E8

אש הריק – המלא

E8 22/11/2016 730 צפיות אין תגובות

לילות שלמים אני כאן בלי חמצן אבל נושם, הכול מסביב שחור ואני יושב על הצבע, אני צמא לראייה ולשוני קפואה בלי טעם, הייתי כמוהם אבל היום אני לא זוכר מי הם, מתוך האפלה מרגיש אצבעות נוגעות בי, ואני מרגיש שאני נוגע בהם, כול אצבע מעבירה בי קרירות שמפחידה אותי, לבסוף הבנתי שאני נוגע בעצמי.

קפצתי בבהלה, למשמע דפיקה, הסתכלתי סביב מחפש אחריה אך מבחינתי הירח היה בכול מקום, דפיקה נוספת הייתה קרובה יותר, היא הייתה בקרבתי, יכולתי לחוש אותה בגופי שצמרר כאילו חיממו אותו, דפיקה נוספת, ואני מבין שאני חי.

הירח התעוור והתנפץ למיליון חלקים בין סדקיו יכולתי לראות אור שהכאיב לי, כאילו שרף עיניי הרגילות לכלום האין סופי, מחשבותיי כבר לא נשארות בי, אני פותח את פי ושואל למה.

השמש העירה אותי לבסוף, אני שוכב בין שתי הרים האחד מוצק והשני חיוור, יד ימיני קשורה למוצק, ויד השמאלית לחיוור, יד ימין נראית כאילו משהו שורף אותה ויד שמאל כאילו משהו מקפיא אותה, ואני בקושי קמתי ותפוס בין שני עולמות.

מתוך הדממה הרגשתי כאב, כאב שדיבר אליי, ואמר דבר מה אחד, “התמשול?”

שתקתי, פי סגור ומחשבות נעות על הממוצע, כן או לא, האש לעומת הקרח, שתיקה או בחירה?

אבל אין לי בחירה.

שרירי מתחממים מהאופל התמידי ששתקתי בו וזזים, אני מזיז שתי הרים, לא, כוכבים, לא, פלנטות, רעיונות הצורבים בשתי קיצוניהם מתנגשים בעזרת ידיי, ומול עיניי הפגיעה, ההתנגשות של שתי עולמות שקשורים אליי, ללא רצוני, וכאשר ידיי נפגשו הם נגעו אחד בשני ושילבו ידיים, הרעיונות גדלו, ולקחו גופי.

העולם נעלם, אני חופשי, ידיי זהות, לבי דופק ואני לוחש לתוך זיכרונותיי “תתפוגגו”

אני מתעורר על כיסא נוח, בחדר ריק אך מלא צבעים, צבעים המתנגשים, המתערבבים, הנידחים ומתחברים, אך בשחור בגדול כתוב, בלי כתיבה, בשפה שניתן להבין בכל מקום.

“פוטנציאל ישות”

כאשר קראתי את המילה, זזתי לחדר לבן בו שולחן לבן שכמעט לא יכולת לשים לב שהוא נמצא בו, וקול ביקש ממני לשים ידיי על השולחן, שמתי בלי חשש אך בלי הבנה, בדיוק מולי נפתחו זוג עיניים, צבע העיניים היה מלא צבעים ויכולת לשים לב שכתוב בעיניים “פוטנציאל ישות”.

העיניים עלו למעלה, וקול אחר ביקש ממני להתרחק מהשולחן, כאשר עשיתי את דרישתו החדר נהיה חשוך, וראיתי שאין זה רק עיניים, אלא גוף שלם.

בעיניה היו עצב, נטשו אותה, זרקו אותה והיא מדממת בגופה, היא חלשה בלי אופי שיחזיק אותה אוהב, הלכתי אל גופה אשר היה לבן כולו ועירום וחיבקתי אותה, גופה לחש לי מילים מרגיעות, שנותנות תקווה, אט אט, הפסקתי להרגיש תחושה בידיים, קול גברי קלוש צץ מתוכה, ואמר לי.

“תודה שנתת לי למות”

היא מסתכלת עליי במבט עצוב, בעיניה דמעות ומנשקת אותי, נשיקה שלא אשכח, אומר לי, נשיקה של שליטה, נשיקה של אהבה ונשיקה של מוות.

כבר לא מרגיש את גופי כלל, ראשי, נעלם, ואני מסתכל על החלל, החלל שאני הייתי בו, ועכשיו השליטה נפלה עליי ללא בחירתי, הכוח האין סופי לקח אותי, נכנסתי לאלוהות.

אני מסתכל על ידי, הם לבנות, כול גופי לבן, אני מתחיל לבכות בלי לדעת למה, לבסוף באה לי המסקנה, אני כלוא כי הייתי חזק, כלוא כדי שימצצו לי את הנפש, אני לבסוף אתאבד.

שמי הוא ינטרצ’רמימורט, אני האל של ארץ המשולש, הארץ הכלואה בין הנפש הגוף והשליטה, אני לא קיבלתי בחירה אבל הארץ תקבל, באמצע כתוב “ביום בו יכבה הצבע, אני אבוא להתאבד, החלש ינצח”.

ויהי מחזוריות.

אש הריק – המלא
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך