פרק 5 – ריאה

הסיוט שלך גורם לי לישון עמוק יותר
פרק 5 – ריאה:

לקח הרבה זמן לחכות שכולם יירדמו בכדי שאוכל להוציא את התוכנית שלי לפועל.
ברגע שבמסדרונות נדדה שתיקה מוחלטת ולא נשמע אף צליל מבחוץ מלבד הגשם, יצאתי מהחדר וניגשתי למטה, למשרד של ויקטוריה.
" טוב מה התפקיד שלי בכוח? " פנה אליי הדרקון האדום של אלכס.
" רק אל תתרגלי לזה שאני עוזר לך, אני עושה את זה רק כי הבטחת לי סוכריות גומי…אני לא רוצה שאלכס תקנא " הוא קפץ על הרצפה ובהה בי. איך אלכס מסתדרת עם הלטאה החפרנית הזאת?
" אני צריכה את המפתחות למשרד, הם אצל ויקטוריה " אמרתי. הוא הושיט את ידו אליי, חיכה לסוכריות גומי שלו. " קודם המפתחות " חייכתי אליו וזה הוריד את ידו בתסכול, לאחר מכן סידר את 'שיערו' ונעלם אל תוך החושך.
חיכיתי שם משהו כמו רבע שעה עד שהוא חזר עם המפתחות. "תודי שאני אחד העוזרים הכי טובים שהיו לך " פרץ בגאווה. " ואחד החופרים " הוספתי בגיחוך. הוא שוב הושיט את ידו הקטנה.
גלגלתי את עיניי, ניגשתי אל המטבח ופתחתי את אחד הארונות שלמעלה. מהמדף הכי גבוה, הוצאתי שקית קטנה, אשר הסתרתי מאחורי כמה צנצנות, ובה סוכריות גומי.
"הלטאה" התרגשה. זרקתי את השקית אליו. הוא חיבק אותה במלוא עוצמתו והסתלק משם, משאיר אותי לבד עם החלק הקשה. ווידאתי שוב שאין אף אחד בסביבה והכנסתי את המפתח אל תוך המנעול.
לקחתי נשימה עמוקה ובזהירות ניסיתי לפתוח כמה שיותר בשקט את הדלת.
" אנה מרי רוז " שיננתי בראשי וחיפשתי בין התיקיות על המדפים. עברתי בערך על כל השמות,
אני מניחה שכולם היו של ילדי המעון, אך את השם של המכשפה לא מצאתי ביניהם.
ומה אם אני מדמיינת? אולי באמת לא היו שום פרטים עליה מלבד התמונה הזו?
עזבתי את המדפים וניגשתי אל השולחן שלה, לבדוק את המגירות האישיות. כולן היו נעולות.
עברתי על צרור המפתחות וניסיתי כל מפתח עד שמצאתי את המתאים. מיהרתי לפתוח את המגירות,
ידיי החלו לרעוד, לא יכולתי להירגע, תחושה שעוקבים אחריי, לא עזבה אותי. הסתתי את מבטי אל החלון, אך לא ראיתי דבר מה חשוד.
רפרפתי בין הדפים במגירות, כל מיני תעודות וחשבונות, דברים חסרי תועלת, זה כל מה שהיה שם.
טרקתי את המגירה בעצבים. בזבוז של זמן!
כדור בדולח קטן שהיה על השולחן, נפל מההדף של הטריקה. למזלי הוא לא נשבר אלא רק התגלגל לקיר שממול. לקחתי עוד נשימה וחיכיתי לראות אם אף אחד לא שם לב לרעש הנפילה. שקט.
ניגשתי אל הכדור והרמתי אותו, מוזר שלא שמתי לב אליו מקודם.
זה היה כדור בדולח קטן עם איש שלג מחויך בתחתית וחלקיקי נצנצים התעופפו בכדור, לכל עבר.
וזה? מה זה? בין הנצנצים, הבחנתי בספרות בודדות על תחתית הכדור, צמודות לאיש השלג.
ניערתי אותו שוב בכדי לנקות את השטח ולראות יותר ברור את הרשום.
" 7589111 " קראתי. אולי אני הוזה, אבל ידעתי שהמספר לא היה רשום שם סתם.
חיפשתי סביב. כספת הייתה המטרה שלי.
ידעתי שכל מי שהיה בעל כספת, החזיק אותה מאחורי התמונות, או בתוך הארונות. זה היה כבר בנאלי.
ויקטוריה קצת שברה את הסטיגמה, את הכספת שלה מצאתי מאחורי העציץ הגדול למטה, צבועה בצבע של הקיר, צבועה כל כך טוב שכמעט ולא שמים לב אליה.
הקשתי את המספר ובלעתי את רוקי. התרגשתי, לבי פעם בחוזקה.
אומרים שגודל האכזבה כגודל הציפייה? נקווה שלא אתאכזב.
הכספת נפתחה. עיניי ברקו, בהססנות פתחתי את הדלת של הכספת והסתכלתי פנימה. בינגו.
עוד תמונות, מסמכים ומכתבים ישנים. התעלמתי מהתמונות, לא חשבתי שיהיה בהן תועלת.
תפסתי במכתבים ודחסתי אותם אל תוך החוצה שלי. סגרתי את הכספת בשקט, בדקתי שהכול מסודר במקום כמו שהיה מלכתחילה, החזרתי את הכדור בדולח בחזרה לשולחן ויצאתי מהמשרד.
סגרתי את הדלת בעדינות ולקחתי נשימה עמוקה. תחושת הקלה הציפה אותי בעודי משעינה לרגע את ראשי על גבי הדלת. עברתי את זה, עברתי את זה בהצלחה.
מבלי לצפות לזה, נהימה רעבתנית נשמעה מאחוריי. לבי נעצר לרגע. עזרתי אומץ והסתובבתי אל מקור הנהימה. קפצתי אחורה בזעזוע, אך הדלת לא נתנה לי את המרווח.
זאב לבן פרוותיי התגלה בפניי, עמד וצד אותי. הוא היה שם מלכתחילה? לא היה לי זכור שישנו זאב במעון.
הוא עמד שם ונהם עליי, נהם ברעבתנות, עיני הדבש שלו היו מעורבים עם גוון תכלת-אוקיינוס. מעולם לא ראיתי צבע כזה. הן צפו בי באיום. נדחקתי אל הדלת, רציתי לצרוח, זעקת אימים, לא ידעתי מה לעשות.
הוא גילה אותי ועמד לטרוף אותי בעודי חיה. יכולתי להרגיש את הזיעה עולה לי על פני המצח.
" של-ום חבר…" גמגמתי והושטתי את ידי אליו על מנת ללטף, אולי ירחם עליי. אך הוא לא התכוון לוותר לי וכמעט תלש לי את היד. צמרמורת עברה בגופי. ידעתי שזה היה רעיון גרוע, 'ידעתי, ידעתי! כל כך טיפשה!'
הטחתי בעצמי.
לפתע דלת הכניסה נפתחה, והאור נדלק בפרוסדור. חושף אותי ואת הזאב.
זהו, הלך עליי.
אל תוך הפרוזדור, נכנס בחור כבן גילי, יצא לי להיתקל בו כמה פעמים בארוחות. שיערו היה שטני עם פוני מורם כלפיי מעלה, עיניו חומות ומבטו תמים כשל ילד בן חמש. הוא לבש ג'ינס כחול וסוודר בגוון חום בהיר.
כל בגדיו היו רטובים, מהגשם אני מניחה. הוא נראה טרוד ומותש. רק כשנתקל במבטי, יכולתי להבחין בכך שעיניו אדומות ונפוחות מבכי, על השפה התחתונה שלו פצע טרי, וסימן אדום לכל רוחב הצוואר שלו.
הוא נדהם לראות אותי שם, ועוד מאוימת על ידי זאב.
" סנואו, בוא אליי חבר..היא משלנו.." הוא קרא לו, והזאב מיד רץ אליו, עוזב אותי לנפשי.
" לא ידעתי שיש פה זאבים.. " מלמלתי במבוכה, " חיית כוח? " תהיתי.
" כן, אבל לא שלי.." ענה וליטף את הזאב העונה לשם 'סנואו'. " הוא כנראה עוד לא הספיק להכיר אותך, בגלל זה תקף..ריח לא מוכר " הסביר הבחור. הנהנתי. כל מה שרציתי זה להסתלק מהמקום.
" מה את עושה פה בשעה כזאת בכל מקרה? "
" רציתי לקחת כוס מים…הוא בא לי בהפתעה " תירצתי. למרות שלא נראה לי שבאמת עניין אותו, הוא נראה מספיק טרוד.
" ואתה? לא זכור לי שמותר להסתובב בשעה כזו בחוץ " חייכתי אליו.
" אני…" נלחץ , " מורד " הוא החזיר לי חיוך מאולץ. משכנע הוא לא.
ניגשתי אליו , " הכול בסדר? " שאלתי. מצבו היה מדאיג. ואומנם לא הכרתי אותו, אך אולי יש משהו שיכולתי לעזור בו. הוא הזכיר לי מעט את דן במבטו התמים.
" הכול נהדר " ענה.
" הינה קח… " קימצתי את ידי לאגרוף ומיד פתחתי, מתוך כף ידי הוצאתי קוביית קרח קטנה והצמדתי לשפתיו, "אמור לעזור " אמרתי. הוא הסתכל עליי בכיליון עיניים, הופתע ממעשיי.
" תודה.." פלט במבוכה ולקח את הקרח מידיי.
קרצתי לו קלות והסתובבתי לחזור לחדרי. " את ריאה, נכון? " שאל.
הנהנתי אליו , " אני בריאן " הציג את עצמו. לא שזה היה נחוץ, אבל אולי לא יזיק למצוא לעצמי קצת חברים במקום.

עליתי לחדרי, סוף כל סוף הכול מאחורי ולא נתפסתי, לפחות לא על ידי בן אדם. מרגישה מקצוענית במקצת.
פתחתי את הדלת והופתעתי לגלות שם את קיי, נשען על הארון בשילוב ידיים על החזה.
" אני יכולה לעזור ? " שאלתי בחוסר נימוס. איזה הפתעות עוד צפויות לי הלילה?!
" צריך לרחרח אחרייך בשביל להבין מה את זוממת…" מלמל. לא הבנתי.
הוא הושיט את ידו אליי בדרישה וחיכה. הרמתי גבה.
" שמעתי את הדרקון הדפוק של אלכס מסתובב בין החדרים, שלחתי את הזאב שלי שירחרח סביב " הסביר.
יופי! נהדר! בסופו של דבר כן , נתפסתי.
"… אם היית מכירה אותי טוב, היית יודעת שאני בקושי ישן בלילות " הוסיף.
" לא עשיתי שום דבר רע.." , " אני רוצה את מה שמתחת לחולצה שלך " דרש.
הידקתי את אחיזתי בחולצה. הוא התעצבן וצעד אליי בעצבנות, מצמיד אותי אל הדלת.
שלחתי לו מבט מרוגז, וכך גם הוא, הביט בי בעיניו הכחולות. האווירה הייתה כל כך מתוחה, אך לא התכוונתי לתת לו את מה שרצה, הוא לא יקבל את הסיפוק.
חייכתי אליו , " קודם מגיש לי תה ואחר כך מתפרץ לחדר ותוקף אותי, שיטת היכרות מעניינת " אמרתי ודחפתי אותו ממני. הוא חייך גם כן ונשען עם ידו על הקיר.
" הייתה לי תחושה שכמו רבים אחרים, המטרה שלך זה הספר… רק שכמוהם, גם את טעית…הוא לא נמצא פה ומעולם לא היה פה " אמר. טוב התחושה שלו הטעתה אותו במקצת.
" לא חיפשתי את הספר, מצאתי דברים יותר מעניינים…אתה ידעת שאמא שלך הכירה את המכשפה? " לא ידעתי אם ידע או לא, אבל אם לא, אז המטרה היא לנפץ לו את הבועה שלו.
ארשת פניו הפכה להיות רצינית יותר. הוא הסתכל בי בבלבול.
" ככה חשבתי " גיחכתי.
גלגלתי את עיניי והוצאתי את המכתבים שגנבתי מהכספת.
" ואלה? "
" מכתבים, אני מניחה שנשלחו מאנה מרי רוז לאמא שלך " הסברתי ולא יכולתי שלהסתיר את החיוך המתגאה שלי.
" תני לי אותם " הוא ניסה לחטוף אותם מידי, אך החבאתי אותם מאחורי גבי.
" אין לך הרבה ברירה " הזהיר. הוא צדק, כנראה שעכשיו יתחילו האיומים לספר עליי לויקטוריה. כן, היה לו קלף חזק נגדי.
" אם אתה רוצה לדעת מה רשום בהם, תצטרך לעבור עליהם איתי…" זה היה התנאי שלי.
הוא נאנח בתסכול אבל מהר מאוד הסכים.
אני מניחה שהגיע הזמן לגלות את הסוד של ויקטוריה.