קאמילו אזאגי מנשה
תודה מקרב לב לקרן ניב על עזרתה בעריכת הסיפור.

אחזיהו הצדיק

תודה מקרב לב לקרן ניב על עזרתה בעריכת הסיפור.

אחזיהו הצדיק
מאת קאמילו אזאגי מנשה

לא הייתה שום התגלות. לא זיקוקי דינור. לא נסים ונפלאות. פשוט ידעתי. מין וודאות שאחזה בי. אולי בגלל זה שמי אחזיהו. משפחתי עלתה לארץ ממצריים. דיברו ערבית ביניהם. במשך הדורות התפללו בעברית: בשנה הבאה בירושלים… ואתם בטח שואלים מה לו לבן של משפחת סוחרים לבין השליחות של הצדיקים?.
אתחיל מההתחלה. סבתא נולדה בירושלים למשפחה ענייה שעלתה מחאלב. דיברה עברית, לאדינו, ערבית ויידיש. היא הייתה יתומה ובגיל 14 נשלחה נגד רצונה לקהיר כדי להינשא. הנדוניה שלה הייתה היותה יתומה וירושלמית. מצווה גדולה בשביל משפחת החתן האמידה.
הוריי נאלצו לעזוב את מצריים יחד עם עוד אלפי יהודים שגורשו לאחר הקמת מדינת ישראל. כולם היו צאצאים של קהילה עם מורשת מפוארת מימי הבית השני כאשר הפילוסוף פילון מאלקסנדריה היה מתפלמס עם האנטישמיות היוונית מול הקיסר קאליגולה.
גרנו בעכו בימים של הצנע. בחצרות השכונה היינו משחקים גם עם ילדים נוצרים ומוסלמים שגרו בעיר העתיקה. אמא שלי בישלה בבית את אותם המאכלים שהם היו אוכלים בביתם. היינו שותים מים מאותו הברז בימים הלוהטים של הקיץ. הרצנו מריצות מצ’וקמקות, רכבנו על האופניים של אבא של מישהו, שיחקנו שוטרים וגנבים, בוקרים ואינדיאנים… באותה התקופה כבר הרגשתי שליהודים אין שום עדיפות מול ריבונו של עולם. “כולנו ילדים של החיים” יאמר השיר אחר כך. כשגדלתי ההרגשה הזאת הפכה לידיעה. הכל בא אלי יחד. העולם לא עומד רק על ל”ו צדיקים. לאורך ההיסטוריה, בכל מקום בעולם ובלי קשר לדת כלשהי תמיד היה גם אחד כמוני…הצדיק הל”ז.
כן, אני, אחזיהו ממשפחת דואק, הילד החולמני אשר שמו בגימטריה שווה 37, התבגר ומילא את מקומו של כל צדיק מהל”ו שהיה קרבן לפורענות ברחבי תבל. כך נמנעו אסונות מן העולם עד שהצדיק הבא היה תופס את מקומו והתיקון היה מחזיר את הסדר על כנו.
כולם חשבו שמשהו לא בסדר איתי בפרקי הזמן האלה שבין צדיק לצדיק. שמרתי הכל בסוד. לא עלה בדעתי לספר למישהו. בהתחלה גם אני לא הבנתי מה מתרחש איתי. הייתי עולה על גבעת נפוליאון ליד העיר ומסתגר בתענית בתוך עצמי. אז הייתי ממלמל ללא שליטה שטף של מילים בשום שפה אבל שהרגיש שפת בראשית. המציאות הייתה מפנה מקום למימד אחר בו איזה מין “אלגוריתם” שיצא מפי היה פורץ את המחסום אל מה שהמקובלים מכנים העולמות העליונים. אז הייתה נוצרת מציאות אפשרית אחרת שהמתינה לשעת כושר על מנת להתממש בעולם הזה. מה שהיה נשאר מכל זה בימים כתיקונם, זאת היכולת ללחוש לעצים, לתקשר עם החיות וגם לדעת מה באמת עובר בראשו של מישהו. אבל על זה אספר בהזדמנות אחרת.
המשפחה שלי לא ידעה איך להתמודד עם זה. הייתי נעלם להם במשך שעות. הרופא אמר שיתכן ואני מעורער בנפשי. עם הזמן אשפזו אותי בבית החולים הפסיכיאטרי שבתקופת המאנדט הבריטי היה בית כלא וקודם לכן מצודה תורכית שנבנתה על שרידיו של מנזר צלבני.
עברו השנים ובין אישפוז לאישפוז ראיתי איך חברי הילדות שלי התחתנו והביאו ילדים. מרדכי היקר מכולם תמיד הזמין אותי לשמחות שלו. אתם לא מבינים את אחזיהו. הוא ממש צדיק!, היה אומר לכולם. הוא ידע שיש בי משהו מוזר ושונה. זה קרה לאחר שתפס אותי ממלמל בשלווה מה שהיה נראה לו כתפילה. אז הוא שאל אותי מה זה “הפרדס”. הוא אמר לי שאני חוזר על המילה הזאת שוב ושוב. על הקבלה, שמעת?. לא, ענה לי. תלמד ותדע, אמרתי לו בחיוך. אהבתי את מרדכי מאוד. פעם הצבעתי על מפת העולם שהיתה תלויה בחדרו והנחתי את האצבע דווקה על סין. למה סין?. הוא שאל אותי. כי צדיק אחד נפגע שם ועדיין אין לו מחליף, חשבתי לעצמי בלי להשיב. אתה עוזר להם?. כן, עניתי. איך?. התעקש מרדכי לדעת. אני שומע בת קול שאומרת לי מה לעשות!.
בבית החולים לא אהבו את זה. קבעו שאני סכיזופרן. לא ידעתי איך להגיב, למרות שבעצם לא היה משנה אם אני נמצא מעל גבעת נפוליאון או בבית החולים כדי למלא את חובתי. ביום פקודה מלמלתי את מפתחות הלשון שבקעו מתוך ראשי והתיקון היה יוצא לדרך עד יעבור זעם.
ואז פגשתי את אברהם.
את אברהם הביאו מירושלים לאחר שלגמרי התייאשו ממנו. אברהם היה עולה להר הזיתים והיה מחכה שמישהו יביא לו את החמור עליו ירכב המשיח בבואו להר מוריה. לפעמים היה הולך מכות עם בעל חמור המום שלא הבין מה אברהם המשיח רוצה ממנו. אברהם נשלח כמה פעמים לגאול את העולם ושוב ושוב היה נעצר על ידי המשטרה. מאג’נון!, צעקו עליו. גם אני הייתי יעד לעלבונות וללעג מרושע. אף אחד לא הכין אותי או את אברהם לצער שבדחייה. לא ציפינו להתקבל ככה. לפחות לאברהם היה מותר להתגלות ברבים. עזבו אותי!, אני המשיח!, היה צועק. לי היה אסור לגלות לאף אחד מה הוא יעודי. פשוט הייתי חורק שיניים ושותק. המשימה של הצדיק המשלים הייתה גדולה מכל עלבון של בני תמותה.
אברהם היה חוטף מכות רצח. תמיד היה מנסה לברוח. אני חייב לחזור לירושליים. החמור הלבן מחכה לי!, היה אומר לי. בהתחלה ניסיתי להגן עליו מפני הבריונים בלבן שהיו מרביצים לאלה שהתנגדו לטיפול האלים. אבל אז גם אני הייתי חוטף כמה דחיפות ואגרופים תוך כדי ההתנפלות כדי לקשור אותנו למיטות. היינו שוכבים אחד ליד השני עם הידיים והרגליים קשורות. זה היה מייאש אותי. איזה חוסר אונים. תמיד היה חסר לי אוויר והרגשתי כאילו קוברים אותי חי. אברהם היה שוכב בשקט לאחר שהזריקו לו חומר הרדמה בפעם המי יודע כמה. אם ככה עושים למשיח, לא פלא שמתעללים גם בממלא מקום עלוב כמוני, הייתי אומר לעצמי.
עד שהופיע צדיק אחר שגם לבש חלוק לבן. שמו היה אמיליו. בחור חסון וחייכן שלמד באוניברסיטה ועבד ככוח עזר לפרנסתו. במשמרת שלו היה מבקש מהרופא התורן רשות לשחרר אותנו לשעה שעתיים. וכאשר היה מתפנה מעיסוקיו, היה יושב לידנו ומקשיב לטרוניות של אברהם. אני לא הרגשתי צורך לספר לו שאני הל”ז. הייתה לי הרגשה שהוא יודע. אני זוכר שפעם אמר לנו שלא מספיק להיות טוב לב. חייבים להיות גם אמיצים כדי להביס את הרוע!, הסביר. הרשעים מתרגמים את השתיקה של הטובים כפחדנות והפחד מעצים אותם!. ככה אמר האל קרישנה, הוסיף. לפעמים הוא גם היה מסביר לנו למה התכוון הילל הזקן כאשר אמר: “מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך”.
אברהם התלונן בפניו שיש “אחים” שמרביצים לחולים במשמרת הלילה. הקרבנות היו אלה שסירבו לקבל בכוח את זריקות ההרדמה ללא ידיעת הרופאים. הכנופיה הלילית רצתה משמרת שקטה. הם ידעו שבלילה היו מתעוררים השדים של כולנו.
הצדיק בלבן כנראה רצה לוודא שהסיפור שלנו נכון כי ערב אחד הוא הופיע פתאום למשמרת הלילה. לקראת השעה תשע נשמעו צעקות. ערבוביה מצמררת של קללות וקריאות הצילו. הוא רץ לכיוון הצרחות והוא מצא את אחראי המשמרת ואיש צוות נוסף מתנפלים על מאושפז חסר ישע כדי להזריק לו את הרעל שימנע מהמסכן להתעורר למסע הלילי אל תוך מבוך הנפש.
אמיליו הצליח להתגבר עליהם לאחר כמה דחיפות ואיומים.
למחרת, הוא ביקש להיפגש עם האחות הראשית. אני יודעת מי הם!, אמרה ומנתה את השמות של רוצחי הנשמה. אין לי מה לעשות נגדם. העדים היחידים שתומכים בתלונה שלך הם חולי נפש. אף אחד לא יאמין להם. חוץ מזה, מאוד קשה למצוא מישהו שיסכים לעבוד עם משוגעים. זהו?. תמה הל”ו האמיץ. כן, השיבה. אבל עכשיו אף אחד לא רוצה לעבוד איתך במשמרת. ובטון מנותק הודיעה לו. אני נאלצת לפטר אותך. אל תבוא יותר לבית החולים!.
עולם כמנהגו נוהג. הגאולה מתעכבת כי המשיח שוב כלוא ומוכה. ואני, אחזיהו הצדיק, לא יכול להושיע. רק הוא יכול. אבל אותי לא יכניעו כי לא חשוב אם אני קשור או יושב על הגבעה.
פעם יצאו מכאן אבירי המנזר הצלבני שליוו את הצליינים בדרכם לירושלים. מהמבצר התורכי המושל אל ג’אזאר הדף את צבא נפוליאון. כאשר זה הפך לכלא בריטי הועלו לגרדום גיבורי המחתרת. והיום במסדרונות השכוחים של המחלקה הסגורה עדיין מהדהד המלמול של אחזיהו: פרדס…פרדס…פרדס.

אחזיהו הצדיק
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך