karinrin55
הנה הפרק השני, לקח לי קצת זמן לכתוב אותו כי בשבוע האחרון הייתי בשני מיונים ואחרי זה חזרתי לבית הספר כדי לעבוד על הפרוייקט שלי. יום שלישי הקרוב אני טסה לארצות הברית לתחרות רובוטיקה אז כנראה שלא אעלה פרקים אבל אני אנסה לכתוב משהו בכל זאת. אז בנתיים תגיבו, דרגו ומקווה שתהנו!!♥♥♥

מנהיגי אוקלוקס-פרק 2

karinrin55 25/03/2016 549 צפיות תגובה אחת
הנה הפרק השני, לקח לי קצת זמן לכתוב אותו כי בשבוע האחרון הייתי בשני מיונים ואחרי זה חזרתי לבית הספר כדי לעבוד על הפרוייקט שלי. יום שלישי הקרוב אני טסה לארצות הברית לתחרות רובוטיקה אז כנראה שלא אעלה פרקים אבל אני אנסה לכתוב משהו בכל זאת. אז בנתיים תגיבו, דרגו ומקווה שתהנו!!♥♥♥

אני עומדת בין כולם, המזוודה נחה ליד רגליי ואני מביטה בסובבים אותי. אני מזהה כמה פרצופים בכיכר, אנשים שבאים והולכים. מגדל השעון בכיכר מטיל צל על פניי, אני נושמת עמוקות ומביטה לכיוון בניין העירייה.
“אלכסנדרה?” הקול מוכר אבל פרצוף לא עולה במוחי, אני מביטה בפנים העדינות של בריטני לוריין.
“בריטני.” אני אומרת בחיוך קל.
“מה שלומך? הרבה זמן שלא היתראנו.” היא אומרת ומחייכת אליי, למדנו יחד בבית הספר היסודי ודרכנו נפרדו כשהוריה עברו לצד השני של העיר הענקית הזו.
“שלומי מצויין, ואת?” אני שואלת מתוך נימוס ומשלבת את אצבעותיי זו בזו.
“גם שלומי טוב, מה את עושה בכיכר העיר?” היא שואלת בנעימות ומביטה על שאר האנשים בכיכר הענקית.
“נבחרתי למבחן, נשלח מברק לבית הוריי לפני חודש. מה את עושה כאן?” אני שואל אותה ומנסה שלא להרגיש לא בנוח, שיחות עם אנשים אף פעם לא היו דבר שבא לי בקלות.
“גם אני נבחרתי למבחן, אבי הביא את המברק ממשרד העירייה.” קולה מחוייך ופניה מוארות כשהיא מספרת לי איך ישבה בביתה וחיכתה שאביה יחזור כדי שתוכל להרשים אותו בשיר שלמדה לנגן על הפסנתר העתיק שלהם, איך הוא חזר עם פרצוף מבולבל על פניו וכובעו בידו.
“איזה צירוף מקרים ששתינו נבחרנו אלכסנדרה, במיוחד כי דרכינו נפרדו בשלב כה מוקדם. אני איני אפילו יודעת אם המשכת את לימודייך לתיכון.” היא אומרת בחיוך ומברישה את שיערה האדמוני והחלק מאחורי אוזניה ועיניה הירוקות כברקת בורקות באור הבוקר.
“האמת שהמשכתי קצת ללמוד, מר תימות’י רשם אותי לקורס בפיזיקה מעשית ומכאניקה. אבל אבא שלי שלף אותי מהלימודים, הוא אמר שהוא לא רוצה שאעסוק בעבודת כפיים שכזאת.”
“או.. זה חבל.” היא מביטה בשעון הגדול “לוקח לראש המחוז המון זמן, מעניין מה מעכב אותו כל כך.” מבטי נודד לשאר האנשים בכיכר שלידם נחות מזוודות, נשים וגברים כאחד, מכל רחבי מחוז אורבאן ובמיוחד מהעיר עצמה. לרגע אחד אני חושבת שאולי הכל יסתדר ומה שתומאס סיפר לי אינו נכון, קול פתיחת דלתות המתכת של בניין העירייה מפנה את ראשי להביט בו.
“ברוכים הבאים לכל הנבחרים למבחן,” ראש המחוז עומד בכניסה לבניין וקולו מוגבר כך שכל הכיכר תוכל לשמוע את דבריו. “אני שמח לראות את כל האנשים כאן ומקווה שהינכם מרגישים טוב כמוני. היום בפעם הראשונה מזה עשרים שנה הוחלט שהמבחנים יתבצעו ממש כאן במחוז אורבאן, בניין המבחנים נבנה במשך הזמן הזה לכדי שלמות.” ראש המחוז הוא איש מצחיק, הוא נמוך קומה ושמנמן אך בעל יכולת שיכנוע מדהימה. הוא סוחף אחריו אנשים בצורה מרהיבה, כשאני עומדת ומתבוננת בו אני לא יכולה אפילו לשאר מה התפקיד שלו כולל ואם בכלל אוכל לבצע אותו. במיוחד כי מאז שנולדתי לא היה אפילו ראשת מחוז אחת, כל הנבחרים כמעט תמיד היו גברים. במבט מאחוריו לתוך בניין העירייה אני מבחינה במשהו מוזר, עצם מתכתי שנראה דומה למצלמה שתום הביא פעם אחת הבייתה לתיקון. אחת מהמדינה שהייתה כאן פעם, לפני המלחמות שהרסו את הציוויליזציה. המתכת שלה שונה אבל, היא כמעט בלתי נראית מהזווית הזאת, אך הברק תפס את עיניי איכשהו.

“תראה אותה.”
“מה איתה?”
“היא שמה לב למצלמה אדוני, היא מתבוננת ישר לתוך העדשה.”
“המ… באמת מוזר, יכול להיות שהיא לא יודעת מה זה וסתם מסתכלת עלינו.”
“היא ממחוז אורבאן אדוני, אני חושבת ששמה הוא אלכסנדרה. כן, אלכסנדרה מייזר. הנה התמונה והנתונים שלה, ההולוגרמה תעלה עוד מעט.”
“מעניין, מאד מעניין.”
“כתוב כאן שהיא עברה כמה שבועות של לימודי פיזיקה ומכאניקה, דודה הוא מהנדס מכונות וממציא. אביה הוא עורך דין ואימה היא אחות במרפאה, נראה שהיא באה ממשפחה מלומדת אדוני. יכול להיות שהיא ראתה מצלמה כמו זו בעבר, בגלל דודה.”
“יכול מאד להיות.”
“אתה רוצה שנשגיח עליה אדוני?”
“כן, אני רוצה לראות איך היא מגיבה לגירוי הראשוני.”
“מיד אדוני.”

“אני מברך אתכם לשלום, הרכבת תגיע בזמן קצר לתחנה אז זו ההזדמנות האחרונה שלכם להיפרד לשלום מאהובייכם.” אומר ראש המחוז ונכנס חזרה לבניין, אני עומדת שם לכמה רגעים ומנסה לראות אם המצלמה עדיין שם.
“את נפרדת מהורייך כבר?” שואלת אותי בריטני ואני מהנהנת בחיוך.
“כן, ואת?” אני שואלת ומחזירה את מבטי אליה.
“כן, הם היו חייבים לצאת לפני שהתעוררתי אז הם הכינו לי ארוחה חגיגית אתמול בערב לרגל ההיבחנות שלי.” היא אומרת ומביטה לכיוון החנויות המקיפות את כיכר העיר. “את יודעת מה שמעתי?” היא שואלת ומבט הברקת שלה חודר.
“מה שמעת?” אני שואלת ומשלבת את אצבעותיי בחיקי.
“שמעתי שבוגר האקדמיה של אורבאן נמצא בין אחראיי המבחן, האחד שזכה לפני כמה שנים אבל לא רצה לקבל את התפקיד שהוצא לו. נתנו לו ללמוד באקדמיה ואז שכרו אותו בתור מומחה במבחנים.” אומרת בריטני ומחייכת לעוברים והשבים שמברכים אותנו על בחירתינו למבחן.
“את מדברת על ריינולדס? הבן של ראש צוות הטכנולוגיה במרכז המחקר?” אני שואלת ומנסה להיזכר בפניו.
“אני חושבת, שמעתי שמועה שהוא יהיה שם.” היא אומרת וקול צלצול השעון מורה שיש לנו חמש דקות להגיע לתחנת הרכבת.
“כדאי שנלך,” אני אומרת ומרימה את המזוודה שלי “לא נרצה לאחר.”
“וודאי שלא,” היא אומרת ומרימה את המזוודה שלה ומשחילה את ידה בעיקול המרפק שלי “קדימה.” אנו הולכות יחדיו לכיוון תחנת הרכבת הישנה, אנו הראשונות שמגיעות ואנו עומדות ומפטפטות על הרציף האפור. קול הגלגלים על פסי המתכת והעשן הלבן של רכבות הקיטור מסמנות על התקרבות רכבת לתחנה, שרירי מתכווצים מפחד אך רכבת המסע לא עוצרת בתחנה ורק חולפת על פניה.
“למה הרכבת לא עצרה?” אני שואלת ובריטי נדה בראשה כלא מבינה.
“אני לא יודעת.” היא אומרת ואני מסתכלת לכיוון ממנו באה הרכבת ומבחינה בעוד דבר מוזר. על פסי הרכבת, לא, מעט מעל לפסי הרכת נוסע רכב מוזר.
“זו… רכבת?” אני אומרת בלחישה לעצמי, הרכב נראה כמו רכבת ממתכת מבריקה שנוסעת ללא גלגלים ובמהירות מסחררת.מבלי שאני שמתי לב הרציף התמלא באנשים שעושים אותו דבר כמוני, מביטים על הרכב המוזר.
“מה זה הדבר הזה?” שואלים כמה אנשים והשיחה רוחשת בין כולם.
“זו רכבת.” אני אומרת בחיוך, אני מטה את ראשי לצד ומביטה על הרווח בין הרכבת לפסים.
“על מה היא נוסעת? אין עשן קיטור או גלגלים.” שואלת מישהי משמאלי.
“אני חושבת שהיא מרחפת בדרך כלשהי.” אני נזכרת באחד השיעורים שכן הספקתי לעבוד לפני שאבי החליט שעליי להפסיק. המרצה דיבר על מגנטים, משהו שבעולם הישן היה די נפוץ ועכשיו נשארו רק מעט אנשים שיודעים מספיק על כך כדי שיהיה ייצור ושימוש המוני בהם. הוא דיבר על הכוח בין שני מגנטים בעלי אותה קוטביות אולי? משהו על כך ששני קטבים דומים דוחים אחד את השני ושונים נמשכים, ועל איך שבעולם הקודם השתמשו במידע הזה כדי ליצור רכבים שלא נוסעים על האדמה או על פסי רכבת אלא מרחפים מעליהם.
“איך את יודעת סנדרה?” שואלת בריטני, אני מביטה על הרכבת מאטה ועוצרת מולינו.
“משהו שלמדתי פעם.” אני אומרת בחיוך ומביטה על הקרון המתכתי המבריק, בשונה מרוב רכבי המתכת שלנו הקרון הוא כסוף ומבריק במקום צהבהב מט. לתום בחדר יש מכשיר שעשוי ממתכת דומה, אבל שלו מכוסה בשמן מכונות וגריז.
“נבחנים יקרים, אנא עלו לרכבת ותפסו מקום ישיבה. אתם האחרונים לעלות לרכבת מבין שלושת המחוזות, אתם מוזמנים להסתובב ברחבי הרכבת בזמן הנסיעה הקצר שנותר עד להגעתכם לבנייני המבחן. בהצלחה ודרך צלחה.” הקול בוקע משום מקום שנראה לעין וכשאני מביטה ברכבת איני רואה דרך כניסה ברורה. אחרי כמה רגעים צד הרכבת נפתח למרות שלא היה נראה שום פגם במתכת הנוצצת. אני מביטה פנימה ומחזקת את אחיזתי בידית המזוודה, אני לוקחת נשימה עמוקה ונכנסת לרכבת. אני הראשונה שעושה זאת מבין כל הנבחנים מאורבאן.
“ברוכים הבאים עלמתי, אנא מצאי מקום לשבת בו ואנחנו מיד נתחיל בנסיעה.” אומר לי אדם בגיל העמידה שלובש מדים של עובד רכבות נוסעים, הוא מחייך לעברי ומחווה בזרועו לכיוון טרקלין ישיבה. פנים הרכבת נראה רגיל לחלוטין, מקומות ישיבה הפונים לצד אחד וכמה אנשים מפטפטים בפנים.
“תודה רבה.” אני עונה לאדם במילמול ומתחילה ללכת יותר פנימה.
“הכל בסדר סנדרה?” שואלת בריטני מאחוריי, היא כנראה עלתה מיד אחריי.
“כן,” אני עונה ומביטה סביב “פשוט חשבתי שהרכבת תיראה… שונה.” אני אומרת וממשיכה לצעוד בצעדים זהירים לכיוון שני מקומות ישיבה פנויים. אני מסדרת את שולי החצאית שלי כך שיסתירו את המכנס מתחתם ומשלבת את אצבעותיי בחיקי כמו שאימי נוהגת לשבת כשהיא בסביבת אנשים שאינן מוכרים.
“אני מקווה שהנסיעה אינה ארוכה מידי,” אומרת בריטני ומתיישבת באופן דומה לידי, ליד רגלינו נחות המזוודות “אני מקבלת בחילות נוראיות בנסיעות ארוכות מידי.” היא ממשיכה ואני מביטה לצד ורואה את הרציף, לא זכור לי שראיתי חלון בצד הרכבת. אך בכל זאת העולם מבחוץ נשקף לי, נשימתי נעתקת כשהרכבת מחילה לנוע בפתאומיות. הרכבת מתחילה להאיץ ואני רואה את הנוף חולף במהירות, אני רואה את העיר מיטשטשת מול עיני. אך איני מרגישה שהמהירות שלנו היא כזו גבוהה, אני מרגישה כאילו אני יושבת על הכיסא הנוח בחדר העבודה של אבי וקוראת ספר בנינוחות.
“איך זה אפשרי?” אני ממלמלת לעצמי כשאני איני רואה יותר את העיר אורבאן חולפת לפניי, הנוף מתחלף לשדות החקלאיים ליד אזור המסחר ואז לשדות עשבי בר ולשממה חומה-אפורה ואז הרכבת מאיטה שוב. אני מרימה את עיני למראה מגדל מאיים וגבוה, הוא עשוי כולו מתכת שחורה כחלחלה גובהו נישא עד למעל לשדה הראייה שלי. הוא נראה כמו קוביות מתכת ענקיות שהניחו אחת על השנייה לגובה רב, איני רואה חלונות או כניסות אבל אני יודעת שלשם מועדות פנינו.

מנהיגי אוקלוקס-פרק 2
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (1)

יפה. קצת מזכיר את משחקי הרעב. תמשיכי :)

25/03/2016 15:53
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך