karinrin55
גם אם אני אמשיך להתנצל זה לא יהפוך את זה לבסדר. הייתה לי תקופה ממש קשה של בגרויות ומבחנים ופרוייקטים וגם מחסום כתיבה ממש משמעותי. אני אנסה להוציא פרקים עכשיו כשקצת חזרה לי המוזה. לצערי אני צריכה לעשות קצת הפסקה מכתיבת אחוות הפגיון כי אין לי ממש השראה לספר הנוכחי, אבל אל דאגה אני לא מבטלת את הסיפור לחלוטין. אז בנתיים תגיבו, דרגו ומקווה שתהנו!!♥♥♥

מנהיגי אוקלוקס-פרק 5

karinrin55 23/06/2016 506 צפיות אין תגובות
גם אם אני אמשיך להתנצל זה לא יהפוך את זה לבסדר. הייתה לי תקופה ממש קשה של בגרויות ומבחנים ופרוייקטים וגם מחסום כתיבה ממש משמעותי. אני אנסה להוציא פרקים עכשיו כשקצת חזרה לי המוזה. לצערי אני צריכה לעשות קצת הפסקה מכתיבת אחוות הפגיון כי אין לי ממש השראה לספר הנוכחי, אבל אל דאגה אני לא מבטלת את הסיפור לחלוטין. אז בנתיים תגיבו, דרגו ומקווה שתהנו!!♥♥♥

אני נושמת עמוקות כמה פעמים עד שאני מצליחה להתעשת, אני הולכת במורד המסדרון ומחפשת את החדר שלי, חדר מספר 335669. כשאני מגיעה למול דלת המתכת יש עליה מכשיר מוזר, נראה כמו מקלדת מספרים במחשבון של אבי. אני מביטה בו לשניה ואז מכניסה פנימה את מספר הזיהוי שלי, 318945813. חיפוי מתכת קטן עולה ובו חור מנעול, אני מכניסה את המפתח שבידי אליו ומסובבת אותו. הדלת אינה נפתחת באופן רגיל, קולות של גלגלי שיניים מסתובבים מרתיעים אותי. הדלת זזה לימין ופוערת חור בקיר המסדרון, החדר חשוך ומפחיד אך אני בולעת רוק ונכנסת פנימה. הדלת נסגרת מאחורי ואני מגששת בחשיכה אחר מתג אור בקיר, ידי עוברת על דבר מה בולט ואני מנסה להזיז אותו. אור יחיד בוקע מעליי, מנורה קטנה שטבועה בתקרה מופעלת ושופכת אור כדי שאוכל לקראות מעט לפניי. אני מחפשת על הקיר עוד מתגים ומוצאת כמה, אני לוחצת עליו ואור מהבהב מולי עד שהוא מתייצב וחושף את החדר שלי. הוא קטן ביחס לחדר השינה שלי בבית הוריי אך עדיין גדול ביחס לאחרים שראיתי, אני נזכרת במזוודה שלי. השארתי אותה למטה! אני ממהרת לצאת מהחדר אך הדלת לא נפתחת. אני מרגישה פחד עצום ושיערותיי סומרות, אני מנסה שוב להזיז את הידית שאני רואה אך ללא הצלחה. אני נאנחת בתסכול ומשעינה את מצחי על המתכת הקרירה, אני עוצמת את עיני ומתעשתת בשנית בדקות האחרונות. אני מחליטה לראות מה עוד יש בחדר שלי. אחרי מסדרון קצרצר שמהווה את הכניסה לחדר ישנו חלל גדול יותר שבו מיטה גדולה ארון ודלת נוספת, אני הולכת בנחישות ופותחת את הדלת. היא מובילה לחדר אמבט קטן ובו אסלה, כיור ודבר הנראה כמו מקלחת משוכללת. אני זוכרת שדודי תומאס הביא פעם מכשיר דומה למה שתלוי על הקיר, הוא שוטף איתו חלק מהכרכרות שמביאים לתיקון. אני מביטה סביב ורואה כמה מגבות מונחות על מדף קטן, אני נוגעת בבד הרך ומתנחמת בעובדה שאוכל לפחות לנקות את עצמי באופן אישי וללא הפרעות כמו שאר האנשים שכנראה חולקים את החדר שלהם עם נבחנים אחרים.
‘הכל יהיה טוב סנדרה, את סתם מלחיצה את עצמך.’ אני אומרת לעצמי ונכנסת שוב לחדר, אני מעיפה מבט לכיוון הארון ורואה את שהמזוודה שלי נחה לידו. ליבי פועם בחוזקה, מישהו נכנס לחדר שלי והניח אותה כאן מבלי שאפילו שמתי לב. אני ניגשת ורואה שלא פתחו אותה, אני סוחבת אותה למיטה ופותחת אותה. הדברים עדיין מונחים בסדר בתוכה, בדיוק כפי שארזתי אותם. אני פורקת את בגדיי לתוך ארון הבגדים, דבר שאולי לא היה כדאי כי עוד קיימת האפשרות שמחר אעוף מהמבחן כי איני מתאימה. אבל מה שריינולדס אמר נותן לי קצת תקווה שאני כן מתאימה, שכן נועדתי לגדולות באוקלוקס. אחרי שאני מסיימת לפרוק את דבריי אני מבחינה בעוד מתג על הקיר ליד המיטה, הוא לא קרוב בכלל לשאר ורחוק מידי כדי להדליק את המנורה על השידה שילד המיטה בצידה השני. אני מתקרבת ולוחצת על המתג, בשניה חלק מהקיר מתפוגג והופך לחלון ענקי שתופס חלק נכבד מהקיר. אני נרתעת לשנייה ואז מתקרבת שוב כדי להתבונן על הנוף, מהקומה הזו אני יכולה לראות באופק את אורבאן הנוצצת בשמש. המתכת הצהבהבה שממנה מורכבים רוב הבניינים והתשתיות מחזירה היבהוב מעודד, אני עוצמת את עיני ונאנחת שוב. אני מרגישה מין ערבוב של לחץ ושלווה/
“שלום לכל הנבחנים מקבוצה 4469, בירכותיי. בעוד כשעה קלה יתחילו המבחנים שלכם, אתם מתבקשים להתייצב בקומה התחתונה של הבניין. בהצלחה לנבחנים ושיהיה לכם יום טוב.” הקול המכאני בקע משום מקום וגרם להרתע.
,עוד שעה זה מתחיל, את תצליחי סנדרה.’ אני מעודדת את עצמי וצועדת לכיוון הדלת, בהיסוס אני שולחת את ידי לידית ומגלה שאין התנגדות למשיכה שלי. הידית נמשכת מהדלת וקולות שיני גלגלים שוב בוקעים. הידית נשעבת לתוך דלת המתכת כאשר היא זזה לפנות לי דרך, אני יוצאת מן החדר וצועדת לכיוון המעלית. אני רואה דמות במרחק, היא לא נראית מאיימת עד שאני מתקרבת אליה יותר.

“הנה אדוני, היא רואה את הדמות.”
“אני רואה את זה… מה היא עושה שם?”
“אני חושבת שהיא בוחנת את הדמות, אני אתקרב יותר לפניה.”
“היא.. מחייכת. למה שהיא תעשה זאת? תראי לי אנשים אחרים מהקבוצה שלה.”
“הנה, ויקטור ספאנט. תראה אותו, הוא מבועת לחלוטין.”
“אני לא מבין, היא פשוט…”
“זה מאד מוזר אדוני, כל השאר הגיבו בפחד לגירוי הזה.”

זהו יצור מכאני גדול, טלפיו ארוכים והוא נוהר באגרסיביות.
“אתה רק חתיכות מתכת נכון?” אני מסתכלת לצדדים ואיני רואה אף אחד שנגלה לעין, לא נראה שמישהו שולט ביצור מבפנים. אני מתקרבת אליו והוא נוהר לעברי, חוזר על אותן פעולות שוב ושוב ושוב. אני רואה את החיבורים של גפיו, את החיווט מאחור. אני שולחת את ידי לעבר החוט השחור, לפי מה שתום לימד אותי זהו חוט ההארקה. אם אתלוש אותו המכונה תפסיק את פעולותיה, כי החשמל יפסיק לזרום בה. אני מושכת בכל כוחי והחוט מתנתק בצידו התחתון והמכונה מקרטעת לכמה רגעים עד שהיא מפסיקה לזוז, אני מחייכת לעצמי ופונה לעבר המעלית. אני לוחצת על הכפתור ומחכה עד שצליל נשמע ודלת המעלית נפתחת, מפעיל המעלית נראה מופתע לראות אותי. שיערו אפור ועיניו כה בהירות שהן נראות כמעט לבנות, חיוך עולה על שפתיו הדקות.
“אלכסנדרה מייזר, 318945813.” אני אומרת והוא מביט עליי בחיבה.
“כל הכבוד ילדה,” הוא אומר בקול צרוד “את הראשונה שהצליחה.” הוא לוחץ על כפתור ומזיז את הידית שלידו. המעלית מתחילה לזוז במהירות, אני לא חושבת שהיא זזה כה מהר כשעליתי לחדר. המעלית יורדת הרבה קומות עד שהיא נעצרת בחריקת בלמים ואני מבחינה בניצוץ קל מצידה, כנראה שבאמת זזנו במהירות מאד גבוהה.
“כל הכבוד אלכסנדרה,” קורא קול מהצללים “אני שמח להכריז שאת הראשונה שעברה את השלב הראשון של המבחן.” אני צועדת קדימה ויורדת ממפלס המעלית ושומעת אותה נסגרת מאחוריי ועולה לקומה אחרת.
“תודה רבה אדוני.” אני אומרת ושולחת את רגלי אחורה כדי לקוד בכבוד אך אני רואה יד שמורה לי לעצור, היד עטורה בתכשיטי כסף ועליה מקועקע סמל מוזר.
“אין צורך בזה אלכסנדרה, את תוכלי להתקדם עכשיו לכיתת המבחנים. תציגי את הסמל שלך לשומר בכניסה והוא יוביל אותך למקומך.” האדם אומר ואני שומעת את צעדיו, הוא מתרחק ממני לתוך מסדרון חשוך. אני מביטה לצדדים ורואה שומר בסוף מסדרון קצר שעומד למול דלת כפולה ענקית, אני פונה אליו ומראה לו את הסמל שלי. הוא מביט על פניי בחשד ואז פותח את הדלת מאחוריו, הוא הולך בשקט מחשיד. בעוד שהנעליים שלי מרעישות בצעדיי נראה שהמגפיים שלו לא חורקות אפילו. מעניין מאיזה חומר הן עשויות, בחיי לא ראיתי משהו כזה.
“חכי במקומך עד לקבלת הוראות נוספות.” השומר אומר בקול עבה וגרוני, הוא מחווה לכיוון אחד הכיסאות בשורה החמישית של אודטוריום ענקי.
“תודה.” אני אומרת ומתיישבת בכיסא שהוא מחווה אליו, הוא פונה חדות חזרה לכיוון הדלת הכפולה ואני מתחילה בתקופת ההמתנה.

מנהיגי אוקלוקס-פרק 5
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך