מצוד הנבלים: פרק 13- אל תוך היער

Amora 10/06/2016 554 צפיות 2 תגובות

לא ידעתם קור מעולם עד שלא הגעתם להר הקפוא בצד הצפוני של הממלכה בו חיו הנבלים שבה. קור, זו הייתה מילה זעירה מאוד כדי לתאר את האווירה שהייתה שם. החבורה, שכללה את כריס, איב, אנג’י, רפאל, נואר, קארל, איימי, רג’י, סלוון ופאריס, עדיין לא הגיעה לתחילת מרגלותיו וכבר משב הרוח החצי צונן חצי מרטיט שהגיע מכיוונו כמעט ושיתק אותם לגמרי.
הם הלכו בשיירה, איב הובילה וכריס הלך לצידה. מפעם לפעם הוא העביר אליה מבט, והיא אליו, ושניהם העלו חיוך קטן זה אל זו. כשלא הסתכל, איב הסירה את מבטה המחויך מפניה, והוא השתנה לאחד אדיש ואפילו לא מרוצה.
היא הסתכלה על שוב, בקפידה. היא אהבה את מה שראתה. את מי שראתה. היא תמיד אהבה. אם זה היה תלוי בה יכול להיות שהייתה מוותרת על כל עניין הנקמה שתכננה, אבל… זה לא קשור אליה, זה לא קשור רק אליה.
לפחות כך היא מכריחה את עצמה לחשוב.

“עדיין מחכה לנסיך שיבוא, מתוקה?” כך שאלה אותה אימה, אופליה, הפיה הרעה, כשבוע לאחר הפיצול בין הממלכה. איב, באותו הזמן, עמדה אל מול החלון שבחדרה שבארמון הכתר, ובהתה בחומה הגדולה שניצבה בדיוק מושלם בנוף היחיד שיכלה לצפות בו מעמדתה. זה היה מאוד אירוני, ואכזרי.
היא הייתה עצובה, ראו זאת בעיניה, על פניה, והיא לא יכלה לשקר בקשר לזה.
“אני לא רוצה להשיב על זה.” איב ענתה לה באנחה, הסתובבה אליה בעדינות והסתכלה עליה כשהביטה בה.
“ילדה מתוקה,” אימה ניגשה אליה. “כדאי שתפסיקי לקוות לשווא.” היא העבירה את ידה המגונדרת בשיערה הלבן של איב, שהיה זהה כמעט לשלה, מלבד אורכו המקוצר ביחס אליה. היא לבשה שמלה שחורה פשוטה שהתאימה לכנפי הפיה האפלה הגדולות שצמחו מגבה. קרני תיש עבות ומעוגלות יצאו ממצחה והסתדרו לפי צורת ראשה, מעל שיערה החלק. עיניה היו תכולות ובהירות, והן הביטו על ביתה מקרוב, וככל שעשו זאת יותר זמן, כך החלו לגרום לה להצטמרר יותר. עד כמה שאיב מסוגלת להצטמרר.
“אני חושבת על זה.” הודתה לה. “אבל אני לא רוצה לוותר כל כך מהר. אולי זה לוקח לו זמן.” היא חזרה להסתכל על הנוף, ואז נמשכה על ידי אימה לאחור, ונגררה על ידיה אל תוך הארמון.
“אני לא מאמינה לזה.” אימה הרחיקה אותה מהנוף בכוונה, והסתכלה עליה במבט עצבני. “אם היית חשובה לו עד כדי כך, כבר היה מגיע.”
“את חושבת?” איב שאלה בעיניים גדולות.
“אני בטוחה.” היא חייכה אליה.
“אבל מה עם-”
“לא.”
“ואולי-”
“לא.” אימה נאנחה בעצבנות. “את תקועה בחדר הזה זמן רב מדי. את צריכה לצאת, לשאוף אוויר.” היא תפסה בה ודחפה אותה אל מחוץ לדלתות הארמון, היכן שיש אור. אור אפל יחסית, אך עדיין אור.
“אין לי כוח לצאת.” איב התלוננה ושילבה את ידיה, אך בלית ברירה וחוסר מוטיבציה, לא מנעה מעצמה להסכים ללכת לאן שאימה הנחתה אותה.
“אז תשבי בחוץ אחרי שאסלק אותך.” אימה אמרה לה. “המוח שלך הצטמק מטיפשות בזמן הזה שלא היית. האוויר בחוץ יעשה לך רק טוב.”
“אבל, אמא-!”
“להתראות!” היא טרקה את דלתות הברזל הגדולות מול פניה של איב עד ששיערה עף באוויר מההדף.
איב מצאה את עצמה עומדת לבד בחוץ, מביטה על עבות היער הגדול שניצב סביבה, כולו סבוך, ירוק וחשוך, למרות כל קרני האור שנזרקו עליו מהשמיים. הוא הזכיר לה את הימים האהובים עליה בילדותה בהם טיילה לבדה ובעצמה באותם יערות וחזתה במראות מרהיבים ומשונים.
היא נזכרה שהרגעים האלה תמיד עשו לה טוב ועודדו אותה מעט, אז, למה לא עכשיו?
היא החלה לפסוע בעדינות לכיוון המנוגד מביתה ונכנסה לתוך מעמקי היער. העצים בעלי הסבכים הגבוהים לא נתנו ליותר מדי תאורה לגשת לאזור, והאווירה הייתה מושלמת. האדמה הייתה משולבת באבנים, מדשאות וחצץ מפוזר. פה ושם גם צמחו פרחים צנועים ומלאי ראווה. היא המשיכה ללכת על השביל אליו פנתה, בידיעה שמשהו יקרה, משהו מעניין.
אי אפשר להיכנס אל תוך היער ולא לצפות שיקרה שם משהו מעניין. ואכן קרה, מהר כפי שציפתה.
“שלום לך.” קול עמוק ונוהם פנה אליה מתוך סבכי העצים. היא הסתובבה לכיוון ממנו הגיע, אל עץ בעל גזע מפוצל ששימש כמקום ישיבה נוח למי שהחליט לדבר איתה. “לאן את ממהרת?”
“לא ממהרת, סתם הולכת.” איב השיבה לו ברוגע, תגובה שכמעט אף אחד לא היה מצליח לשמור מולו.
האדם שפנה אליה, אם אפשר לקרוא לו אדם, היה לבוש במעיל פרווה אפורה עבה, מתחתיה חולצה שחורה ומכנס עור שחור, שדמה לכפפות החצי שהלביש על ידיו הפראיות. על שיערו הפרוע השחור-אפרפר נח כובע רחב שוליים ממנו בצבצו זוג אוזני כלב גדולות ופרוותיות. על רגליו נעל מעין חצי מגפיים שחורות וגבוהות שחשפו את אצבעות רגליו, שהיו שעירות מפרווה אפורה וחדות מטפרים לבנים-צהבהבים. זנבו הארוך והגדול נראה מתנדנד מאחוריו מצד לצד.
הוא הסתכל עליה בעיניו השחורות הגדולות שטרפו אותה בנשמתה, ועלה על פניו חצי חיוך חושף ניבים מבין זקנו הצעיר והמהודר.
“כן.” הוא גרגר עם דבריו. “ותגידי, את גרה בארמון הזה?” הוא הפנה את מבטו לכיוון ארמון הכתר.
“כן.” היא השיבה בלי בעיה. “ואתה?”
“כאן.” השיב.
“איך זה שמעולם לא ראיתי אותך?” איב שאלה אותו.
“אני דייר חדש.” ענה. “את יודעת איך המצב.”
“לצערי.” היא הבינה ונאנחה בעצבנות עצובה. “אז איזה זאב אתה?” היא החליפה את נושא השיחה. “הגדיים? החזירים?”
“כיפה אדומה.” הוא השיב בנחת, כאילו. הוא נראה מאופק כשאמר את כינויה. “שמעת על אמא שלי?”
“אחשב בורה אם לא.” איב משכה בכתפיה. “סיפור מוכר.”
“סיפור חיי.” הוא אמר וקפץ ממקומו. הוא הפתיע את איב, והיא לא יכלה שלא להיבהל מכך. הוא חייך מזה. “אבל בואי לא נדבר עליי. נדבר עלייך.”
“מה יש לומר עליי?”
“את פיה אפלה, שלא מנצלת את הכוח שלה כראוי.” הוא דיבר אליה מקרוב. “את- מדוכאת. את איבדת משהו שמעולם לא היה לך. זה גורם לך להיות מדוכדכת יותר מבדרך כלל, אבל את מסרבת לאבד תקווה.”
איב כיווצה את עיניה בעוינות. “אתה עוקב אחריי?” היא שאלה בתהייה.
“אני קורא אותך, זה פשוט מאוד, תתפלאי עד כמה.” השיב לה מיד. “הכי קל לקרוא את האנשים, הם לא מסוגלים להסתיר את מה שמצוי בתוכם באמת, ואת- אותך קל מאוד לקרוא.”
“יש לך מסר לומר?” היא שאלה בפה עקום ונימה חסרת סבלנות.
“אני זאב שניזון מלטרוף אנשים, אני לא צריך להוסיף מסר לעניין.” הוא אמר. “אבל אם ביקשת, אוכל לתת לך עצה.”
“הו, באמת?” איב שאלה.
“כ-ן.” הוא משך את המילה. “ואתחיל בכך שאומר לך שהנסיך שלך שאת מחכה לו, לא יבוא. לפחות לא כפי שתרצי.”
“אתה כן עוקב אחריי!” איב אמרה בלחישה מאופקת ופערה את עיניה בפליאה. היא פסעה לאחור, אך הזאב תפס בה חזק.
“אני קורא אנשים. זה קל.” הוא חזר על מה שאמר וחשף שיניים בפניה. הוא הרים את עיניו למעלה, ומשך את אוזניו. “ואני שומע מנגינת אירוסים מהצד השני.”
“אז?” איב שאלה אותו. ידו הרפתה ממנה, והיא מיהרה להוציא את עצמה מאחיזתו.
“היא מגיעה מהארמון הקרוב. אני חושב- ארמון הזהב. שייך… למלך ארתור ולמלכה אלה.” הוא הסביר לה. “כך הן נמשכות כל היום. ושמועות שמעתי, שהבן שלו בכלל היה מאוהב בפיה אפלה, הבת של הפיה הרעה מכל.”
“מה אתה מנסה לומר?” איב כיווצה את עיניה והחלה להתעצבן מהדיבורים שלו, שגרמו לליבה לנטר במהירות.
“הוא שכח ממך.” הוא אמר, והיא לא יכלה להתכחש לתחושות שהופיעו על פניה. “ואני אומר לך את זה כעצה ידידותית, מאסיר אחד למשנהו.” עיניו נפערו בדרך מאיימת. “כשהוא יגיע לומר לך שיציל אותך, והוא יעשה את זה, כי לאנשים מהסוג שלו יש מצפון, אל תתקפי אותו ישר. הסוד בהצלחת המזימה הוא לא לגלות אותה.”
“לא משנה לי מה אתה אומר, אני לא מתכננת שום מזימה.” איב אמרה לו. “טוב, נכון לעכשיו.”
“אני יכול להבטיח לך שזה עוד יקרה.” הוא אמר בחיוך. “מילה של ווין.”
“כן,” איב התרחקה ממנו, והפעם הוא נתן לה ללכת. “מה שתגיד.” היא הסתובבה וחזרה בשביל בו הלכה, חזרה לביתה.
ווין, הזאב, צפה עליה מרחוק, וחיוך בטוח עלה על פניו, וכרגיל, חשף את ניביו הארוכים.
“להתראות, פיה קטנה.” הוא אמר.

מצוד הנבלים: פרק 13- אל תוך היער
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

אההה. אני לא יודעת מה לומר על הפרק הזה.
ווין הזוי ממש. לא התחברתי אליו. לא הייתי אמורה, נכון?
איב… מוזרים לי הרחמים המעטים שאני מרגישה אליך פתאום.
אני מקווה שהיא תצא מזה בקרוב, היא עוד עלולה להרוג את כריס אם לא U^U
המשך!!!

10/06/2016 13:43

    תודה רבה ^^ המממ ווין הוא דמות שנויה במחלוקת, האמת שגם לי אין דעה בטוחה לגביו. אבל אולי בהמשך זה יתברר.
    המשך שבוע הבא :)

    10/06/2016 14:07
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך