תשוקת היקום או עלילות אינסטוש גודזילסקי

psylentan 06/02/2019 83 צפיות אין תגובות

פרק א’

אינסטוש נולד לסופה של תקופה בת מאתיים שנה בה האנושות המאוחדת פרחה ושגשגה. שלושת הסטרטוסקראפרים, גורדי השחקים הכסופים המפורסמים, קישטו את רוב נופי ילדותו משום שנישאו מן המערב לגובה רב ונראו מכל נקודה בכדור הארץ. הוא זכר גם את פלטפורמת טרא 2 שריחפה בגובה רב והטילה צל עצום על רצועת הקרקע בה גדל והתחנך.

אינסטוש שהופיע אל אוויר העולם במסגרת סדרת ייצור פרוורבו-1226 יחד עם עשרות מיליוני תינוקות מהונדסים וצורחים נשלח אל סימולציית הילדות. סמוקי לחיים הוא ואחיו למק”ט יצאו מרחם-M ונישאו בקפסולות שירות כסופות הישר למרכזי ההבשלה ברצועות הקרקע השונות על פני הכדור.

שנות חייו הראשונות חלפו כשבראשו הבלונדיני מתנגן סימולטור הילדות הכלל עולמי. כאן הוא למד לזחול, לדבר, לקרוא, צייר את הפרפר הראשון שלו וקפץ בשלוליות. בעודו שוכב ומתפתח בתוך התא הוא צפה, למד וספג חוויות שעיצבו את אישיותו. הן לא היו אמיתיות מהבחינה הגשמית – הוא פשוט שכב בתוך תא ההבשלה המרופד וצפה בסימולציה שהתחוללה בראשו הקטן.

סימולצית הילדות הופיעה מיד עם פיתוחו הסופי של אלגוריתם אבי השמיים, שידע מה כל אדם צריך ובאיזה אופן הוא צריך לקבל את זה. הסימולציה תוכננה מתוך כוונה ליצור קהילה של אנשים טובי לב שערבים זה לזה ומלוכדים למען מטרה אחת. למרבה הפלא זה הצליח והאנושות נכנסה לעידן של זהב. התקופה מתוארת בצורה יוצאת דופן בעבודת המחקר “תרבות ההתרבות או התרבות התרבויות כתהליך זיכוך” של הדוקטור Hw3 והפרופסור ריקולה מרטינז מהמכון הכרונוסקופי המחוזי בבלוק המערבי: “.. עידן הזהב של האנושות בו תרבות ההיפים מלאת המוזיקה, השיער והחולצות הפרחוניות ומערך הניהול הסוציו-טכנוקרטי שמתבצע כתהליך עצמאי ואוטומטי לחלוטין, נראה כשילוב שלא היה יכל להתרחש ללא התערבות קוסמית או אלכימאית, לכל הפחות. האוטופיה בה צרכיו הבסיסיים של האדם מסופקים מהר ובצורה אוטומטית גורמת לו לגלות צדדים חדשים שלא נראו קודם באף אחת מן המדרגות בהן צעדה האנושות. ההוכחה לכך היא המצב הכלכלי, הסוציאלי והמוסרי לצד הביטויים המטאפוריים שאנו עדים להם דרך האמנות והאומנות הקנוניות דוגמת, אילן היוחסין הגדול ביבשת אפריקה, פסל ילדי המכונה, שיצר בנדודה פואס או הכרונוסרט הראשון שמתעד שש שנים מילדותה של אינטרנלה סולימנברגר בסימולצית הילדות העולמית…”

גם על ילדותו המדומה של אינסטוש היה אפשר לצלם סרט תיעודי. הוריו היו רק אלגוריתם מתוחכם אבל הם היו יחודיים. היו להם פנים ייחודיות וקולות רכים והם תמיד היו שם בשבילו. שיחקו, התחבקו, רקדו, צחקו וחגגו ימי הולדת.

את יומו האחרון בהדמיה אינסטוש זכר היטב. כל אחיו ואחיותיו לסדרת הייצור חגגו מיליוני ימי הולדת שש באותו היום. כל אחד בסימולציה שלו. סלון ביתו של אינסטוש היה מלא בחברים ובלונים מבריקים. על השולחן עמדה עוגת אימנצ’י ריחנית עם שבע נרות צבעוניים, תחתיו עמדה ערימה של מתנות. למרות שייצוג ההורים בסימולציה היה משתנה מילד לילד, ברכת יום ההולדת שנכתבה לכבוד היום המרגש, אותה הקריאה האם, הייתה זהה כמעט לחלוטין.

“ילדי היקר!” התחילה אם הסימולציה בקול רועד שהוכתב ע”י האלגוריתם בכדי לתת לכל הטקס אותנטיות וחשיבות, “הנה עברו להם שש שנים נהדרות. גדלת כל-כך”, אב הסימולציה שעמד לידה, לבוש כהרגלו במכנס בז’ מחוייט וג’קט טוויד באפור כהה, חייך וחיבק את הכתף שלה לאות תמיכה והזדהות. האם מחתה דמעה מעינה הימנית והמשיכה “היום אתה מוכן לצאת אל העולם הגדול…. במתנות שתפתח הפעם”, היא הצביעה על ערימת הקופסאות שנעטפו בנייר אריזה צבעוני מרשרש, “תמצא את הטבע שלך. הוא ישמש לך לעזר ויכוון אותך כך שתעשה את הטוב בעיני אביך”, במשך דקה ארוכה היא לטשה מבט באינסטוש ולרגע הוא ראה את השתקפות עיניו הירוקות בדמעה גדולה נוספת, הפעם היא זלגה על הלחי השמאלית. אינסטוש החל לקרוע את אריזת הנייר המרשרשת. בקופסה הראשונה שפתח צנח כדור ערפילי קטן עם הכיתוב כללי חיים, הוא ריחף החוצה מהקופסה והחל לעופף באיטיות מול פניו של אינסטוש. אינסטוש עקב אחריו במבטו. “זה הזמן בן”, אמר אביו בקול עמוק ונעים “הושט את ידך קדימה ופשוט דמיין איך אתה מושך את הכדור הזה פנימה”, אינסטוש הינהן קלות, הושיט את ידו ועצם את העיניים. הוא פיזר את החושך בראש, דמיין איך בין כף ידו הימנית והכדור נמתח חוט כסף דקיק אותו הוא משך בקלילות. “אוווי” הוא אמר במפתיע כשהרגיש איך הכדור התנגש בכף ידו ונספג לתוך האור בקרירות לחה ומרעננת. עכשיו הוא לטש מבט בכף ידו ואחר כך בהוריו שחייכו וסימנו לו להמשיך. הוא פתח את יתר המתנות וספג עוד כדוריות מרחפות בצבעים שונים ועם כיתובים רבים.

כשנגמרו המתנות אינסטוש הרגיש שונה לגמרי. הוא עוד לא ידע מה זה בדיוק אבל את ראשו מילאו מחשבות חדשות ורגשות לא מוכרים שעדיין התרוצצו בגופו וראשו וחיפשו מקום נח להתמקם בו. אמו לבשה מסכה של רצינות וברגע בו דמעה נוספת התנתקה מלחיה השמאלית היא הוסיפה, “עכשיו יש לך את כל היכולות להביא את הטוב אל העולם הזה ומהיום ועד הרגע בו שוב תחזור אל הארמון הגבישי בשמים, תוכל להביא את כל האהבה והשמחה אל הארץ. היה שלום וזכור שאני תמיד אהיה כאן בשבילך..”, התמונה והקולות החלו להתערפל, פניה של האם והתפאורה כולה קיבלו גוון פסטלי וברגע אחד פשוט נעלמו כלא היו. הדבר האחרון שאינסטוש שמע לפני שהחושך השתלט היה “תמצא אותי בטבע שלך… “.

הוא לא ידע כמה זמן הוא שהה בחושך המוחלט. יותר נכון, לא היה שום הוא שהיה יכול לחוות את החושך הריק והצמיגי הזה. ואז המציאות חדרה בזהירות בקול נעים וחייכני “.. זכור לסנכרן את הטבע שלך לפני שתצא מהכיס אל המסדרון..” כשהקול נעלם במקום השקט הופיע זמזום אלקטרוני שקט. הקול חזר שוב “ברוכים הבאים אינסטוש! סיימת את הילדות בהצלחה. זכור לסנכרן את הטבע שלך לפני שתצא מהכיס אל המסדרון..”.

במקום היה חם ובאוויר עמד ריח חמצמץ. משום מה את הריח הספציפי הזה אינסטוש תייג כורוד. הוא פקח את עיניו הירוקות לתוך חלל הכיס ומצמץ. זה היה חדר מלבני נמוך מרופד בפאנלים מחומר רך בגווני בז’. בעודו שוכב ואוסף את תחושותיו הוא שם לב איך מאגדת כבלים וסיבים ארוכים ושקופים, שנראו כמו צינורות מלאי ג’ל, נעו באיטיות חזרה אל תוך פאנל הקיר הימני. אינסטוש חש בגרד ובנוזל שניגר משקעי הממשק בבטן התחתונה. הגרד והלחות בעורף העידן על כך שגם שם, ככל הנראה, היה שקע. הוא אף פעם לא חווה משהו דומה. למרות שאמא ואבא הכינו אותו לרגע הזה מבעוד מועד, והוא ידע בדיוק מה לעשות, החשש החל להתעורר.

“כשלראשונה תפקח את עיניך בתא ההבשלה”, היה אומר לו אביו בחזרות לקראת היום הגדול הזה, “אתה תקום, ותביט שמאלה. ואז תיגש אל חריץ הסנכרון שתראה ותניח עליו את כף ידך הימנית. הנה ככה… רואה כמה זה פשוט?”.

הוא קם והניח את כף ידו הימנית על חריץ הסנכרון שבלט במרכזו של פאנל מרובע מחומר שקוף. אור בצבעים של תכלת האיר את פאנל הזכוכית ואינסטוש הרגיש עקיצה קטנה. הוא משך את ידו חזרה ושם לב לטיפה קטנה של דם שהתנפחה על כרית האצבע. “הסנכרון הושלם! מאחלים לך הצלחה בעולם הגדול. באהבה אמא ואבא”, חזר הקול החייכני שהעיר אותו קודם.

את רוב יומו הראשון מחוץ לסימולציה אינסטוש בילה בעודו נוסע דרך עורקי הספרמטיקס למרכז הנוער אליו שובץ. ישוב על הרצפה הרכה ולבוש טוניקה לבנה קטנה, שעטה בתא ההבשלה לפני שעלה אל תוך הקפסולה, הוא הביט דרך השמשה. הקפסולה נעה כמו זרעון אנושי דרך עורקי התנועה המרכזיים, והעולם הגדול נשפך על אינסטוש במלוא עוצמתו. מסך השמיים הכחולים ובנייני הענק הכסופים, שהיו נראים כגמדים על רקע גורדי הסטרטוספרה, היפנטו ביופים וגודלם. משהתרגל וההתרגשות ממימדו של העולם החדש ירדה החל לעקוב אחרי קפסולה שנעה בעורק התנועה המקביל. אור השמש שיחק על השמשה הצדדית וכל מה שאינסטוש הצליח לראות היו פניו העגולות שממרכזן התבוננו עליו שתי עיניים ירוקות וגדולות. הקפסולה המשיכה לנוע במהירות גבוהה ובשקט מוחלט. כשהשמש הסתתרה מאחורי גורד שחקים נוסף שעברו בקרבתו מבעד לשמשה של הקפסולה המקבילה נראה ראשה של ילדה בלונדינית לבושה טוניקה לבנה, בדיוק כמו זו שלבש אינסטוש.

“היי!” צעק אינסטוש, והחל לנופף בידיו בניסיון לזכות בתשומת ליבה של הילדה בחלון “שלום!” הוא צעק שוב. למרבה הפתעתו הילדה סובבה את ראשה, חייכה ונופפה חזרה. “אני כאן בפעם הראשונה” אמר אינסטוש בקול רם, “הכל כאן כל-כך גדול, מפתיע, חדש וגם קצת מפחיד”. שפתיה של הילדה נעו בתגובה ולמרות המרחק ושתי השמשות העבות שהפרידו ביניהם אינסטוש היה בטוח שגם היא, כמוהו, חווה את יומה הראשון בעולם העצום הזה. משלא הצליחו לשמוע אחד את השני פשוט המשיכו לנסוע בשקט בעודם מחליפים מבטים ושולחים חיוכים אחד לשני. לא הייתה כאן רומנטיקה כלל אלא סקרנות טבעית ויפה של ילדים שפשוט הרגישו קרבה מעצם היותם דומים. התחושה הייתה מיוחד במינה והיא המשיכה עד הרגע בו הקפסולה של אינסטוש פנתה לעורק תנועה צר ומתפתל והחלה להתרחק ממרכז היבשת.

הוא נמנם כמה שעות ולקראת סוף היום, כשהשמש כבר החלה לשקוע ושיחקה על מבני הענק, השתרכה אחריו קבוצה שלמה של קפסולות זרעוניות עם ילדים עטורי טוניקות לבנות. הן נעו דרך מבוך של ריאות ירוקות שהפרידו בין מתחמי תעשייה רחבים ומגדלי מגורים גבוהים. רצועות הקרקע הרחבות ריחפו באוויר וביניהן דרך הגשרים ועורקי התנועה חלפו רבבות אורות של קפסולות זרעוניות. עשרות פלטפורמות ומפלסים אחרים נפרסו במרחב ומחלקם בלטו עצים סינטטיים שעטו הילה דקה של צהוב. כשהתחיל להחשיך הקבוצה עזבה את עורק התנועה הראשי ודרך שביל מפותל שהיה מצופה גרגירי גומי דחוסים וצבעוניים נכנסו לרחבת כניסה מוארת בקידמה של מבנה כדורי גדול וכסוף. במקום המתינו אנשים שככל הנראה היו בעיצומו של תדריך כלשהו. גבר מבוגר, שלראשו כובע באולר סגול ועסיסי, הסביר משהו בהתרגשות תוך כדי תנועות שדימו חיבוק. המודרכים הנהנו בראשם והאזינו בשקיקה.

בחלל הקפסולה נשמע צליל תרועה שמח שהזכיר אורגן דיגיטלי ישן,”הגענו למרכז הנוער החינוכי טכנולוגי 224567″, הכריז קולו של הנווט האוטומטי, “תוכל לצאת בבטחה לאחר עגינה מלאה. תודה שהשתמשת בספרמטיקס. נשמח לקחת אותך לכל מקום ומהר, גם בעתיד.” השמשה מימין נפתחה מעלה ולפניו נפרס גרם של ארבע מדרגות רחבות. אינסטוש ירד והרגיש את הרוח הראשונה שנשבה על פניו, היא הייתה קצת קרירה. זה היה נעים ומרגש גם יחד. בעודו בוחן את המקום קבוצת האנשים שהמתינו החלה להתפזר לכיוון הקפסולות ונער שהיה גדול ממנו לפחות בעשור התקדם לקראתו. הוא היה רזה וגבוה. על המצח הוא חבש פס בנדנה מגולגל ואת עין ימין שלו קישט משקף דיגיטלי עדין במסגרת ברונזה דקה. “ברוכים הבאים!” הוא בירך בחיוך רחב תוך כדי שהוא מרים את הזרוע ופורס את כף ידו, “שלום”, ענה אינסטוש. “אני אלישֶייר… אלישֶייר חיפזונוב, אני אחיך הגדול. הוצבתי בשביל ללוות אותך בתקופה הקרובה”. “נעים מאוד אלישֶייר.. מה.. מה זאת אומרת אחי הגדול?” שאל אינסטוש בחוסר הבנה, “כן. מממ.. תשמע. הרי היום זה היום הראשון שלך מחוץ לסימולציה?” אינסטוש הינהן. “ואני בטוח שעשית דרך ארוכה”, אינסטוש שחרר אנחת עייפות. “זה בדיוק מה שאני אומר. פשוט תסמוך על ההחלטות של אבא”, הוא הצביע אל השמיים, “הוא ביקש ממני, כלומר הציב אותי, לשמור עליך” אלישֶייר הביט באינסטוש בציפייה לתשובה. אינסטוש הינהן. “אני מציע שאת כל השאלות תשמור למחר והיום”, הוא קרץ, “נדאג לך לארוחת אמנצ’י לה ראוי בנו של אבא”. אינסטוש חייך והסכים ברצון, “אין דבר שאני רוצה יותר מנקניקיות אמנצ’י ואמנצ’יות עכשיו!”
“פנטסטי אחי! בוא איתי”.

תשוקת היקום או עלילות אינסטוש גודזילסקי
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך