Miss Ross
השיר בסוף: Avril Lavigne - Slipped Away

Am I Evil? – פרק 9

Miss Ross 09/11/2014 438 צפיות 2 תגובות
השיר בסוף: Avril Lavigne - Slipped Away

Am I Evil? – פרק 9:

שכבתי שם על המיטה עוד איזה כמה דקות עד שמקס הצליח לעמוד על רגליו.
“בואי, צריך ללכת” פנה אליי וגרר את גופו אל החלון. ראו עליו שהתקשה להחזיק מעמד.
“לעזור לך?” שאלתי , אך הוא הניד בראשו.
“אתה בקושי הולך,” התעקשתי. הוא שוב סירב.
אני לא מאמינה עליו, הוא פצוע ובנוסף לכך התכוון לצאת מהחלון. שתיים-עשרה קומות למטה בסולם!
“קחי!” הוא זרק עליי חולצות מכופתרות, “שיהיה לך מה ללבוש, נמאס לי כבר מהריח של הבגדים שלך” אמר בחוצפתו. הרחתי את בגדי ובאמת כבר לא היה להם ריח טוב, אבל תודה באמת על הדאגה! בגדים של איש מת, נחמד!
כנראה שאני פשוט אצטרך לשתוק ולהודות על מה שיש, הרי גם זה משהו.
מכיוון שהייתי בחצאית, שכבר מזמן התלכלכה, הוא נתן לי את הכבוד לרדת ראשונה דרך הסולם.
“אתה בטוח שאתה לא רוצה לבית החולים?” שאלתי כשהיינו באמצע הירידה מהסולם.
לא יכולתי להתעלם מנשימתו הכבדה.
“מה הקטע עם הדאגה?! חשבתי שאת אמורה לשמוח.”
“אני לא רוצה שמישהו ימות לי מול העיניים”
“מתחשב מצידך!” אמר בציניות והמשיך לעשות את דרכו למטה.
ככל שהעביר יותר לחץ על ידו הפצועה, כך יותר דם השתולל לו החוצה.
ברגע שרגלינו נגעו בקרקע, ניסיתי לקבל את הסמכות על המכונית שלי.
“אולי עדיף שאני אנהג?” הצעתי וזה ישר החל לנהום בכעס.
“לא.” ענה בנוקשות.
“אבל אתה פצוע,” לא וויתרתי.
“אני יכול לנהוג גם עם יד אחת” טען. גיחכתי.
“אתה מפחד שאסע למקום אחר ממה שתבקש? בחייך! נכנעתי כבר,” אמרתי כשחיוך קלוש על פניי.
“אז תיכנעי עוד הפעם ותתני לי לנהוג” אמר.
באתי להגיד לו שאני בכל זאת רוצה, אך ברגע שפתחתי את פי הוא הפציר בי, “תוותרי”.
גלגלתי את עיניי והתיישבתי במושב האחורי.
” א רוצה לשבת לידי?” הוא גיחך.
“לא” רטנתי.
“נעלבת?”
“אני שונאת אותך!” סיננתי ושילבתי את ידיי על החזה בעודי מסיתה את מבטי לחלון.
הוא התניע את המכונית ולחץ על הגז בחוזקה. לא רציתי לדבר איתו. כזה עיקש, כמו עז!
במשך כל הנסיעה הוא ניסה להטריד אותי ולהיכנס לי אל תוך הורידים, העיקר שאתעצבן.
נסענו שעות על גבי שעות, כבר הייתי רגילה, ממש מסע סביב העולם!
“לאן אנחנו נוסעים?” שאלתי, כאשר עיניי כבר התעייפו מהנופים השוממים. רציתי לישון.
“יער.” ענה. בהתחלה חשבתי שצחק, אך כאשר פנה לכיוון היער שהיה קרוב לסביבה, הבנתי שהוא היה רציני ביותר.
המקום היה כמעט ריק, פה ושם היו קבוצות צעירים שעשו על האש, רק הם יכלו להשתולל כמו שיכורים במקום כה שומם. בעצם הם באמת היו שיכורים. זה החזיר אותי קצת לימים בהם נהגתי לטייל עם החברים שלי, לא שהיו לי הרבה.
אבל תמיד היה נחמד לשבת סביב המדורה בערב ולצחוק. במיוחד עם אנדי.
עכשיו כשאני חושבת על זה, אני מתגעגעת אליו עוד יותר, ובזמנים כאלה, הייתי בדרך כלל הולכת לקבר שלו,
שופכת לו את מה שעל לבי.
מעניין אם הוא שונא אותי? האם הוא שונא אותי על מה שקרה? ולמה אני שואלת את זה רק עכשיו?!
הייתכן שלהימצא בקרבתו של מקס עוצר אותי מלהיות “אכזרית”, פתאום הכול נראה שחור כזה ומקס נראה האיום מבין שנינו. אני כבר לא חושבת על עצמי, עד כמה שרע לי ומתחילה לחשוב יותר על האחרים.
לא שלא חשבתי עליהם קודם, אבל ההשלכות על המצב החלו להשפיע עליי יותר.
אני דיברתי עם הקבר של אנדי ואימא, כדי לפרוק את מה שהיה לי לפרוק, כאילו לא עשיתי להם כלום, כאילו אני לא אשמה בזה שהם היו למעלה ואני כאן למטה.
אולי הם באמת שונאים אותי ולהימצא עם מקס זה העונש שלי? ואולי אכזרי מצדי לחשוב על זה?
“אן!” קולו הרם של מקס החזיר אותי בחזרה למציאות.
“מה?” עניתי בתמימות.
“אנחנו נישאר פה כמה ימים, עד שהכתף תהיה במצב טוב יותר” אמר. שיהיה.
“איך אתה מרגיש?” שאלתי, הוא הביט בי המום.
“תפסיקי לשאול בדאגה כזאת….זה לא כיף ככה,” הוא ניסה לגחך, אך זה יותר נשמע כמו צווחה לפני הגסיסה.
“טוב, בסדר, תמות!” רטנתי. הוא יצא מהמכונית.
יצאתי בעקבותיו.
היינו ליד נחל קטן, הוא התיישב על האדמה מול הנחל והביט אל הצד השני של היער.
התיישבתי לידו, אך שמרתי על מרחק של מטר לפחות.
“איך אני אוהב את המקום הזה” פלט באנחה גדולה, “תמיד מגיע לבקר פה…נהנה מהשקט…”, “מעפן” השלמתי והוא גיחך בכבדות.
“גם” הסכים, “אבל מרגיע….נהגתי להיות פה עם אבא שלי” אמר ואכזבה נשמעה בפיו.
“אבא שלך ראה איזה מן ילד יצא לו?” ניסיתי לעקוץ אותו.
מי יודע, אולי השתמשתי בהזדמנות שהוא פצוע בכדי להוציא עליו את העצבים.
“אני מלאך לעומת אבא שלי” אמר,וזה הפחיד אותי במעט.
“מעניין,” מלמלתי. לא חשבתי שיש יותר גרוע ממנו.
“אם כבר התחלת….אז אתה מוזמן לספר עד הסוף” אמרתי.
הוא הסתכל עליי וחיוך קלוש עלה על פניו.
“הוא היה חרא של אבא, סדיסט עלוב וחולה נפש” אמר. הוא לא היה כל כך רחוק מזה.
“עד גיל שש חשבתי שיש לי אבא נורמאלי, ‘מודל לחיקוי’ מה שנקרא, אבל הכול אשליה, פשוט הייתי טיפש מדי בכדי להבין….הוא הנהיג מאפיה מאז שהייתי בן שלוש, לפני זה הוא היה רק חבר בכנופיה…אימא שלי לא ידעה, וגם כשמתה מסרטן, מתה באי ידיעה. הוא תמיד דיבר אליי כמו אל חבר שלו או לפחות כך חשבתי….אבל כפי שאני אומר, רק חשבתי…,”
הוא לקח נשימה עמוקה, “למעשה הוא דיבר אליי כמו אל חייל, חייל כיסוי – הייתי שלו.
כבר בגיל תשע הוא לימד אותי שהדרך הכי טובה לטפל בשונים ממני זה להרוג, לשפוך דם כמו שהוא אהב לעשות. ואני הייתי מכור לסיפור שלו, כמו כל ילד בגילי. לא ידעתי שבעצם הוא רצה לעשות ממני תחליף לו ” הוא סיפר.
הייתי מזועזעת מהסיפור שלו.
“כמה שנים אחרי, בכל פעם שסירבתי להקשיב לו, הרביץ לי, איים והזכיר שאסור היה לי לאכזב אותו ובלה, בלה, בלה ” המשיך , “כמובן שלא אכזבתי ולהפך עזרתי…אבל לא הרגשתי בזה צורך, לא נהניתי מזה. פחדתי ורגשות אשמה רדפו אותי. זה לא המשיך הרבה זמן. לאחר זמן קצר מאוד החושים שלי השתנו, נקודת המבט שלי השתנתה, האנשים הפכו להיות האויבים וכבר לא היה לי אכפת אם אני רוצח או לא….רצחתי בדם קר.” סיפר ולקח עוד נשימה עמוקה.
“אתה לא רצית להרוג, אבל הרגת?…” ניסיתי להבין, למרות שבעצם זה בדיוק מה שקרה לי.
“זה לא משנה כבר” ענה. הסתכלתי אל תוך מי הנחל, השתקפות הכוכבים הופיעה על פניי המים.
“ובקשר ל-‘מאפיה’ שלו או כפי שאתה קורא לזה ‘כנופיה’ , אתה לא החלפת אותו, נכון?” תהיתי לעצמי.
“אם היה כך, לא הייתי יושב עכשיו כאן…..להפך, הסתבכתי בגללו עם כל מיני כנופיות אחרות, אבא שלי אהב להמר ולהיכנס לחובות…פשוט פנאן…אני זה שמשלם את המחיר” אמר באדישות. כאב לי לשמוע זאת. איך אפשר היה לחיות ככה?
“אתה יודע, אתה יכול להפסיק להרוג” מלמלתי. מפגרת שכמוני, כאילו שזה כל כך פשוט במצבו.
“אני כבר לא מסוגל..”
“אתה כן מסוגל, אתה רק צריך לרצות בזה!” הטחתי בו.
“את לא מבינה…הידיים האלה, חרוטות בדם של אחרים-…” , “זאת אפילו לא סיבה מוצדקת!” קטעתי אותו עוד לפני שהספיק לסיים.
“אתה הורג בלי סוף בשבילם, אתה רוצח לא פחות מהם וזה שאתה לא בכנופיה ,לא הופך אותך לשונה…אתה בדיוק כמוהם” התעצבנתי. שיסתכל לאמת בעיניים!
“אני מכור.”
“אתה שקרן!” צעקתי. לא יכולתי להחזיק את הכעס בתוכי.
“הם פשוט מאיימים על היילי שלך,זה העניין! הפכת להיות המריונטה שלהם” רטנתי.
לא ידעתי בוודאות, רק הסקתי מסקנות. הוא שתק.
“אולי את צודקת, אם אחרוג, הם יהרגו אותה….אבל זה לא קשור, אני גם מקבל כסף,הייתי חייב כסף קודם..אז עשיתי עוד עסקאות עם אחרים”. הפצע עלה לו חזק לראש,אחרת לא היה גלוי כל כך ומספר לי את כל זה.
עם זאת לא יכולתי להתעלם מדבריו, תחושת חנק בגרון עלתה בי, והראייה הפכה למטושטשת מדמעות. איך הוא היה מסוגל?
“אתה הנורא מכולם” הפצרתי בו, “אם תגיע לכלא, אתה תבלה שם כל החיים, אתה מודע לזה?” שאלתי בכעס והוא הנהן בפשטות.
“מקסימום ארקב כמו עכברוש מת ,מה שאבא שלי עכשיו” אמר.
“אבל אתה לא רוצה לסיים ככה, אף אחד לא רוצה” לחשתי.
“אוי, תעשי לי טובה, אל תנסי לשנות אותי עכשיו” הוא התעצבן. שיהיה.
“אז תעשה זאת בשביל היילי”
“היילי כבר לא תראה אותי….ואל תשאלי שאלות” אמר. השתתקתי.
הרגשתי כבר כאילו הלכתי לאיבוד בסיפורים שלו. קשה היה לי להבין אותו.
“אני מעולם לא הייתי רוצה להרוג מישהו, אני לא מסוגלת, ואחרי מה שקרה לחבר הקודם שלי ואימא שלי…אני לא יכולה להשלים עם זה, כי בשלב כלשהו זה יחזור בי….וזה קורה הרבה כשאני איתך. ולי אישית אין כבר כוח” מלמלתי, בולעת את רוקי. הוא רק צפה בי, הבעתו הייתה ריקה לחלוטין. לפתע הבנתי עד כמה שאני נוראית, לרגע יכולתי לראות בו את השתקפותי. אני רוצחת כמוהו.
“מקס..” מלמלתי על סף בכי.
“מה?” ענה בחוסר התעניינות , הבטתי עמוק אל תוך עיניו, הוא מפלצת, ואני מפלצת כמוהו. אני נוראית.
“בשביל מה אתה צריך אותי? אני לא מועילה? אין בי כבר כוח יותר…נמאס לי והדבר הזה…” הצבעתי על ידיי,
“הורג אותי” מחיטי את הדמעות שזלגו. הוא גיחך מהתגובה שלי. התעלמתי מהגיחוך שלו.
“תהרוג אותי, בבקשה..” ביקשתי, כמעט ומתחננת. אולי החום עלה לי יותר מדי לראש, אבל לא יכולתי לשאת זאת יותר.
“אני מבין שאת מנסה לבדוק אם אני מסוגל להרוג אותך או לא?” מלמל. הוא היה אדיש כמו תמיד. הוא טעה.
“בבקשה..” בכיתי.
הוא תפס באקדח שלו ועיניי נפקחו לרווחה מעט, הוא באמת הולך לעשות את זה.
הוא הצמיד אותו לראשי. עצמתי את עיניי. רק שתיקה וניחוח של מתח, זה כל מה ששמעתי. לא ידעתי אם הייתי מוכנה לזה. לאחר שניות ארוכות, הוא לחץ קצת על ההדק והשמיע קול של ירייה. צפיתי כבר להרגיש את איך שראשי מתפוצץ לחלקים. אבל שום דבר לא קרה.
“לכי לישון!” אמר, “אם את כל כך רוצה למות, לכי תתאבדי, למרות שאני במקומך הייתי פשוט מקבל את עצמי כמו שאני…אין לך מה לעשות בניגוד לזה” אמר. הייתי המומה, הוא לא הרג אותי, למרות שהייתה לו את ההזדמנות המושלמת.
“אתה יכול להשתנות עדיין, עוד לא מאוחר…ריחמת על חיי הרגע” גיחכתי במבוכה.
“בחייך, אפילו את יודעת ששקרים יוצאים מהפה שלך בשניות אלו” ענה.
נכנסתי למכונית והתיישבתי במושב הקדמי.
לאחר זמן מסוים גם מקס נכנס ונשכב במושב האחורי, “זאת הייתה שיחה מיותרת..עכשיו את חושבת שאני חלש” סינן.
חייכתי קלות, הצלחתי לפצח את הבחור המסתורי הזה.
“אכפת לך מה אני חושבת?”
“את צודקת, לא אכפת לי.” הוא הסתובב אל גב המושבים.

השעה הייתה כבר ארבע לפנות בוקר. מקס כבר מזמן נרדם, ורק אני לא יכולתי. מדי פעם העברתי את מבטי אליו וצפיתי בו. במיוחד על הנייד שנפל מכיסו. השתוקקתי לקחת אותו ולהתקשר, אך חששתי שהוא יתעורר.
“בבקשה, בבקשה תעזור לי…” התפללתי ובהיסוס תפסתי בנייד שלו.
הוצאתי את המספר הרשום על הפתק הלבן וחייגתי כשידיי רועדות.
כאשר זה חייג, יצאתי מהמכונית. הרבה זמן לא היה מענה, אך לא ויתרתי והמשכתי לחייג.
“למה להתקשר כל כך מאוחר?!” התפרץ הקול מצידו השני של הקו. הסמקתי קלות במבוכה.
“סטיבן..זאת אן, אני צריכה את העזרה שלך” .
~ ~ ~
Slipped Away
I miss you
Miss you so bad
I don’t forget you
Oh it’s so sad.

I hope you can hear me
I remember it clearly.

The day you slipped away…..
Was the day i found
It, won’t be the same
Oh

Na na
Na na na na na

I didn’t get around to kiss you
Goodbye on the hand
I wish that I could see you again
I know that I can’t ooooooooooooh
I hope you can hear me
Cause I remember it clearly

The day you slipped away…
Was the day i found
It, won’t be the same
Oh

I’ve had my wake up
Won’t you wake up
I keep asking why.
And I can’t take it
It wasn’t fake it
It happened you passed by

Am I Evil? – פרק 9
דרוג הסיפור 1 | 1 מדרגים

תגובות (2)

אני חושבת שנכון יותר לומר ‘ההשלכות של המצב’ (במקום על המצב). מלבד זה.. פרק ארוך ו..ואו, כמה זמן לא קראתי את זה (הספור). או שרק נדמה לי שעבר הרבה זמן? מצטערת אם אני לא תמיד מגיבה, בכל מקרה.
הממ אהבתי את הפרק, ואת הסדרה, אז פשוט תדעי שאני קוראת קבועה.
ולבסוף, אבריייייייייייייל*~* -כאן ליטל בלאק סטאר (מעריצה של אבריל)^^”-

09/11/2014 17:09

    פרק ארוך אני מקווה שזה לא משהו רע, יש יותר ארוכים D:
    זה בסדר ואני ממש שמחה שאהבת :]
    גם אני הייתי מעריצה מושבעת פעם ;]

    10/11/2014 17:46
18 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך