הקריפטונייט שלי- כשפגשתי בסופרמן

מאז שהייתי ילד קטן אמי נהגה להניח על צווארי תליון, בו מושחלת צנצנת עם אבן ירוקה וקטנה.
היא אמרה שזהו קמע למזל טוב והגנה מפני הרוע, מתוך ידיעותיה הנרחבות על אמונות טפלות, בהן נהגה להאמין במשך השנים.
בתחילה האמנתי לה- אמא שלי לבטח יודעת על מה היא מדברת. ומלבד זאת, מה כבר יכול קמע קטנטן על צווארי לגרום לי? מעולם לא גילו לי ישירות מאיפה האבן הירוקה והזוהרת הזו באה, ולכך תמיד חיפשתי את התשובה. זו הייתה השאלה הגדולה ביותר שלי בתור ילד.
לעיתים, כשהייתי עצוב או מדוכא, הבחנתי שהאבן מגיבה לכך בזוהר מרוכז שפרץ מתוכה אליי- כאילו ריפאה את כל הכאב ששכן בי, כאילו הירוק הבהיר והלא-טבעי של האבן רמז לי להירגע. פעם אחת ניגש אליי חברי הטוב וצפה במחזה הלא שגרתי הזה. מפני שלא רציתי לסבך אותו עם עניין הקמעות והאמונות של אמי, הסברתי לו שהתליון זוהר משום שמותקנת נורה בתוכו ותו לא.
לא גיליתי לאף אחד את הסוד של האבן, בעצם, כי לא באמת ידעתי מהו הסוד שנחבא בחובה.
גם לאחר שגדלתי מעט ואימי נפטרה ממחלה קשה, אבי לא הסכים לגלות לי מהו מקור האבן הזו ומה היא באמת מסמלת; הוא אמר שזהו סוד שייתגלה לי בקרוב מאוד. אמנם אבי לא צדק באמירתו,
והסוד נשאר סמוי עוד לזמן רב; האבן עשתה את שלה.
שנים נוספות חלפו, שנים ארוכות ומייגעות, והנה אני מקים משפחה משלי, ״עם שני ילדים וכלב״, כפי שנהוג להגיד, ועדיין, אין תשובה לנסתרות הזוהר הירוק.
השנה היא 1978 ועידן חדש זורה השפעתו על פני העולם. ילדתי הקטנה רק למדה לדבר, ואנו בשביל המוביל היישר אל הגן הציבורי.
הרמתי אותה בידיי ונשקתי לראשה. ״אבא, אבן! אור, אור!״ מלמלה בתי בהתרגשות.
״אבא, אור!!״ החלה זועקת לעברי ומיישרת פניה לעבר הרקיע זרוע הכוכבים. אני לא מאמין.
אז זו המשמעות האמיתית של האבן שלי.
עכשיו אני יודע מאיפה היא באה ומה היא באמת יכולה לעשות.
והכל התברר לי רק מזעקתה של בתי היקרה והזוהר של האבן שלי, שהפעם היה הרבה יותר חזק מהרגיל וסיניוור אותי כמעט עד לעיוורון מוחלט.
אור גדול, שהתעצם יותר ויותר כאשר התקרב אלינו, התבהר והתברר לי כגוף דמוי-אנוש, אם לא אנושי לחלוטין. זה היה גבר שזוף עור ושחור שיער שלבושו היחיד הסתכם בחליפה צמודה וכחולה שהבליטה את שריריו המגודלים, מכנסיו הצמודים הבולטים באדום באיזור המלחציים, וגבו מכוסה בגלימת בורדו בוהקת.
בתחילה נבהלתי מנחיתת הפתע שלו כחמישה מטרים ממני, אך התעשתתי מיד ורצתי לעברו, משאיר את ילדתי תחת השגחתה של אישה זקנה, שישבה בספסל בפינת הגן הציבורי.

״אתה… אתה–״ לחשתי בבהלה אל האיש המוכר לי כל כך: סופרמן.
״אנא ממך, הרחק ממני את הגביש–״ נאנק הגיבור והצביע על תליוני בקושי ניכר.
זרקתי את התליון הרחק הרחק ממני; עיניו הכחולות של איש הפלדה ברקו בהכרת תודה, ולאט לאט התרומם מהשקע שיצר באדמה, כתוצאה מנחיתתו העוצמתית.
״תודה לך, אזרח יקר. הצלת את חיי,״ אמר ולחץ את ידי בחוזקה הלא-אנושית בה ציפיתי שישתמש זה מכבר, ועף אל-על בעודו מסתכל לעברי, מרים בדרכו את בתי ומניח אותה לצידי, אחוז התפעלות.
״מי זה?״ שאלה, ואני רק חייכתי אליה, שמח שהיום נפטרתי מהחידה שניסיתי לפתור כל החיים ללא הצלחה, וגם מהקמע ההוא.
מסתבר שאמי צדקה כשאמרה שהביאה לי את תליון הקריפטונייט: ה״קמע״ הזה הביא לי מזל, בכך שהפגישה עימי את סופרמן, שעד כה נחשב בפניי כאגדה רחוקה מספרי הקומיקס, והביאה לי גם הגנה.
הגנה מפני אותו גיבור שפגשתי באורח פתאומי.
ואמנם, מה שהגן עליי היווה כחולשתו של העומד למולי.
זה היה הקריפטונייט שלו.