל אוטומטית” אנה נאנחה בעוד שקמה לאחר שעה ארוכה של חוסר תזוזה.
“אנה” ניקולס פנה אליה, מבטה פגש במבטו העייף והקר.
“פעם אחרונה שאת מפקפקת במשימה, מובן?”

היא הנהנה ולקחה את המסיכה שלה שנחה ליד המסיכות של ריילי וג’ייקוב,
“למה אתה נותן את המצלמה דווקא לאנה?” התפרצץ ריילי, ג’ייקוב צחקק
“כי ניקולס ג’נטלמן, נשים תמיד באות קודם” אנה חייכה בעודה מחזיקה את המסיכה שלה “אתם באמת רוצים להכעיס אותי לפני שהמבצע התחיל אפילו”
ניקולס הצטרף לצחוק הפעם.
“תיזהרו בנים פעם קודמת שאנב התעצבנה היא לא הסכימה להביא לאף אחד פלסטרים לשבוע” לאחר חיוך מהיר מכל חברי הקבוצה הבעה קודרת עלתה על פניהם, ליבו של ניקולס הרגיש כחייה טובעת, הוא הרגיש כיצד הוא טובע בים של פחד, אפילו אחרי כל השנים בתחום.

הוא ניער את תחושת הסלידה מעליו והתרומם למעלה, הוא הידק את מעיל העור שלו מעליו, חולצות הייתה מנוקדת בנקודות כחולות על רקע שחור.
“אתם יודעים מי מייצר את הסינטים?” שאל ג’ייקוב, ניקולס היסס. השאלה אף פעם לא עלתה בשיחה, ניקולס חשב שהם מיוצרים בצד הצפוני, למרות כמותם של בתי החרושת הרבים בצד הדרומי רובם ייצרו כלי נשק ואמצעים נוספים, הממשלה לעולם לא הייתה מרשה לעובד הפשוט לבנות את הסינטים בעצמם. הסינטים שהיו הסמל להפסד של המחתרות.  והם המשיכו לבוא ממקום כלשהו, כל פעם שאחד נהרס שתים תפסו את מקומו.

“בצד הצפוני לדעתי” ענה ניקולס, תשובתו הייתה הכי הגיונית.
“בכוכב אחר אולי? שלא יהיו ניסיונות חבלה מסוג כלשהו” ענתה אנה, גם תשובתה הייתה הגיונית.
צרחה של עורב נשמעה במרחק וקטעה את השיחה, נראה שאף אחד לא רצה להמשיכה גם ככה.

תחושת האי נוחות לא יכלה לעזוב את ניקולס, הוא לא יודע מה יקרה אפילו אם התמונות יתפרסמו בעיתונים, האם הממשלה תוציא את זעמה על בעלי העיתונים? על האזרחים? רק האל ידע. הבזק של דמיון עבר במוחו של ניקולס, הוא דמיין אנשים חפים לפשע מוצאים להורג בעיר, עשרות מאסרים.
קולו של סקוטי נשמע בקשר.
“פוליגון מקן ציפור, אור ירוק”

“בואו”
אמר ניקולס, אנשים הסתדרו מאחוריו, כשהחלו בריצתם הם זינקו מגג לגג. הגגות הצפופים אפשרו להם תנועה חלקה בקו אווירי ישר לנקודה, הייתה לו תחושה טובה. הוא הסתכל על חבריו בזמן שביצע זינוק מגג אחד לשני, הוא הרגיש את הרוח על פניו. הם נראו כמו דמויות מסרט עם המסכות הצבעוניות והמעילים הגדולים.
בזמנים כמו אלה הוא הרגיש חופשי.

הולו מאז’וריס – פרק 2
דרג את הסיפור

תגובות (2)

הרבה זמן לא נכנסתי לאתר, אני כל כך שמחה שהסיפור הראשון שאני קוראת אחר כל כך הרבה זמן הוא שלך!
הכתיבה שלך קולחת וזורמת, מאפשרת לכל אחד להתחבר ולהתאכזב שזה נגמר כל כך מהר!

טוב לראות שאתה ממשיך לכתוב :)

02/08/2019 20:23

    לוסי!!! טוב לראות אותך וואו כמה זמן חחח.

    16/08/2019 00:08
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך