ריק

BlueWex 09/04/2020 186 צפיות אין תגובות

“נשאנו את עינינו לכוכבים,
קיווינו למצוא בהם נחמה.
אולי מבעד לחלל אינסופי,
נגלה משמעות.
הכוכבים נשאו את עיניהם אלינו
וכשהבנו את הטעות שלנו,
שום דבר לא הכין אותנו,
לתוהו ובוהו,
וחושך על פני תהום.”

הוא התעורר,
הקור העיר אותו, יותר נכון.
הוא לא מיהר לשום מקום, המושב בתא הטייס היה נוקשה כמו תמיד.
הדם חזר לאצבעותיו ולכל קצוות גופו, ואז גם עיניו נפקחו.

ריק, אפלה שהתפשטה לכל פינה מבעד למסך הזכוכית והפלדה, כרגיל.
הוא לקח נשימה עמוקה והוציא, האדים החמים מילאו את המסכה שלו ואז נמוגו.

“בוקר טוב אנג’י”

הקול של המערכת הממוחשבת של החללית בקע מרמקול קרוב, הוא היה יכול להישבע שככל שהזמן עובר, כך ירדה עוצמת הקול.

“בוקר טוב ליז” הוא מלמל, מלקק את השפתיים היבשות, מתמתח בחוסר מעש.

“תרצה לשמוע נתונים עדכניים ליום הנוכחי במושגי כדור הארץ?”

הוא מצמץ וחזר להסתכל בריק במבט משועמם, כמה נקודות לבנות ובהירות עוד נצנצו במרחק. הוא ידע שאפילו אם יגיע לשם, הכוכבים האלה מתו מזמן, התפרקו לריק בפיצוץ ענק ובוהק, האור שלהם עדיין מגיע אליו בגלל המרחק העצום.

בדיוק כמו שקרה לבית שלו, לפני כל כך הרבה זמן.

“לכי על זה” אמר בצרידות.

“מעולה!
טמפרטורה בחוץ: מינוס מאתיים ושמונים נקודה חמש עשרה מעלות סלציוז.
ימים מתחילת המשימה:
חמישים ושניים אלף ומאתיים שישים ימי כדור הארץ.
מרחק מכדור הארץ:
עשרים וארבע נקודה חמישים ושש שנות אור.
כמות דלק במערכת: -”

“עצור, תעצרי.” הוא מלמל, עדיף שלא ידע.

“שיהיה לך יום פורה ואפקטיבי!” המערכת אמרה ושתקה.

חמישים ושניים אלף ומאתיים שישים ימים.
מאה ארבעים ושלוש שנים.

הוא עצם את עיניו שוב, והרגיש סחרחורת שוב.
בעשר שנים הראשונות הוא הרגיש כך רבות.
תחושת היאוש והפחד נהייתה תדירה פחות ופחות בשנים האחרונות, אך היא עדיין תפסה אותו כשלא היה מוכן, הוא גם בחיים לא התרגל.

עבר כל כך הרבה זמן, הוא לא זכר מתי הוא קם בפעם האחרונה, כמה שרידי כוכבים עבר לידם, מחפש במק”ם סימני חיים באופן נואש, הוא זכר את הפעם שמאז הפסיק לנסות.

הוא זכר את החללית הקטנה, הדלת הפרוצה, האורות המרצדים. קולות המערכת שהמשיכו להצהיר בקול צורם, ‘”כשל מערכות, פינוי כללי של הכלי. כשל מערכות, פינוי כללי של הכלי.”

את השלדים בתוך חליפות החלל.

הוא דפק על לוח הבקרה עם ידיו שנסגרו לאגרופים.
הוא המשיך עד שכאב לו, עד שהרגיש משהו.

הוא הסתכל ימינה ושמאלה, לכיסאות הריקים.
הוא רצה להרגיש נוסטלגיה, געגוע, משהו.
אבל כל מה שהרגיש כרגע הייתה הבדידות, הוא קפא ונרגע שוב.
נשימות עמוקות.
ועדיין, הוא לא יכל לגמור עם זה.
ועדיין הוא ישב שם, מביט לאפלה האינסופית,
ניזון ממערכות ששמרו אותו בחיים כל השנים הללו.

מה גרם לו להמשיך, הוא אפילו לא ידע.

הוא החליט לקום, בפעם הראשונה בשנים האחרונות.
רגליו היו נוקשות, מערכת כוח הכבידה המדומה נכנסה לפעולה והוא לא ריחף לשום מקום.

הוא התנתק מכיסא הטייס והתחיל לצעוד לעבר המסדרון הראשי,

בדרכו עבר את חדרי המגורים שלא שירתו אף אדם, מסדרונות חשוכים ומסדרונות צדדיים שכבר שכח למה שימשו. מכשירי חשמל שמזמן לא עבדו, חלקם חבוטים והרוסים מהתקפי הזעם שפקדו אותו לפני תקופה ארוכה.
גיטרה שבורה, מסך שבור, הוא התחרט שבגלל יצא מתאו.

לבסוף הוא נשען על קיר המתכת של המסדרון בתשישות, נשימות ארוכות.

“ליז, את מקבלת אותי?” הוא אמר לבסוף, אולי היום בכל זאת יהיה היום.

לאחר כמה שניות קול המערכת שוב בקע, הפעם חלש כמו לחישה.

“חיובי אנג’י, איך אוכל לעזור?”

“תקריני לי את סרט מספר אפס אפס אחד בבקשה”

“מקרינה סרט מספר אפס אפס אחד.”

צג נפתח מולו, האור הכאיב לעיניו מקצת.

בסרט ראו את צוות החללית, מחייכים.
ככה נראו בני אדם הוא חשב לעצמו, מוזר.

צוות החללית נופף למסך, ואז כולם פצחו בניאום.

“אזרחי כדור הארץ, אנו, צוות סרניטי 3 יוצאים היום למשימה החשובה ביותר בהיסטוריה שלנו.

כדור הארץ גוסס, עיניכם מופנות אלינו, גורל האנושות כולה מרחף מעל כתיפנו.
לא נאכזב אתכם, לא נשאיר אתכם לבד.”

הסרט הפסיק, צחוק מרושל יצא מפיו.
טיפשים…

הוא מעולם לא סבל אנשים, בעידן החדש, במה שהיה ונעלם, הוא לא חשב שנותרו אנשים…
כולם תמיד היו עסוקים בינם לבין עצמם, המטרות הנעלות ביותר תמיד הוכיחו את עצמם כלא יותר מאקט פוליטי לרווח עצמי.
מה זה משנה? לאף אחד כבר אין כלום יותר.

יותר מדי מלחמות, יותר מדי שנאה, יותר מדי בורות.
איך הם הצליחו לגעת בכוכבים אבל לא להציל את עצמם.

המחשבה הייתה קשה מנשוא.
אולי היום בכל זאת יהיה היום.

הוא היה עייף מדי, זקן מדי.
הוא דידה לעבר כיסאו הישן,

אמא שלו תמיד אמרה לו שכשכל דבר מתקרב לסופו
בני אנוש שמים משקפיים של סוף.
המסדרון החשוך והארוך שהיה ביתו במאה האחרונה
נראה חמים יותר מהרגיל, נראה כאילו שאחרי שילך ימשיך לצוף בחלל לנצח.
תא הטייס הגדול גרם לו להרגיש כמו דמות מסרט, אפילו הריק של החלל נראה פחות מאיים, אם אין שם שום דבר, ממה עליו לפחד?

זה היה הסוף, הוא החליט.
ההחלטה היחידית שהייתה אך ורק שלו.

הוא גישש באפלה למתג כיבוי מערכת החיים,
המתג המאובק זהר באור אדום חלוש.

הוא לא הרגיש כלום באותו רגע, הוא ניגש ללהוריד את המתג, לא לפני שמערכת המחשב התעוררה לפתע.

“אנג’י, לחיצת הכפתור תגרום להפסקת פעולת מערכת החיים, אני לא ממליצה על שימוש בכפתור זה אלה אם כן מצב חירום או אימון הוכרז.”

הוא חייך לעצמו,
“הכל בסדר, אשרי את הפרוטוקול.”

לקחו כמה שניות עד שהמערכת ענתה.
“מאשרת פרוטוקול…”

צפצוף קצר כנראה אמר שהפרוטוקול אושר.
הוא הפך את המתג, הוא הרגיש עייף לפתע.
הוא התרווח בכיסאו, מולו ים של כוכבים מתים, חלל אינסופי.

הוא נזכר בלילה שהתגנב לחללית לפני מאה ארבעים ושלוש שנים.

הוא היה מתלמד צעיר בסוכנות החלל באותם זמנים, צוות סרניטי 3 היו חבורה של רמאים.

הוא זכר באזעקות כשהמריא בחללית הגנובה שלו,
הוא זכר את פרצופם של כל מי שצחק עליו כשראו אותו מטיס אותה מחוץ לבסיס.

הוא זכר שכשחזר לאחר חודשיים לא נשאר כלום מביתו.

כדור הארץ נעלם.

גורדי שחקים ועצים מתעופפים בחלל שחור וריק.

עיניו נהיו כבדות, חרדה עמוקה ירדה עליו.

S.O.S

S.O.S

הוא פתח את עיניו, אך גופו בגד בו.

הוא ראה סימני חיים במק”ם, במרחק של שנת אור בודדה.

הוא ניסה להרים את המתג, ידיו לא הגיעו, אצבעותיו לא חזקות מספיק.

הנשימה הכאיבה לו, המאמץ רק עייף אותו יותר.

הוא ניסה לצעוק, אבל מה שיצא היה רק שיעול.

מערכת המחשב לחשה דרך מיקרופון קרוב.

“להתראות, אנג’י”.

ריק
דרוג הסיפור 3.8 | 4 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך