מצוד הנבלים: פרק 10- משימה בלתי אפשרית

הוא מצא את עצמו ביערות החוץ פעם נוספת.
אדוארד החזיק בשתי ידיו את ספר הסיפורים הגדול כאילו היה הדבר היקר לו ביותר בעולם. מה שהיה די נכון. הספר הזה היה יחיד במינו, כי, טוב, הוא עצמו כתב אותו. הוא ליקט כל שמועה, כל ידיעה, כל כתוב ישן ואסף וחיבר אותם לאותו כרך אמיתי שהחזיק בידיו.
עשרות, אם לא מאות, סיפורים היו מתועדים בו. הם עזרו לו לדעת ולהבין מול מי הוא מתמודד, ואיך יעשה זאת. הפיה הרעה, המלכה הרעה, עוץ לי גוץ לי- הם ועוד רבים סיפקו לו ידיעות מרהיבות. התחושה לראות את קרוביהם פנים מול פנים העבירה בו צמרמורת.
הסיפורים התעוררו לחיים.
או יותר נכון, הסיפור מהם חשש. לא עוד מילים על הכתב, אלא אנשים אמיתיים. הוא עדיין התקשה להאמין שעכשיו הוא חלק מתוכנית שמטרתה לעזור להם.
הוא פתח את הספר והחל לדפדף בו ולרפרף על המילים שכבר שינן בעל פה מרוב מספר הפעמים בהן קרא אותן.
"זהבה ושלושת הדובים, הנסיכה והצפרדע, ג'ק ואפוני הקסם, הנסיכה על העדשה, החתול במגפיים, כיפה אדומה…" הוא מלמל את הכותרות בחיפוש אחר רעיונות למציאת מי שיוכלו לעזור לו, ואולי יהיו בעלי ברית אפשריים. הוא נאנח בחוסר החלטה, כאשר בעצם הבין שגם אם ימצא את האדם המושלם למשימה, הוא לא יכול להיות בטוח שהוא באמת נמצא בחלק הצפוני, כמוהו, וגם אם כן, איך ימצא אותו?
הוא נאנח שוב והכה את מצחו כמעניש את עצמו על הטיפשות המוחלטת שתקפה את תבונתו באותו רגע. הוא הגיע לשם בעזרת קסם, הוא הביא את הספר בעזרת קסם… למה למצוא מישהו בממלכה הזאת בעזרת קסם אמור להיות קשה בשבילו?
הוא חזר לדפדף בספר במהירות וחיפש בקפידה את מי שיהיה מסוגל ובעל רצון לעזור לו במשימה. לעזור להם.
הוא נעצר על אחד מעמודי הספר והעלה חיוך קטן ומרוצה בין שתי לחיו. הוא הניח את כף ידו על העמוד, ונתן לקסם לעשות את שלו.
במהרה, הופיע שביל אור זוהר על הקרקע, והוא התקדם במהירות מדהימה בדרך משלו.
יש מטרה, עכשיו רק נשאר למצוא אותה.
הוא החל לרוץ כשהוא חובק את ספרו קרוב לחזה שלו ועשה זאת לפי הסימון שנגלה לו. הוא רק קיווה שלא ייקח לו יותר מדי זמן, כי אין לדעת מה עלול לקרות לאחרים.

איב הובילה את כולם לסלון שבארמון הכתר. זה לקח כדקה או שתיים עד שהגיעו לשם, וכשהגיעו, איב עצרה לפתע עם ידה המורמת. היא ראתה שאיימי יושבת על אחד הכסאות, כשלצידה שדון צעיר ואדם נוסף, שאת פניהם לא ראתה, אך כמובן ידעה מי היו.
השדון לא עניין אותה, הוא לא ממש היה חשוב. האדם הנוסף היה הסיבה לכף שעצרה את כולם.
"תקשיבו." היא הסתובבה אל השאר, ואל חבריה, בני הגיבורים, בעיקר. "יש… משהו ששכחנו לספר לכם." היא הודתה באנחה.
"מה זה?" אנג'י שאלה.
איב לקחה נשימה עמוקה והתכוננה להסביר ולקבל ים מוצף של שאלות ותהיות. "השער שעברנו בו בארץ הפלאות… הוא לא עבד בצורה כל כך טובה."
"מה- מה זאת אומרת?" נואר שאלה. "אבל כולנו כאן."
"כולנו, ויותר." איב הוסיפה, מנסה לא להקשות על הבשורה אבל מצליחה להקשות על הרגע.
"תוכלי להסביר בצורה יותר ברורה, בבקשה?" נואר דרשה ממנה בחוסר סבלנות מודגש.
"הא, בסדר, אוריד את המכה." היא הסכימה לכך. "השער שלח את כולם לכאן, כולל את החברים שלכם מהעולמות האחרים. מה שאומר-"
"קארל נמצא כאן?" נואר עקפה את איב מיד והתקדמה לכיוונה של איימי, שישבה אל מול כורסא שחורה ארוכה בעלת משענת גבוהה. היא לא ממש התייחסה אל השאר, רק רצתה לבדוק שבאמת דיברו איתה אמת.
"קארל." היא מלמלה בשקט כאשר קלטה אותו, בשר ודם, בכבודו ובעצמו, יושב על הכורסא ושולח אליה את עיניו החומות בפליאה. "זה באמת אתה!" היא לא יכלה לעצור מעצמה וחיבקה אותו חזק. זו לא הייתה התנוחה הנוחה ביותר שיש, היא עמדה והוא עדיין ישב, אבל רק לגעת בו שוב ולדעת שהוא באמת נמצא מולה, כמו סוג של נס, זה מה שבאמת עניין אותה באותו רגע.
"כן, מאז שנולדתי." הוא השיב לה, והיא באותו זמן הרפתה ממנו בעדינות הדרגתית.
"אבל… איך?" היא שאלה המומה.
"הרגע הסברתי לכם." איב עברה מאחוריה וגלגלה עיניים כמקובל אצלה, כי אף אחד אף פעם לא מצליח להקשיב לה כמו שצריך.
"לא, אני מתכוונת… איך זה קרה? למה לא חזרת הביתה?" היא שאלה את קארל. "ואיפה איזי ואבא של גראנד?"
"אני רק יכול להניח שזה בגלל שהבריכה הזאת שהשער היה בה נשברה, אז הוא לא עבד כמו שצריך." קארל הסביר בפשטות רגועה ומוזרה. "איזי והוק חזרו לעולמות שלהם. משהו על כוכב ימני וסופת הוריקן? אני לא יודע, לא ממש הבנתי."
"ואתה?" היא שאלה בטון דואג.
"לי אין איך לחזור. לפחות, לא דרך שאני יודע עליה."
"הו, אני ממש מצטערת." היא הניחה את ידה על כתפו כמנסה לעודד.
"זה בסדר." הוא ענה. "זו הרי, לא אשמתך."
"סיימתם עם הפוצי-מוצי?" איב שוב התערבה בשיחתם. "תעשו את זה אחר כך, אני די בטוחה שיש לכם דברים חשובים יותר על הראש, כמו, למשל, אני לא יודעת- לפרק את החומה."
נואר רצתה להשיב לה כהוגן באותו רגע. היא רצתה להראות לה שלא כדאי לה להמשיך לדבר אליה, או אל אף אחד, בצורה כזאת, אבל משום מה, היא הייתה חסרת מילים. כל הערה שיכלה לזרוק לה כתגובה לא הניבה את התוצאה שרצתה.
בעצם, היא כלל לא הניבה תוצאה. המוח שלה היה ריק מרעיונות ומחשבות חדשות, היא לא הייתה בטוחה למה, אבל הראש שלה התרכז כרגע רק בדבר אחר- בבחור הצעיר שישב לצידה.
היא יכלה לדעת בוודאות איך פניה האדימו, למרות שלא הרגישה זאת. הייתה לה תחושה טובה שזה מה שקרה, בעיקר בגלל הדרך בה איב הסתכלה עליה, מחכה לתשובה ממנה שדי איחרה לבוא.
"אני אקח את השתיקה הזאת כהסכמה." איב אמרה לה לבסוף ופנתה לכיוון הכסא המהודר בעל המשענת הגבוהה עליו איימי ישבה.
היא נעמדה על ידו ונעצה את מבטה באיימי, ששמה לב לכך, וידעה למה היא מחכה. איימי משכה בכתפיה בחוסר רצון, ואיב כיווצה את עיניה לכיוונה בעוינות.
איימי נהמה קלות, וקמה בלית ברירה. היא הרימה את סנטרה כלפי מעלה, וכשהסתובבה פגעה עם שיערותיה בפנים של איב, שנבהלה מכך, ושבה להביט בה בעצבנות בעוד היא מתרחקת ממנה ונעמדת לצידו של רג'י.
איב לא עשתה דבר בקשר להפגנתיות שלה, כנראה שלא היה לה כוח או חשק לעשות את זה. היא התיישבה על הכסא וסיקלה את רגליה בנוחות.
היא העבירה את מבטיה אל מול כל האנשים שחיכו שתדבר, כי ברור שהיה לה דבר חשוב לומר.
"חשבתי." היא אמרה. "ואני מאמינה שיש לי רעיון ל-איך נוכל לפרק את החומה."