karinrin55
סליחה שלקח לי המון המון זמן, היה לי קצת מחסום כתיבה בחודשים האחרונים וכל מה שכתבתי נראה לי מאולץ ויצא לא טוב. אבל עכשיו אני חוזרת לזה, אני אפרסם פחות בתכיפות וכנראה יהיו שבועות שלא אפרסם כלל אבל אני מבטיחה לתת לכם את מה שמגיע לכם. בקרוב יצא הפרק האחרון של אחוות הפגיון-ספר I; גילוי ואז אתחיל לכתוב את הספר השני, יותר פרטים יהיו בפרק הסיום. אז בנתיים תגיבו, דרגו ומקווה שתהנו!!♥♥♥

אחוות הפגיון-ספר I; גילוי-פרק 29: החלטה

karinrin55 10/11/2015 879 צפיות תגובה אחת
סליחה שלקח לי המון המון זמן, היה לי קצת מחסום כתיבה בחודשים האחרונים וכל מה שכתבתי נראה לי מאולץ ויצא לא טוב. אבל עכשיו אני חוזרת לזה, אני אפרסם פחות בתכיפות וכנראה יהיו שבועות שלא אפרסם כלל אבל אני מבטיחה לתת לכם את מה שמגיע לכם. בקרוב יצא הפרק האחרון של אחוות הפגיון-ספר I; גילוי ואז אתחיל לכתוב את הספר השני, יותר פרטים יהיו בפרק הסיום. אז בנתיים תגיבו, דרגו ומקווה שתהנו!!♥♥♥

“תשמור שהוא לא יברח אני כבר חוזר.” אמר אנגר לכיוון קלוד כשנכנסו חזרה לתוך אחוזתו של אפאום, קלוד הנהן ודחף את בריאן מולו שימשיך ללכת. אנגר פנה לכיוון החדר שבו עזב את מריסה ותומאס, הוא לפחות יאמר להם מה הוא רוצה שיקרה ויתן להם זמן לעכל ולחשוב על הצעדים המתאימים.
“מלכינו, הכל בסדר?” שאל תומאס במבט מודאג, אנגר ביטל את דאגתו של תומאס בהינף קצר של היד.
“הכל תחת שליטה עכשיו, תודה על הדאגה.” אמר ונעמד מול שניהם הישובים.
“אתה רצית לומר משהו לפני עזיבתך המהירה…” אמר תומאס בנסיון מוסווה לזירוז התהליכים, הוא רצה לחזור למרפאה לפני עלות השחר ואולי לפני חצות עם המלך ידבר כבר.
“כן, כמו שאמרתי, היו סיבוכים במצבים ביטחוניים וכיוצא מכך בזמן האחרון. אני חשבתי על כל הדברים האלו והגעתי להחלטה שאני ארצה לסיים את הכבילה שיש למריסה אליי, זה לא הוגן כלפיה להיות עם זכר כמוני. ואני לא מדבר על שושלת היחסים שלי, מגיע לה זכר שיאהב ויכבד אותה.” אמר אנגר והביט בפניהם ההמומים של מריסה ותומאס.
“א..אתה ” תומאס מילמל עם לסתו פתוחה, מריסה רק הביטה בו במבט ששילב כעס הבנה ודאגה. אנגר צעד החוצה מהחדר מבלי להוסיף כלום וניסה להתעלם מהצביטה בליבו על איך שגרם למריסה להרגיש, הוא אמנם לא אוהב אותה אבל הוא עדיין רוצה לדאוג לשלומה. באמת מגיע לה מישהו יותר טוב ממנו, מישהו שידאג לה ויאהב אותה כמו שהיא צריכה ונדרש לתת לה.
“לא עכשיו.” אמר אנגר בעצבנות כשג’נט ניגשה לומר לו משהו, היא תפסה את זרועו והוא הסתובב אליה בכעס.
“אני יודעת שזה לא מכבד מלכי אבל קרול עומדת להגיע לבית בזמן הקרוב.” אמר ג’נט ועזבה את אחיזתה בזרועו, היא הביטה לתוך עיניו דרך המשקפיים והוא ידע שהיא עושה זאת בכוונה.
“אני בטוח שלאפאום לא יהיה אכפת שהיא תחכה באחד החדרים הפנויים,” אמר ונופף בידו מחווה על הבית הגדול “אני לא יודע למה יש לו כל כך הרבה חדרים” נאנח “אבל אני לא אחד לשפוט.” המשיך והתחיל להתקדם לכיוון חדר הישיבות.
__________________________________________________________________
בריאן נעץ את עיניו בנעליו, הוא שיפשף את ידיו זו בזו וניסה להסיח את דעתו ממריסה.
“אתה יודע שלנסות לא לחשוב על משהו רק יגרום לך לחשוב על זה יותר?” שאל קלוד, בריאן לא הרים את מבטו אליו.
“צא לי מהראש ערפד.” אמר בטון רגוז, כמעט יורק את המילים מפיו בבוז.
“אני לא יכול שלא, המחשבות שלך כאילו מוקנות לכל עבר. נכון איידן?” שאל ובריאן הרים את עיניו רק מעט כדי שיוכל להביט בערפד שעמד ליד הדלת עם ידיו מאחוריי גבו. גופו היה גדול כמו שאר חברי האחווה, עיניו היו אפורות זהובות ושיערו החום נגמר בבלונד זהוב בקצוותיו. הערפד הביט ישר עליו ואז הפנה את מבטו לכובע שעל ראשו, בריאן חשב שהוא ראה צל של חיוך על פניו הקשוחות.
“אני מעדיף לסנן רעשים כאלו, כדאי לך לנסות את זה קלוד. ודרך אגב גם המחשבות שלך לא כאלו דיסקרטיות כמו שאתה חושב. ^זה לא נאות לחשוב כך על בני אדם, במיוחד לא עליו.” אמר הערפד, בריאן לא הבין את סוף המשפט אבל הוא ראה שקלוד זז באי נוחות לאחר מכן.
“^אני לא יכול לשלוט בזה איידן, ומי אתה שתשפוט את דרך החיים שלי?” שאל קלוד ומנע מעצמו לחשוף את ניביו.
“אני לא שופט אותך אח, אבל אני לא מעוניין לראות או לשמוע את הדברים האלה.” אמר הערפד והביט שוב על בריאן ואז במהירות החזיר את מבטו לקיר מאחוריו, בריאן הוריד את כובע הפיליז מראשו והתחיל להתעסק איתו.

“בוא נגמור עם זה,” אמר אנגר ברגע שנכנס לתוך חדר הישיבות במהירות “האחרים יגיעו בעוד כמה רגעים ואז אתה תציג את הטיעונים למה אנחנו צריכים לא למחוק אותך או להרוג אותך.” אמר אנגר ובריאן נעמד במהירות וניסה לבלוע רוק במורד גרונו היבש.
“בואו לא נעשה משהו פזיז שנתחרט עליו אחר כך אוקיי?”אמר קלוד ונעמד לפני המלך, איידן הסיב את מבטו לנעשה ואז לדלת הפתוחה. במורד המסדרון הלכו שאר חברי האחווה לכיוון החדר, איידן סובב בחוסר סבלנות מאחורי גבו את הפגיון שלו. הוא רצה להיות בחוץ, לעמוד כאן לעוד שניה יטריף אותו לגמרי.
“^תעשה סיבוב מהיר ותחזור איידן,” הוא שמע את אנגר אומר וראה שהוא מביט בו “אנחנו לא נתחיל בלעדייך.” המשיך ואיידן הרכין את ראשו בקידה קטנה ויצא מהחדר מכניס את הפגיון שלו חזרה לנידנה על החזה שלו, בצעדים גדולים הוא עבר את חברי האחווה והתחיל לרוץ לכיוון הדלת הפתוחה של המרפסת. עם עיניים נעוצות על הגינה הפורחת של אפאום איידן זינק מעל למעקה המרפסת והתגשם כמה מטרים מתחתיו, הוא התחיל להקיף את האחוזה בריצה והרגיש את הרוח על פניו. הוא עצר בפתאומיות כשראה דמות עוטה ברדס שחור עומדת בדרכו, לקח לו כמה שניות להבין שהוא עומד מול בתולת הגורל.
“^סלחי לי הבתולה, לא ידעתי שתענגי אותנו בחברתך היום.” אמר איידן וכרע ברך למולה, היא הניחה יד לבנה לחלוטין על כתפו והוא הרגיש זרם חשמלי חמים.
“^אתה יכול לקום איידן בנו של זכר לא ידוע, אני כאן כדי לצפות במשפט שלכם נגד בן האדם.” אמרה והחזירה את ידה למקומה כך ששרוולי הברדס שלה מסתירים אותו, איידן קם מברכיו והביט על בתולת הגורל. נראה כאילו היא מרחפת כמה סנטימטרים מעל לאדמה, אור לבן נשפך ממתחת לברדס והאיר את הדשא הירוק שנראה כאילו רק כרגע הוריק.
“^אכן, יהיה לי לעונג להוביל אותך למקום המשפט.” אמר איידן וקד עמוקות.
“בוודאי, תוביל את הדרך.” קולה של בתולת הגורל היה רך ונשמע כמו ציוצי הציפורים שהיו אצלה בגן הלבן שבו קיבלה את אורחיה.
__________________________________________________________________
העובדה שהוא עדיין לא סיפר לה לאן הם הולכים שיגעה את גב’ ה, אבל בכל זאת היא התקדמה אחרי מר. ל בצייתנות.
“כאן,” אמר פתאום וסימן לה לעצור. “את רואה את זה?” שאל והצביע על בניין המשטרה שעמד ברחוב מולם.
“מה איתו?” שאלה והביטה דרך החלונות הגדולים של התחנה, שם היא ראתה אישה שנראתה לה מוכרת.
“בדיוק.” אמר מר. ל כשהיא התיישרה ואיגרפה את ידיה לצידי גופה.
“ומה אנחנו הולכים לעשות בדיוק? זה לא כאילו אנחנו יכולים פשוט להיכנס לשם ולהרוג אותה.” אמרה גב’ ה והביטה במר. ל.
“זה לא מה שהתכוונתי אליו, רק רציתי להראות לך איך הם יכוים להיטמע בתוך בני האנוש. כל אחד יכול להיות ערפד, אל תסמכי על אף אחד חוץ מחברי האגודה. והאמת שגם חלק מהם לא ניתן לסמוך עליהם, לפעמים עדיף להיות לבד.” אמר מר. ל והסתובב לכיוון הסמטא ממנה יצאו.
“טוב לדעת.” מילמלה לעצמה גב’ ה והסתובבה ללכת אחריו, היא הרימה את מבטה וראתה את שיערו המלבין. לפי מה שהבינה הוא כבר זמן רב באגודה, אבל הוא לא רוצה לתת לשיערו להלבין. הוא צבע אותו בקביעות ובעיניו שם עדשות מגע שצבען כשהיו לפני הגיוס שלו, היא לא ידעה אם לצפות לרגע שבו היא גם תתחיל לאבד את הפיגמנטים בעיניה ושיערה ואולי אפילו בעורה. היא נשמה עמוקות והביטה לצדדים, האקדח שהיה תחוב בג’ינס שלה מתחת לחולצה שלה הציק לה והיא רצתה לצאת מתווח ראיה מהרחוב כדי שתוכל לשלוף אותו. אי אפשר להסתכן בכך שאחד מחברי האחווה יצוצו פתאום כמו שעשו בימים האחרונים, וגם לפי מה שמר. ל אמר לא ניתן לסמוך על אף אחד.
__________________________________________________________________
“זה לא בסדר שהוא השאיר אותנו ככה כאן.” אמר תומאס בזמן שצעד הלוך ושוב בחדר בו השאיר אותם אנגר אחרי ההכרזה שלו, מריסה ישבה המומה עדיין במקומה. היא לא ידעה מה לומר, האם זו הייתה אשמתה? האם היא עשתה משהו לא בסדר? היא חיפשה בזיכרונותיה סיבה כלשהי לכך שהמלך לא ירצה אותה יותר.
“תומאס!” אמרה בקול תקף וחד, אחיה הסתובב אליה עם מבט חמור על פניו. “תפסיק עם זה,” המשיכה ופניו האדימו, נשים לא נותנות פקודות לגברים. “אתה משגע אותי.” אמרה בקול חלש יותר הרכינה את ראשה והביטה בידיה שנחו בחיקה, היא יישרה את גבה מתוך הרגל ונשכה את שפתה. היא לא הייתה צריכה לצעוק, זה לא מקובל למרות שהייתה מבוגרת ממנו.
“^אחותי יקירתי, אל נא תדאגי בנוגע למלכינו.” אמר תומאס בשפה העתיקה ומריסה הביטה על הקיר לשמאלה “^מגיע לך השמש הירח והכוכבים אחותי יקירתי, ואני אדאג לכך שתקבלי אותם.” המשיך וכרע ברך מולה מניח את ידיו על ברכיה, היא הפנתה לו מבט מחויך והוא החזיר לה חיוך עדין. קול צעדים כבדים מהמסדרון הסיב את מבטיהם לדלת, תומאס יצא במהירות ומריסה אחריו.
“מה קורה כאן?” שאלה ותפסה בקצות שמלתה, שני אחים הובילו את בריאן מולם כשידיו קשורות מאחורי גבו.
“המשפט שלו הסתיים,” ענה אחד מהם, מריסה זיהתה אותו כאיידן “הוחלט שזכרונותיו יימחקו והוא ישלח חזרה למקום מגוריו בקרב בני האנוש.” אמר והביט באחיה, מריסה הפנתה את מבטה לבריאן. עיניו היו אדומות ולחייו נראו מבריקות מעט, כעיניהם נפגשו היא ראתה את הכאב שעבר בו.

‘שלי..’ שוב עם המילה הזאת, כל פעם שראה אותה בריאן הרגיש צורך ללכת אליה ולסמן אותה. מה שזה לא יהיה, הוא הסב את מבטו ממנה. הוא לא רצה שתראה אותו בוכה, הידיעה שהוא ישכח ממנה הכאיבה לו יותר מידי.
“למה עצרתם?” זה היה קולו של אנגר, לא נראה שהוא מרוצה משום דבר שקורה כאן.
“חכו רגע.” אמרה מריסה בקול תקיף, כולם הפנו את מבטם אליה. “אני ארצה לדבר עם המלך.” אמרה ותומאס התיישר ופניו כעוסות.
“מריסה-”
“לבד.” קטעה אותו ונכנסה לחדר ממנה יצאה, בריאן הביט כשנכנסה לחדר ואנגר הלך אחריה. הוא ידע יותר טוב מאשר להיאבק בחבל שכפת את ידיו, במיוחד עם שני חברי האחווה שעמדו עם פגיונות תלויים על חזם מאחוריו.
“חכו לי כאן יחד איתו.” אמר אנגר לפני שסגר את הדלת לחדר מאחוריו.

“^מלכי, סלח לי אך אני חייבת לבקש ממך לחוס על בן האנוש.” אמרה מריסה בשפה העתיקה, היא הביטה במשקפיו הכהים של מלכה ורצתה לרדת על ברכיה ולהתחנן. היא לא ידעה למה אבל הייתה לה משיכה אליו, היא לא ידעה מה היא הרגישה אבל היא הרגישה כאילו היא לא יכולה לאבד אותו.
“אני חושש שזה בלתי אפשרי מריסה, ההחלטה התקבלה בנוכחותה של בתולת הגורל וסופו נחתם.” אמר אנגר והביט עליה מגובהו הרם.
“בבקשה מלכי,” אמרה מריסה וקולה יציב למרות שידיה רעדו באחיזתה ורגליה איימו לקרוס תחתיה. “אני מתחננת.” אמרה ואנגר נאנח.
“אני מצטער מריסה, העניין סופי.” אמר ורעיון עלה במוחה של מריסה.
“אני מסרבת,” אמרה לפני שאנגר הסםפיק להסתובב לדלת ולצאת “אם אתה תיקח אותו אני מסרבת לביטול הכבילה.” אמרה ובלעה רוק, היא עמדה במקומה ישרה וניסתה להרגיע את ליבה שפעם בחוזקה מאחורי עצם החזה שלה.
“סליחה?” שאל אנגר והביט עליה.
“אם אתה תיקח אותו מכאן אני לא אתן לך לבטל את הכבילה, הרי זו צריכה להיות גם ההחלטה שלי.” אמרה והרגישה את לחיה מאדימות, חלק מכעס וחלק מאשמה ופחד.
“את תפרי את בקשתו של מלכיך בשביל בן האנוש ההוא?” שאל אנגר וחיוך זדוני עלה על פניו, מריסה לא ידעה עם זה משעשוע או שעלה בראשו מה יעשה לה מפני שהפרה את בקשתו. היא החליטה לעמוד על שלה, היא לא עמדה לסגת מכך.
“כן,” אמרה בקול יציב ובטוח “אבל אם תיתן לו להישאר אני אסכים.” אמרה וראתה את חיוכו של אנגר מתפשט על פניו.

אחוות הפגיון-ספר I; גילוי-פרק 29: החלטה
דרוג הסיפור 1 | 1 מדרגים

תגובות (1)

*יכולים להיטמע
*ממנו יצאה
*מלכך
כל כך חיכיתי לפרק >.< אני אישית ממש אהבתי. אל תפקפקי בכתיבה שלך-היא ממש טובה!
תמשיכי ^___^

11/11/2015 08:19
סיפורים נוספים שיעניינו אותך