Amora
ייאיי דמות חדשה *~* והם חיים! זה היה כזה לא צפוי.. 0-0 אשמח מאוד לשמוע תגובות מכם! שמתי לב שבזמן האחרון יש מעט מאוד תגובות... הייתי רוצה לדעת מה דעתכם והאם זה ממשיך להיות מעניין (הפרקים האחרונים היו יותר מייאשים מאשר מעניינים, לפחות מבחינתי XP)

מצוד הנבלים: לב קפוא: פרק 15- לב קפוא

Amora 17/06/2016 468 צפיות 8 תגובות
ייאיי דמות חדשה *~* והם חיים! זה היה כזה לא צפוי.. 0-0 אשמח מאוד לשמוע תגובות מכם! שמתי לב שבזמן האחרון יש מעט מאוד תגובות... הייתי רוצה לדעת מה דעתכם והאם זה ממשיך להיות מעניין (הפרקים האחרונים היו יותר מייאשים מאשר מעניינים, לפחות מבחינתי XP)

“תסלחי לי, עלמתי.” קולו של הבחור שפנה אליה היה רך ונעים. “אבל את בסדר?” הוא שאל כשהיא עדיין עצמה את עיניה והרגישה מטושטשת מהנפילה המזוויעה שכמעט עלתה לה בחייה.
כמעט.
היא לא הרגישה יותר מדי כאב כדי לדעת שהיא גוססת, אבל גם לא הרגישה מתה. גופה כאב מעט, ראשה הדהד, והיא חשה שהקרקע ששכבה עליה הייתה קפואה לגמרי.
היא נאנחה, והצליחה איכשהו לפקוח את עיניה התשושות. היא חזתה בפניו של הבחור שהסתכל עליה מלמעלה. הדבר המוזר היה שהצליחה לראות אותו בבירור, למרות שהשעה הייתה שעת לילה. היכן שלא הייתה, היה שם אור, מעומעם אך מספיק כדי להבחין בדברים חשובים. הוא היה בגילה, הבחור שהסתכל עליה. עיניו היו תכולות ובהירות, עורו היה לבן וצח, כמעט חיוור לגמרי, אבל לא חולה. שיערו היה בלונדיני רק מעט. היא בחנה אותו מקרוב, ועדיין לא הייתה בטוחה אם לא היה בכלל לבן לגמרי. הוא לבש חליפה משונה, שלא דמתה לאף בגד שראתה אי פעם. היא הייתה תכולה-לבנה, בוהקת מעט, לא יותר מדי, מכוסה בגלימה ארוכה שהתאימה לה במדויק.
“מי- אתה?” היא הצליחה לשאול אותו.
“קוראים לי פייר.” הוא השיב וכיווץ את עיניו. “את בסדר?”
“אני- אני חושבת.” היא התרוממה בכאב, ומיד נאנקה. פייר, שרכן לצידה, לא התייחס לכך. “איפה אני?” היא השתדלה להתעלם מהכאב המתמשך שתיכף ייעלם, וניסתה להסתכל סביב ולבדוק האם גם חבריה נמצאים שם. היא לא ראתה אף אחד מלבדו.
“בבית שלי.” הוא השיב. “או- בטירת הקרח שבתוך ההר.”
“ההר.” היא נזכרה. “רגע, יש טירת קרח בתוך ההר?”
פייר הנהן.
“כמה זמן אני כאן?” היא שאלה בדאגה.
“לא יותר מדי, אני חושב.” השיב. “את אנג’י, נכון?”
היא הסתכלה עליו, מבועתת. “איך- איך אתה יודע?” היא נסוגה מעט לאחור. לא נראה היה שזה הפריע לו.
“ה- חברים שלך אמרו לי.” הוא לא היה בטוח איך לומר זאת.
“הם כאן? הם בסדר?” היא מיהרה לקום ולעמוד. רגליה כשלו מהפתאומיות שבדבר והיא מעדה לתוך זרועותיו כשמיהר לתפוס אותה. היא הרימה את ראשה אליו וראתה שהמשיך להביט בה. כפות ידיו היו קפואות, והן הכאיבו לה כעבור מספר קל של שניות.
היא מיהרה להשתחרר מאחיזתו בלית ברירה. “אני- אני מצטער על זה.” הוא אמר בהבנה.
“לא, זה- זה בסדר.” היא אמרה בשקט. “החברים שלי פה?”
פייר הנהן לאישור.
“תוכל להוביל אותי אליהם?” היא שאלה, והוא הנהן שוב ופנה ללכת ולהראות לה. אנג’י הסתכלה עליו מתרחק, ולאחר כמה שניות בודדות התקדמה לעקוב אחריו.
הם יצאו דרך פתח בקיר המעוגל של מה שהיה נראה כטרקלין קרח ריק וקטן, לכיוון טרקלין קרח פחות ריק ודי גדול. הרצפה עדיין הייתה שטוחה ומכוסה קרח, כך היו גם הקירות, ושניהם בהקו באור שמקורו לא היה ברור.
בתוך המקום הסגור ניצבו באקראיות סלעים בצורות וגדלים שונים, ועל אחד מהם ישב אדם שהכירה, אדם טוב ואהוב, אדם שתחב את ראשו בין ידיו ובהה ברצפה בייאוש ברור.
אנג’י מיהרה להתקרב אליו בריצה קלה בהקדם.
“כריס?” היא שאלה אותו, והוא הרים אליה את ראשו. הוא העלה חיוך קטן שלא אמר הרבה כשראה אותה. שיערו החום היה פרוע מרוב ההתעסקות שלו בו, ועיניו הכחולות איבדו מהניצוץ שלהן. “אתה בסדר?”
“זה נראה כאילו שאני בסדר?” הוא שאל אותה, וכנראה שהתשובה הייתה ברורה.
“מה שאתה לא חושב, שתדע שאין בזה שום דבר רע.” היא ניסתה לעודד אותו, אך כמובן שלא הצליחה. האמת הייתה שאפילו היא התקשתה להאמין למה שאמרה.
“הייתי צריך לדעת שמשהו לא בסדר.” קולו נשבר תוך החלפת הדברים. “הייתי צריך לדעת שזה לא הגיוני שהכל נשאר כפי שהיה.”
“לא היית יכול להיות בטוח.” היא שמה את ידה על כתפו. “אף אחד מאיתנו לא היה יכול להיות בטוח.”
“ואת יודעת מה הכי גרוע?” הוא שאל, והיא נדה בראש לשלילה. “אני כועס עליה כל כך, אבל אני עדיין אוהב אותה.”
“זו אהבת אמת.” אנג’י העלתה חצי חיוך אופטימי.
“אם זו אהבת אמת, אז למה היא עשתה את זה?” הוא נאנח.
“זה האופי שלה.” רפאל התערב בשיחתם לפתע. הוא עמד קרוב אליהם, ודיבר עם נואר בדיוק לפני רגע, עד ששמע את דבריהם. כריס לא הופתע שהגיע, אנג’י דווקא כן. מבטה השתנה מדואג לעצבני מהר מאוד.
“אתה היית חלק מזה!” היא אמרה בהבנה כועסת.
“בהתחלה. בערך.” הוא הסביר לה. “אבל הם תכננו לנקום, טוב, עדיין מתכננים, ולי לא היה שום חלק בעניין. יש לי תפקיד אחד, והוא לא למלא אחר ההוראות שלהם לקראת מלחמה עתידית.”
“זו הסיבה שהוא הקריב את עצמו.” נואר התקרבה והסבירה. “טוב, סוג של. כי אנחנו הרי לא מתים.”
“הודות לבחור הזה.” רפאל היה חייב לשבח את פייר. “הוא לא מכיר אותנו והוא חי בחלקת הנבלים,” הוא בא והתקרב אליו. “זה לא צפוי בכלל.”
“זה,” פייר הופתע כשרפאל טפח על שכמו. “זה היה הדבר הנכון לעשות.”
“אתה היחיד שבוודאי חושב ככה.” רפאל אמר לו. “אני יכול למנות על ידיהם של כל התושבים כאן את מספר האנשים שהיה שמח אילו הייתה פועל אחרת, וכנראה שאני אהיה אחד מהם.”
פייר כיווץ את עיניו ושתק. הוא העביר את מבטו על פני כל השאר, ואז השיב לו בשאלה. “למה?”
“כי, אני אדם רע.” רפאל ענה בבלבול, כי הרי זו עובדה די ברורה.
“הו,” פייר אמר. “בסדר.”
“אתה לא בדיוק טוב בלהבין דברים, מה?” רפאל העלה חיוך סקרן כשקלט את הבעיה.
“אני לא מבין בכלל.” פייר הודה. “אני לא מרגיש כלום, הלב שלי קפוא.” הוא הסביר וכולם השתתקו, והביטו רק בו. הוא שתק גם כן.
“הא, הסבר?” רפאל ביקש לאחר שהבין שלא יקבל אחד סתם כך.
“טוב,” פייר החל לבדוק את הפרטים בראשו. “אמא שלי ידועה בשם “מלכת השלג”. היא לא מסוגלת להרגיש כלום בעצמה. היא סיפרה לי שפעם, לפני הרבה שנים, היא לקחה ילד אחד איתה כדי שיארח לה חברה, אני חושב שקראו לו קאי, אבל זה לא הצליח. הילד בעצמו לא הראה כלפיה שום סימן של חיבה, או סימן בכלל, ויום אחד הוא פשוט נעלם. אז היא לקחה אותי אחריו. אני לא זוכר מה קרה, אבל לא עזבתי אותה מעולם, ועם הזמן הגוף שלי השתנה, והנפש. הפסקתי להיות מי שהייתי פעם, אפשר לומר שהפכתי להיות כמוה.” הוא סיפר להם על כך כאילו קרא ישר מכתוב על דף. הוא סיכם את הדברים בכך שהביט על ידיו הלבנות שהתעטפו באדי קור צוננים ויבשים, ובחן אותם פעם נוספת מתוך יותר מדי.
“זה, זה די עצוב.” נואר אמרה.
פייר הרים את מבטו אליה, והוא היה קר כהרגלו, כפי שכבר הצליחו להבין וללמוד מדרכי ההתנהגות שלו ומהסיפור שסיפר להם. “אני מניח.” אמירתו נשמעה אדישה. “אם את אומרת.”
הוא היה האחרון לדבר לפני שהתחילה הדממה המצופה. רפאל, ששם לב לכך בהקדם והבין עוד לפני כן שלא תביא אותם לשום מקום, מיהר להמשיך לדבר.
“בכל מקרה,” הוא אמר. “פייר יוכל להראות לנו את הדרך לצאת מפה.” הוא הסתכל עליו בחצי מבט, לא בטוח אם שואל או מציין עובדה חדשה. “מאחר ועדיף לא לחכות שכולם יגלו בבוקר את מה שה- חברים שלנו עשו.”
“אתה חושב שיש סיכוי שנצליח למנוע מהם לעשות משהו בלתי הפיך?” כריס שאל כשקם על רגליו ונשם עמוק.
“אין דבר שעוץ לי גוץ לי לא מסוגל לעשות, ואין דבר שהוא לא מקיים כשהוא מבטיח.” רפאל הסביר לו. “אז כן, יש סיכוי גדול. אני בטוח. פשוט תאמינו בי.”
“כן, כי בפעם הקודמת-” נואר באה לומר.
“עשיתי בדיוק את מה שהיה אמור להיעשות?” הוא השלים אותה.
“הו, כן. האמת שזה נכון.” היא נזכרה ונאנחה. “בסדר. בסדר.”
“נהדר.” הוא חייך ופנה חזרה אל פייר. “אחרייך.”
פייר הנהן כי הבין את הרמז. הוא הסתובב והתחיל ללכת. רפאל דבק בעקבותיו, והוא סימן לשלושה לבוא אחריהם. הם נכנסו למנהרה שהייתה בתוך ההר, בתקווה שבאמת יגיעו אל מטרתם בזמן.

מצוד הנבלים: לב קפוא: פרק 15- לב קפוא
דרג את הסיפור

תגובות (8)

למען האמת, העובדה שהפרק הקודם היה ׳סוף חלק׳ גרמה לי להניח שהם לא מתים משתי סיבות. הראשונה: לא הורגים דמויות ראשיות. השניה: עדיין לא הציגו את כל הדמויות ואת לא אחת שנוטה להרוג אנשים בסיפורים שלך, חוץ מכמה מקרים בודדים ומצערים במיוחד. חוץ מזה, הפרק היה קצת משעמם. מהסיבה הפשוטה שיטת מלהכיר את פייר – שאגב, אני ממש אוהבת אותו – לא ממש קרה בו איזה משהו מיוחד… איי אמשיך את התגובה מאוחר יותר. נ.ב: אני עדיין מחכה לתגובה שלך, את לא היחידה שרוצה חוות דעת :/

17/06/2016 22:53

    כן, אני מצטערת בקשר לזה… >0< אני אשתדל בקרוב, פשוט יש לי דברים קודמים לקריאה (גם את הפרקים האחרונים של יוטה עדיין לא קראתי, מודה 0-0)
    ו- ממ טוב, זה היה פרק היכרות והסבר כזה, אז לא קרה בו הרבה. בפרקים הבאים יהיה יותר ^^

    18/06/2016 08:32

*שחוץ

17/06/2016 22:54

מצטער על השעה המוקדמת למרות שבכלל לא תקבלי על זה התראה אז… לא משנה XD הפרק היה ממש טוב וגם שאר הפרקים! הפרק זרם וגרם לי לדמיין בראשי הכול. (שאלה – מה זה טרנקלין? היה את זה בבוספוג הטרקלין הזועם של ג’ק ואני עדיין לא הבנתי מה זה XP) אני דווקא לא מסכים כלכך עם פומה, פרקי היכרות הם גם מעניינים! בינתיים הדמות האהובה עליי היא רפאל ואחריו פייר (מהבנים) למרות שיש לי הרגשה שהוא יבגוד בהם או משהו כזה 0.0 הו והייתי חייב להגיב על ווין~זאב פסיכי~ כי הכול קרה בגללו אז אני חושב שהוא ממש מגניב ואני מחכה לקרוא את החלק עליו ! אז זהו תמשיכי ^^

19/06/2016 06:15

חחחח תודה רבה! :) לא קיבלתי על זה התראה אז רק עכשיו שמתי לב לתגובה *_* הו והקטע עם ווין יהיה ממש שיואויי. טרנקלין זה כמו סלון גדול כזה

21/06/2016 19:32

וזה שלח לי לפני שהספקתי לסיים

21/06/2016 19:32

ושוב זה עשה את זה, לעזאזל מקלדת בטלפון!!!

21/06/2016 19:33

בקיצור אני שמחה לשמוע את התגובה ממך וגם שאהבת את פייר ^^ המשך בקרוב :)

21/06/2016 19:35
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך