מצוד הנבלים: פרק 33- הבית של סבתא

Amora 27/10/2016 443 צפיות 4 תגובות

היער עדיין לא היה מקום בטוח במיוחד לאחר שהתפשטה עוד השמועה על הזאב שיצא למסע ההרס שלו, אבל רובין וטרנסט, כשליחים הצעירים של משמר המלוכה, באו לביקור אצל רובי, “כיפה אדומה”, בכדי לדבר על כך.
“אנחנו מאוד מצטערים שלא הצלחנו למנוע את זה.” רובין ביקש ממנה את סליחתה על כך, הוא הרגיש נורא שתיאלץ לקבור את בתה הצעירה לאחר שידעה מי ואיך גרם למותה.
“אתם לא צריכים להצטער על זה.” היא ביקשה מהם. היא הייתה עסוקה בלסדר את הבלגן המזערי שהיה בבית שלה, רק הייתה צריכה הסחת דעת ממה שקורה. “זו אשמתו של מי שעשה את זה.” היא בכוונה לא הזכירה את זהותו.
“אנחנו נתפוס אותו.” טרנסט הבטיח לה. רובין העביר אליו מבט מופתע, לא היה בטוח האם זה היה הדבר הנכון להגיד. “נעשה צדק, כמו שצריך להיות.”
“תודה לכם.” היא חדלה ממעשיה ונאנחה.
“איך אתם מתכוונים לתפוס אותו?” בתה השנייה של רובי, אנסטסיה, אן, עמדה בצד חלקת המטבח והקשיבה להם. מבטה המפקפק הודה בביטחון שהיא לא בדיוק סומכת עליהם שיעשו את העבודה כמו שצריך.
“אנחנו נפרוש את החיילים בכל היער. בסופו של דבר הוא יצוץ, לא תהיה לו ברירה. אז אנחנו נתפוס אותו.” רובין הסביר לה. אן גלגלה את עיניה ונאנחה בגסות. “מה, את לא חושבת שזה מספיק?”
“הוא זאב.” היא הזכירה להם. “אתם חושבים שכמה חיילים קטנים יוכלו לעצור אותו?”
“את לא?” טרנסט שאל אותה.
“לא. אני לא חושבת. אני חושבת שהתוכנית שלכם לא מציאותית.”
“אן.” אימה גערה בה.
“מה? זה נכון!” אן קראה ברוגז. “הוא הרג את דיאן!” קולה השתדל לשמור על טון ישר. “זאב טיפש לא היה מסוגל לעשות את זה, את יודעת שהיא ילדה חכמה מספיק כדי שלא תיתן לזה לקרות…” היא שפשפה את פניה העייפות, סידרה את שיערה החום שקצותיו בהירות יותר בסיבוב. “אתם צריכים מישהו שיותר מבין בזה.”
“לא.” טרנסט ידע בדיוק על מה היא מדברת, והשיב בהתאם.
“אפילו לא שמעת מה ההצעה שלי.” אן עיקמה את פיה.
“כי תמיד יש לך את אותן שתי הצעות, והן תמיד לא בתוקף.” הוא אמר לה. “לא, את לא מצטרפת, ולא- אנחנו לא נלך למצוא את הולנד.”
“והסיבות שלך אף פעם לא מספקות מספיק.” היא שילבה את ידיה בעצבנות. “בגלל שאני בת אז אני לא יכולה להצטרף? בגלל שאני צעירה מדי? אנחנו באותו גיל.”
“זה בגלל שאת לא מיומנת מספיק.” הוא אמר לה.
“אני התאמנתי יותר ממך, במשך כל חיי!” היא תקפה. “תזכיר לי איזה עבר לוחמני היה לך? הו, כן, שום דבר.”
“מספיק!” רובין התפרץ. “כל פעם זה אותו סיפור.” הוא נאנח. “אנחנו נלך לפי התוכנית שלנו. אן, אם את רוצה לעשות משהו בעצמך, אני לא אעצור בעדך, אבל, בבקשה, תסמכי עלינו שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים.”
לאן לא היה מה לומר על כך. היא רק הנהנה בקלות ושתקה. להבדיל מטרנסט, עם רובין היא לא בדיוק יכלה שלא להסכים, או אפילו לכעוס עליו באיזושהי צורה. גם אם היה אומר משהו שלא היה מוצא חן בעיניה, היא הייתה מצליחה להבין אותו ולא לריב. אבל היא לא נוהגת לריב המון, רק כשזה נוגע למשהו חשוב. וזה רק צירוף מקרים שבכל פעם שהיא וטרנסט לא מסכימים, זה קשור לנושא חשוב.
“אנחנו נעדכן אתכם.” רובין הודיע לפני שפנו לצאת. “תרגישו טוב, גברת ווילסון.”

זה לא היה לטעמה, זה לא היה היא לחייך ככה רק מלראות מישהו, היא לא הייתה כזאת רגשנית, מעולם לא הייתה, אבל משהו באותו רגע בו זיהתה את הפנים המוכרות של זו שניגשה אליה במהירות מהכניסה, היא לא יכלה שלא להסתיר את החיוך.
“אמא!” איב קראה לקראתה.
“איב!” היא ניגשה אליה, וסתרה על פניה. “ילדה מטומטמת!” היא אמרה בעצבנות. כריס הסתיר את פיו בבהלה כשנאלץ לחזות במהלך הלא צפוי הזה, בידיעה שאיב בטח התביישה כשזה קרה מולו. “מה לעזאזל חשבת שאת עושה?” היא שאלה אותה.
“מ- מה?” איב הניחה את ידה על לחיה הפגועה, אמרה זאת בלחש וחששה להסתכל על אימה.
“מסע הנקמה הקטן שלך.” היא הסבירה לה. “שכמובן, לא צלח.”
“אבל, אמא,-”
“בלי אבל! את היית צריכה להניח לזה ולא להפריז בכוח שלך יותר מדי. תראי לאן הגעת.” היא נאנחה. “לכלא, לשארית חייך. אפילו אני לא קיבלתי עונש כזה.”
“טוב…” איב נתפסה בין זרועותיה של אימה לחיבוק חם ומוזר.
“אני אוהבת אותך, אבל את עדיין מאוד מטומטמת.” היא אמרה לה. “ואני מתחרטת שלא יכולתי לעצור אותך.”
“אני מצטערת.” איב מלמלה, הניחה את ראשה על חזה וניסתה להירגע, עד כמה שיכלה.
“הזמן נגמר.” כריס הודיע להן בחוסר נעימות. “אני מצטער, אבל אנחנו צריכים ללכת.”
איב התרחקה מאימה, מבטה עדיין הושפל אל הרצפה. לרגע אחד קטן היא באמת הצליחה לחוש איזושהי חרטה בקשר לכל התוכנית שלה. בעיקר בגלל אימה, שתיאלץ לחיות בלעדיה מעכשיו, וגם בגלל כריס, שהיה מחלץ אותם בכל מקרה אילו לא הייתה מוציאה את הרעיון שלה לפועל.
כן, זו אשמתה. כל מה שקרה עכשיו זה באשמתה.
“בוא נלך.” היא פנתה והתקרבה אל כריס. הוא ליווה אותה בדרכם לכיוון חדר המלך, שם תתרחש השיחה לגבי הפתרון של הבעיה החדשה.

כמה דקות לאחר מכן, בביתה של כיפה אדומה, אן הסתגרה בחדרה. הייזל, אחותה הגדולה, גדולה רק בשנה ממנה, דפקה על הדלת ושאלה לשלומה.
“אני עסוקה.” היא השיבה לה בעמעום מבעד למחיצה.
“עסוקה?” הייזל שאלה אותה.
“אני בסדר.” אן השיבה לשאלתה.
“באמת?” הייזל תהתה. “כי הדלת שלך בדרך כלל פתוחה.”
אן לא השיבה לה. רק קולות חיכוך על עץ ומתכת חלושים הגיעו לאוזניה, ורמזו שהיא בהחלט עושה שם דבר מה שלא רצתה שידעו לגביו. מההיכרות שלה עם אחותה, הייזל ידעה שעדיף שתפתח את הדלת כמה שיותר מהר.
“חשבתי לסדר את החדר של דיאן.” היא אמרה לה. “את רוצה לעזור?”
“לא.” היא שמעה את צעדיה הנוקשים מתקרבים אל הדלת, ואז זו פתחה אותה בחריץ והסתכלה עליה מבעדו. “אסור לנו לגעת בחדר שלה.”
“הוא לא ישמש אותה יותר.”
“זה חילול. זה לא מכבד.”
“היא איננה.” הייזל אמרה לה, ואן סגרה מחדש את הדלת וחזרה לעיסוקיה. הפעם, היא לא טרקה אותה. עדיין היה רווח דק בינה לבין המשקוף, שסייע להייזל לפתוח את הדלת בעדינות עם רגלה. היא ראתה את אן מתעסקת בדבר מה על מיטתה, חלונה היה פתוח ורוח נשבה פנימה. הייזל זיהתה מיד את החפצים הארוכים והדקים שהחזיקה, ואת האחד המעוקל שהסתדר ונתלה על גבה.
“מה את עושה?” היא נכנסה אל החדר, הסתכלה עליה בוחנת את החצים שעוד נותרו לה ומכניסה אותם לאשפת העור שלצידה.
“אני יוצאת לחפש את הולנד.” היא הסבירה לה, כאילו זה לא היה ברור לה קודם.
“הולנד?” הייזל תהתה. “אבל אף אחד לא ראה אותו כבר תקופה.”
“נכון, אבל הוא הסיכוי הכי טוב שלנו.” אן הייתה בטוחה בתוכנית כל כך, עד שלא בדיוק חישבה את החישובים הנכונים. היא ידעה שהוא לא רוצה שאף אחד יציק לו, שהוא החליט לפרוש (כי סילוק זו לא הייתה מילה יפה), ושכל מי שניסה איכשהו ליצור איתו קשר לא צלח בזה. אבל היא לא כל אחת, בשבילה הוא יהיה מוכן לחשוף את עצמו אם ישמע שהיא מחפשת אותו. הם הרי חברי ילדות טובים, היא סומכת עליו.
“את יודעת שהוא… לא בדיוק בשיא שלו.” הייזל אמרה לה במבט עקום.
“כן, כן, כולם אומרים את זה.”
“ומה אם הזאב הזה ינסה לתקוף אותך?” הייזל החלה לדאוג.
“זו הסיבה שי לי את החצים האלה, והקשת.” אן הסבירה לה. “אני צריכה להחזיר לו על מה שעשה לאחות שלנו, הייזל, ואני לא אפסיק עד שזה יקרה.”
“אני לא רוצה שתיפגעי.”
“אני לא.” אן הבטיחה לה, והתרוממה לעמוד על מיטתה, וניגשה אל אדן החלון הפתוח. “נתראה.” היא קפצה החוצה ונעלמה אל תוך היער בריצה. הייזל מיהרה להסתכל לאן פנתה, אבל פספסה אותה במעט כל כך. היא תמיד הייתה אצנית טובה, גם כוונת לא רעה בכלל.
היא נאנחה, הסתובבה וחזרה פנימה. היא רק קיוותה ששום דבר לא יקרה לה.

מצוד הנבלים: פרק 33- הבית של סבתא
דרג את הסיפור

תגובות (4)

רובי? ברצינות? מקוריות, אמורה, מקוריות -_-
ולנושא אחר שהוא לא וואנס (אגב, מגיע לי מזל טוב, התחלתי לראות את זה סו סוף (:) אני לא יודעת מה את מתכננת בשבילו, אבל לבינתיים אני ממש אוהבת את איך שאת מציגה את טרנסט.
אני אוהבת ריבים בין דמויות ^^
אן חמודה. לא, לא חמודה, היא דיי מגניבה.
מי זה הולנד? אני מניחה שאגלה בקרוב.\
מחכה להמשך!!!

27/10/2016 19:49

    לא רוצה ולא רוצה! לכל דמויות אגדה יש שם מרמז, אז גם לה יהיה, ולא מצאתי משהו יותר טוב מרובי *-* (הו, בהצלחה, מקווה שלא תתייאשי בסופו של דבר. לי זה קרה בסוף עונה 5. מעולם לא סיימתי את שלושת הפרקים האחרונים שלה.)
    תודה רבה, הכל יתגלה בהמשך *-*

    27/10/2016 19:52

מה? אמורה, לא! למה?!? הפסקת לראות וואנס??? אבל – אבל – עונה שש, המלכה הרעה חוזרת. ואז יש את רג’ינה – שהיא טובה, ואת המלכה הרעה – שהיא, טוב, רעה… זה אדיר. תחזרי לראות. עכשיו לפרק – חלום שהתגשם – אן והייזל נכנסו לסיפור!!! לא ראיתי את הייזל כאחות גדולה של מישהי. אולי כאחות קטנה. אבל זה מתאים לה הצד האחראי הזה – במיוחד על אחות כמו אן. מה שמתאים להייזל לעשות עכשיו – זה לצאת אחרי אן – אבל אני לא יודע מה תכננת לעלילה, אז תעשי מה שבא לך. טוב, אמורה צודקת, רובי זה באמת אחלה שם לכיפה אדומה. חבל שאמא של איב לא סטרה גם לכריס! בכל מקרה, פרק מגניב ביותר, כל הכיפות האדומות האלה הופכות את העלילה לממש מרתקת. תמשיכי(זזתי לקרוא את הפרק החדש)

05/11/2016 20:59

זה חוזר על עצמו וזה ממש משעמם כבר.. רגינה במילא הייתה טובה והמחכה הרעה במילא הייתה רעה והיא כל הזמן נלחמת בזה, זה כבר הופך למציק. אפילו לא סיימתי את העונה הקודמת נשארו לי 3 פרקים שאין לי כוח לראות.. בקיצור זה כבר משעמם, אין שום חידוש.. >.< הממ רציתי שהיא תהיה האחות הקטנה אבל הפרש הגילאים שלהם לא אפשר לי את זה, אז.. כן. כן, לכריס מגיעה כאפה רצינית. איך אני אוכל להפוך אותו למעניין?!?! זה מסובך.. המשך יהיה בקרוב XP

08/11/2016 10:23
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך