puma161
בום. נגמר. שנתיים. אני גאה בעצמי מצד אחד ומצד שני יש חלל נורא שנפער בליבי. האם הוא מת? האם הוא חיי? אתם מוזמנים לנחש, לי יש אפילוג עם תשובה, אני רק מתלבטת אם לפרסם אותו או לא :/

קרייסט פרק 29 “סוף העולם”

puma161 08/03/2018 270 צפיות אין תגובות
בום. נגמר. שנתיים. אני גאה בעצמי מצד אחד ומצד שני יש חלל נורא שנפער בליבי. האם הוא מת? האם הוא חיי? אתם מוזמנים לנחש, לי יש אפילוג עם תשובה, אני רק מתלבטת אם לפרסם אותו או לא :/

“קאיה?” מורגן גישש בידיו באפלה. הכל היה שחור. שחור סמיך ועבות. או שזה היה לבן? כל כך לבן שהפך לשחור? הוא לא ידע, והוא לא הבין. “איפה את, קאיה?” קולו רעד בפאניקה הולכת וגוברת. “אני לא רואה אותך…”
או שזה היה צהוב. צהוב חלבי וחם וסמיך שיוצא מכל מקום אפשרי בגופו.
עצם חמים תפס באחת מידיו. “אני כאן, מורגן, הכל בסדר.” מילותיה היו מעודדות ונימתה מנחמת. “אתה בסדר.”
לא. הוא לא היה בסדר. זה נגמר. הוא הרגיש את זה, הוא הבין את זה והוא רצה בזה. “תגידי לכולם לברוח,” התחנן בפניה, למרות שלא ידע איפה היא עומדת.
אבל האחיזה בידו לא הופרה. “הם כבר הלכו. אל תדאג בקשר לזה.”
אז למה היא לא הולכת? “למה את לא בורחת גם?” שאל והרגיש איך חום גופו מתחיל לעלות. הוא הרגיש את הדם רותח, הוא הרגיש איך מוחו רותח, והוא פחד. הוא פחד כמו שמעולם לא היה לפני.
“זה משנה אם אברח או לא? בכל מקרה לא אספיק להתרחק, וגם אם כן, לא מספיק כדי להינצל.”
“הם ידעו, נכון? שגם אם יברחו הם עדיין לא יצליחו.” חריקות נשמעו מגרונות ומורגן ניחש שאלה המתכות שמתחילות להישחק.
היתה שתיקה. מורגן לא יכל לסבול אותה. הוא לא יכל לסבול את חוסר הידיעה הזה שמעב לעיוורון. “הם ידעו.”
***
“מה אתה עושה?!” רוטיס התפרץ לחדר כשכמה דקות קודם לכן שמע קולות חריגים מגיעים ממנו.
מארק הזדקף מעל מיטת החולים ונעץ בו מבט החלטי. “אני מנתק אותו, זה לא מובן? ניתקתי כבר את האחרים.”
“אתה לא יכול לעשות את זה! הכל יהרס עכשיו…” רעד קל עבר ברוטיס למראה מבטו הנחוש.
“הכל נהרס לפני שלושה חודשים, כשהחלטת להמשיך את זה למרות שקיבלנו את כל מה שהיה צריך ולמרות שהממשלה פקדה על כל המקום הזה להפסיק!”
הוא לא רציני… הסגן התקדם במהירות לעבר המכשיר שניצב לצד המוניטור וחיווט מחדש את החיבורים. “אני ממליץ לך לעצור את מה שאתה עושה ברגע זה,” הודיע למארק והנמיך את קולו בניסיון לשוות לו נימה מזהירה.
“למה, מה יקרה?” מארק הביט בו בזלזול, אך לא המשיך להתעסק עם הכבלים.
רוטיס חייך בזחיחות. “חיווטתי את המכונה מחדש. אם אתה מנתק אותו הוא מת.”
עיניו של העובד הכבר-לא-כל-כך-חדש נפערו בהלם. “אתה צוחק.” הוא בהה בא בו בחוסר אמונה משווע. “אתה לא יכול לעשות את זה!”
הרגשה מדהימה התפשטה ברוטיס. הוא מעולם לא חשב שמשהו יגרום לו להרגיש כך, כאילו הוא באמת שולט. הוא עדיין שמר על “הרגע עשיתי.”
***
“הא?” מורגן הרגיש את האחיזה של קאיה בידו נעלמת. “קאיה? את פה?”
אין תגובה. הוא גם לא שמע נשימות מכיוונה. “קאיה? איפה את קאיה?”
הכל היה צהוב. ומרוב צהוב הכל היה לבן. ומרוב לבן הכל היה שחור.
כל כך שחור שמורגן הרגיש שהוא טובע בתוכו.
תיק-תק. תיקתק. תיק-תק. תיקתק. תיק-תק. תיקתק. הפעימות בראשו נשמעו, כמו שעון, בקצב אחיד.
זה כאב. זה כל כך כאב, וקולות מוזרים הגיעו אליו מרחוק.
דיבורים? לא. אלה היו צעקות. מאיפה הן הגיעו? אולי אנשים יצאו מהמקלטים, כי חשבו שזה נגמר.
מורגן רצה שיחזרו פנימה, שלפחות ינסו להתגונן. “לכו מכאן!” זעק בכל כוחו והרגיש משהו נופל.
בום. בום. בום. קולות מתכתיים בזה אחר זה.
ואז דממה.
הוא עומד? הוא יושב? הוא שוכב? מורגן הרגיש כאילו גופו צף בחלל. לא האדמה, לא ים, לא כלום.
‘זה הסוף?’ עלתה התהייה בראשו. ואם באמת זה היה הסוף, למה הוא מרגיש פתאום שלווה מציפה אותו? בעוד רגע הכל יהרס, אז למה הוא כל כך רגוע? מה לא בסדר בו לכל הרוחות? עד לפני רגע הוא היה בפאניקה. הוא רעד כולו מפחד. איך זה שעכשיו פתאום הוא מרגיש כאילו הוא צף והכל הכי טוב בעולם?
מה. עובר. עליו?!
***
“למה אתה כל כך נחוש לגרום לו לסבול?!” מארק פשוט לא הבין את זה. למה ה… מפלצת הזאת בדמות סגן מטה ‘סוף העולם’, כפי שהציבור קרא לו, עומדת לפניו ופשוט מחייכת?
אה. התשובה בגוף השאלה, כי הוא מפלצת. מארק לא הבין מי הכסיל שנתן לאדם הזה את התפקיד. או שזו דווקא היתה בחירה מאוד הגיונית, הם היו צריכים מישהו מספיק אנטיפתי כדי לעשות ניסוי שכזה.
“אני מדען. אתה יודע מה המוטו שלי?” רוטיס שאל אותו, ואותו חיוך, שהפך מלחיץ יותר מרגע לרגע, לא ירד מפניו. “המטרה מקדשת את האמצעים.”
זה היה מחליא. עד אותו רגע מארק לא הבין את הפתגם עד הסוף. “אתה מטורף.”
“כאן הטעות שלך.” נראה שסוף סוף הוא הרצין. “אני לא מטורף. אני אידיאליסט.”
“אז אתה אידיאליסט מטורף.” קבע. “תחווט את זה מחדש.”
הסגן נראה מתחבט בדרישתו. “אמממ לא. לא נראה לי. אני מאוד סקרן לגבי המוניטור הזה,” השיב לבסוף והעביר את מבטו למכשיר השני, גורם לסקרנות של מארק לעלות.
אז הוא גם הביט לימינו, ונדהם מהספירה הקצובה של פעימות הלב של הנער. “איך?” הוא התאמץ לא לשמוט את לסתו. עד לפני רגע המוניטור הראה קצב לב מטורף, כאילו הוא רק סיים מרתון.
“אתה יודע איך נדע שמותר להעיר אותו?” שאל רוטיס ועל פניו מבט מוזר. הוא נראה מלא ציפייה. כה מלא ציפייה שעיניו רטטו בהתרגשות.
מארק פחד מהתשובה. הוא הרגיש שהוא יודע מהי.
אבל הסגן ענה לעצמו. “כשזה מתיישר.”
***
הוא נפל. מורגן שמע את הפיצוץ, ופתאום הכל צנח. זה כבר לא היה צהוב. זה לא היה שחור. לא לבן ולא אדום. הוא נפל לתוך תהום חסרת תחתית ומעליו הכל עלה בלהבות. או שזה היה מוחו שיצר את האשליה הזו והוא בכלל בדרך לגן עדן.
נקודה בהירה התקרבה אליו במהירות מפחידה, והוא כבר לא ידע אם הוא נופל או טס למעלה. ‘קאיה?’ למה דווקא עליה הוא חושב? הוא היה בטוח שהוא הוזה, אבל זה נראה כאילו דמות עם כנפי עטלף מרחפת במרכז נקודת האור.
אז זה האור, הבין. הוא ראה את האור.
האם זה אומר שהוא מת? כי מורגן יכל להישבע שהוא עדיין שומע את הצעקות המוזרות ההן. כמו שני אנשים שרבים כאילו גורל העולם תלוי בזה.
***
“בוא אני אגיד לך משהו,” פתח רוטיס. קצב הלב של הילד התחיל לצנוח, וזה נראה לו כמו זמן טוב להודות.
מארק הרים גבה שואלת, וכל הזמן מבטו סטה מהמוניטור אליו ובחזרה. הסגן היה צריך לאזור כל טיפת שליטה עצמית כדי לא להתחיל לצחקק בטירוף. הדבר הזה היה כמעט ברמה של הניסוי.
הוא הכריח את עצמו להישמע רציני. “לא כל ניתוק יהרוג אותו, יש חוט אחד שאם תנתק אותו הוא עדיין יישאר בחיים.” אבל הוא לא ידע איזה, והיה פשוט מדהים לראות את הבעתו של הבחור המסכן מתעוותת בחרדה. “עכשיו תראה, אתה יכול להשאיר אותו למות כשהוא חושב שהוא שם, או לנסות להציל אותו ולהסתכן ברצח.”
הוא היה צריך לעשות הסבה לפסיכולוגיה. ההבעות שלו השתנו במהירות כזאת שלרגע הוא נראה מבועת, ואז מאושר, ואז שוב מבועת, ואז מלא אשמה. כן. אשמה היתה המילה הנכונה. הוא הציב לו דילמה בלתי אפשרית. עכשיו זה תלוי בהאם הוא מספיק חכם, או כסיל לשמו.
ואז ההבעה שלו השתנתה שוב, כשגרף הפעימות התיישר כמעט לגמרי, והיא הפכה… החלטית.
החלטית מדי. זה נראה כאילו הוא יודע בדיוק מה הוא עושה כשרכן מחדש לראשו של הנער ושלח את ידו לעבר אחד החוטים.
למה הוא נראה כל כך בטוח?!
***
האור התגבר, והתגבר, וקרב אליו כמו רכבת שמגיעה ליעדה. מורגן התגעגע לנסיעה ברכבת…
רגע מה?! הוא לא זכר עד אותו רגע שבכלל חווה דבר שכזה פעם. ולפני כמה חודשים, מאיפה צצו למוחו סרטי פעולה? הוא נזכר ששנא אותו עד עמקי נשמתו. למה הוא נזכר בזה פתאום?
הוא קלט שקרב הצעקות נדם. היה רק שקט, וצפצופים אחידים ואיטיים מילאו את ראשו, כמו כשמנתקים מישהו ממכונת הנשמה והוא דועך לאיטו.
ואז האור פגע בו באחת.

קרייסט פרק 29 “סוף העולם”
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך