Amora
הפרק הזה כל כך שיטי.. ביי.

מצוד הנבלים: פרק 43- אנשוף ואנשוף

Amora 10/12/2016 460 צפיות תגובה אחת
הפרק הזה כל כך שיטי.. ביי.

“מלכי…” ווין התחיל את נאום דבריו בעוד כולם הסתכלו עליו, מעט המומים. הם בעיקר לא ידעו מה עליהם לעשות. הזאב שאיים עליהם במשך היממה נראה עכשיו חיוור מתחת לפרוותו האפורה, מתחת לשכבות הבגדים העבות שלו. עיניו נאטמו יותר מבדרך כלל, וגלי רעידות עדינים הכו אותו בפתאומיות. הוא חיפש בין כל הנוכחים את ארתור, המלך, ופנה ישר לדבר אליו. אולי, כדבר אחרון. “אתה רואה בין מפלצת.” הוא אמר, גרם לו לעקם את מבטו בעוינות. מפלצת… כן, זו דרך אחת לתאר אותו. “אבל אני לא היחיד.” הוא הפתיע אותם בהצהרתו, זו גיבשה בליבי אחדים גם חששות לגבי הכוונה שלו, שנחשפה לאחר שהעביר את מבטיו על פניהם. “אלא גם אתה.” הוא הצביע עליו בזעירות, לא הספיק להחזיק את ידו באוויר לפני שנפלה בעצמה חזרה לצד גופו.
“אתה-” כריס השתדל שלא להגיב על כך. הוא הסיט מבט אל עבר אביו שבחן את הזאב, וכמוהו, השתדל להתאפק שלא לעשות מעשה פזיז. עיניו גדלו בהבנה חדשה שלפתע נחשפה בפניו. הוא תמיד ראה את אבא שלו כאדם שעושה מה שהוא רוצה ומה שהוא מאמין שצריך להיעשות, לא כאדם של מחשבה קודמת ואיפוק מעשים. האם זה באמת מה שהוא רואה עליו עכשיו?
“על מה אתה חושב?” איב קלטה אותו. הוא הסתובב אליה.
“אני…” הוא לא בדיוק ידע מה להשיב.
“הוא גוסס.” היא אמרה לו. הוא העלה את גבותיו בפליאה. “הוא חלש. זה הזמן לחסל אותו.” היא הכריזה בשקט אליו.
כריס בחן את הזאב. עיניו התשושות, גופו שהתקשה להחזיק את עצמו, השימוש המועט בתזוזה כוללת. הוא שם לב על מה היא דיברה.
“הוא ימות בכל מקרה.” ענה.
“כן.” היא שילבה את ידיה. “אבל אתה באמת רוצה לחכות?”
“אתה- אתה הזאב!” ווין הוסיף והכריז אל המלך. “בתוך תוכך.” הוא השפיל את מבטו ארצה. “אתה חייב לראות את זה.” קולו נחלש. “אני… אני אלך עכשיו.” הוא הרים את ידו, שלף את ציפורניו ושיסף את גרונו. כולם נבהלו במקהלה. זרם אדום ניתז קדימה, הכתים את האדמה ונספג בה. כך גם בגופו שנשמתו אבדה, נצבע בגוון המועדף עליו. הוא נפל, שכב שרוע על הקרקע.
היה שקט.
“הא!” רוז הייתה הראשונה להוציא קול. “הוא דיבר על המלך.” היא אמרה לעצמה, הבינה את מה שהציק לה.
“אמרתי לך שזה לא אני.” קארל הוסיף לדבר אליה.
איב עדיין התקשתה להבין את המחזה עליו צפתה. “זה… היה די קל.”
“כן.” כריס הסכים איתה. “אבל אני לא חושב שזה סתם קרה.” הוא אמ, אז צפה בהולנד שרץ עם נשקו השלוף אל תוך פנים המערה. “הא!” הוא הרים את רגליו ורץ אחריו. איב, שהייתה נחושה בדעתה להבין מה הוא רוצה, רצה גם היא אחריהם.
המלך, מצד שני, פסע בעדינות לכיוון גופתו של הזאב. עורו החיוור, שלולית הדם שהמשיכה להצטבר ולגדול תחתיו. עד כמה שהמראה היה נורא, הוא היה שמח, והייתה לכך סיבה טובה. הוא רכן אליו, בדק אם זה לא איזשהו תרגיל. זה לא היה.
“מה עושים עכשיו, הוד מעלתך?” רובין ניגש לשאול אותו. טרנסט אחריו.
“מה שצריך לעשות, לזרוק את הגופה ולהודיע שהסדר שב על כנו.”
“לאן לזרוק בדיוק?” טרנסט שאל בזמן שארתור שב והתרומם על רגליו. הוא הסתובב לכיוון פתח המערה הנסתרת, משם בדיוק יצאו אן והולנד, כשהוא עוזר לה ללכת והיא נשענת על שכמו, ואיתם כריס ואיב.
“שם.” הוא אמר, יישר את מבטו אל המערה. “כריס,” הוא פנה אל בנו. “אני צריך לדבר איתך.”
“לדבר איתי?” כריס התפלא.
אביו הנהן. הוא התקדם לקראתו ואז סימן אל איב. “גם איתך.” הוא הוסיף והפתיע אותה כהוגן. היא בעיקר התחילה לחשוש בקשר לזה.
“אני?” היא שאלה כדי להיות בטוחה.
“שניכם.” ארתור השיב ולקח אותם לפינה מרוחקת יותר.
הולנד בדק לשלומה של אן. למרות שהוא היה זה שהמשיך להציף אותה בשאלות לגבי מצבה, היא הייתה בטוחה שדאגה לו יותר. היא חיבקה אותו חזק וגיחכה בשקט.
“מה קרה?” שאל אותה לאחר שהתרחקה.
“התגעגעתי אלייך.” היא אמרה. “באמת הדאגת אותי.”
“אני… מצטער.” הוא אמר.
היא הניחה את ידה על כתפו. “זה בסדר.” היא הסתכלה עליו היטב. “אם תצא מהמאורה שלך ותחזור להיות אתה. התגעגעתי לאתה הרגיל.”
“אני לא יודע.” הוא נאנח.
“ברצינות?” היא שאלה, מעקמת את פיה. “אני צריכה להיחטף, לעבור ייסורים נפשיים ולסייע בהרג של הזאב שהרג את דיאן, ואתה עדיין לא מוכן לעשות קצת למעני?”
“אני לא חזק כמוך.” הוא הודה בתחושה מתוסכלת.
“אתה כן! אתה פשוט עדיין לא גילית את זה.” היא תפסה בשתי כתפיו באחיזתה הנוקשה הלוחצת. “תצא מהבקתה שלך ותחזור לחיות, או שאני אנשוף ואנשוף ואפיל אותה עלייך. אתה ממש לא רוצה את זה.”
“הו, אני מניח שלא.” פיו התעקם בחשש עדין.
היא גיחכה. מבטה הוסט לפתע לעבר הזאב המת. הולנד קלט על מה חשבה.
“אני יודע כמה קשה זה לאבד מישהו יקר לך.” הוא ניסה למצוא בעצמו את המילים הנכונות. אלה אף פעם לא היו הצד החזק שלו, וגם לא דיבור רציני. “אבל… זה משתפר.” רק אז הבין עד כמה מנוגד ולא אמין זה היה נשמע.
“באמת?” היא העלתה חיוך מפקפק אליו, אז הוא צנח כמעט מיד. דמעות החלו לזלוג במורד לחייה, והיא נכנסה אל חיבוקו החם של ידידה. היא ייבבה והוא אטם את קולה.
“זה בסדר.” הוא אמר לה, וליטף את גבה. “אני מוכן להישאר.”
גופו של הזאב כבר החל להתקרר. רוז ניגשה והניעה אותו מעט עם נעלה הגבוהה. היא בדקה אותו.
“תפסיקי לגעת בגופה!” רפאל לקח אותה משם.
“אני לא נוגעת בה, הנעל עדיין עליי.” היא הרימה את רגלה להוכיח זאת. “רואה?”
רפאל נאנח. “אני ממליץ לך לא לעשות את זה. זאת אומרת, לעולם.”
היא הנהנה. “אוקיי!” אמרה בחיוך.
“וואו, את מוזרה.” הוא סוף כל סוף הודה. “זה נחמד.”
“אתה באמת חושב?” פניה האדימו וחיוכה התארך. כשראה זאת, רפאל לא בדיוק ידע באיזו צורה להגיב.
“אה- כ-כן.” זאת אומרת, מוזר זה טוב, זה מעניין.” הוא הסביר, והיא תקפה אותו בחיבוק עז, ואולי גם מחניק. הוא נבהל, גופו רטט בצמרמורת. הוא חשב, חשב היטב מה תהיה התגובה הכי טובה בשבילו ברגע כזה. הוא טפח על גבה וחייך בקלות. הוא חשב, היא באמת מוזרה. מזל שהיא הבת של אמא שלה.
נואר חטפה את ידו של קארל ומשכה אותו איתה לכיוון הארמון.
“לאן?” הוא שאל.
“הביתה. לספר להורים שלי ולאמא שלך מה קרה ואז לסכם עניינים.”
“הו, אמא שלי,” הוא נזכר בבהלה. “אני מקווה שהיא לא תרצה לעשות ממני מעיל.”
נואר צחקה. “באמת, אפילו לה יש גבולות.”
“תתפלאי.” הוא אמר.
“היי,” נואר פנתה אליו בחיוך. “אני שמחה שנפגשנו.”
קארל חייך אליה בחזרה. “גם אני.” הוא אמר ונשק לה. “את הטוב ביותר שיכולתי לבקש.”
“הלוואי שיכולתי לומר את אותו הדבר עלייך.” היא מלמלה.
“מה?” קארל קרא בפליאה, וחש מעט נעלב.
“אני צוחקת!” היא מיהרה לומר ולחבק אותו בחוזקה. “אתה הכי טוב בשבילי.”

מצוד הנבלים: פרק 43- אנשוף ואנשוף
דרג את הסיפור

תגובות (1)

כן. בהחלט. אני עוברת להבא בתור…

10/12/2016 21:12
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך