karinrin55
רק רציתי לומר שעברו עלי כמה חודשים לא פשוטים, אני מתנצלת שאני לא מעלה דברים כמו פעם אבל דברים משתנים. אז אני מתנצלת אבל לא מבטיחה שום דבר פשוט כי אני לא יכולה. ללא קשר ובנימה אופטימית תגיבו, דרגו ומקווה שתהנו!!♥♥

אחוות הפגיון-ספר II; נאמנות-פרק 15: משמעויות

karinrin55 20/12/2017 347 צפיות אין תגובות
רק רציתי לומר שעברו עלי כמה חודשים לא פשוטים, אני מתנצלת שאני לא מעלה דברים כמו פעם אבל דברים משתנים. אז אני מתנצלת אבל לא מבטיחה שום דבר פשוט כי אני לא יכולה. ללא קשר ובנימה אופטימית תגיבו, דרגו ומקווה שתהנו!!♥♥

רייג’ ישב במשרד שלו, כמו בכל ערב. דפיקות רמות נשמעו על הדלת והוא נשם עמוקות והריח את אחד מחברי האחווה. אחד שלא הכיר ממש, שלא בא לכאן לרוב.
“היכנס.” אמר בקול והמשיך להתעסק עם הניירת מולו. חבר האחווה נכנס בלי קול, רק נקישת הדלת שנסגרה בעקבותיו היה הראיה להימצאותם לבד במשרדו.
“ולמה היש לי את העונג הזה לוחם?” שאל רייג’ מבלי להרים את ראשו לערפד שמולו.
“יש כמה שמועות שהיה כאן פיידרקס, באתי לבדוק אם השמועות נכונות.” אמר הלוחם במבטא כבד. אז זה היה הלוחם הזר מהנמאדל האסייתי, חבריהם מעבר לאוקיינוס לעיתים רחוקות שולחים את הלוחמים שלהם לכאן. רייג’ הרים את מבטו ללוחם, עור הפורצלן המושלם שלו הבליט את עיניו החומות ושפתיו האדומות. כתפיו הרחבות נראו מאיימות כשמעיל העור הדק שלבש התהדק סביבם כשנשען על שולחן הכתיבה, צמיד זהב משובץ אבני חן מנצנץ קלות מתחת לשוורלו.
“אכן, היה כאן אחד מאויבי המין, אך אני יכול להבטיח לך שטיפלתי בבעיה הזו בעצמי.” אמר רייג’ והכה ערימת דפים על השולחן כדי לסדר אותם בקפידות לפני שהידק אותם יחדיו והכניס אותם לאחת המגירות בשולחן. “לא נראה שהוא יחזור לכאן בקרוב, אלא אם יש לו משאלת מוות.” אמר בחיוך קטלני שהלוחם לא החזיר.
“אולי אתה לא מבין את הסיכון שיש במציאת המועדון הקטן הזה שלך רייג’,” אמר חבר האחווה במתיקות, לרגע אחד ראה רייג’ את דמותו מהבהבת כאילו זזה במהירות על-אנושית ולאחר מכן כמה דמויות של הלוחם הופיעו מסביבו וקולו הידהד דרך כל אחד מהן. “הפיידרקסים אוהבים לבוא בלהקות.” המשיך וחזר לדמותו היחידה שנשענה על שולחנו. רייג’ נאחז בשולחנו בעוצמה עד שנשמע קול חריקה מאיים, הוא חשף את ניביו בנשיפה.
“אתה חושב שאני לא מסוגל לדאוג לעצמי וללקוחות שלי?” שאל בנימה מאיימת, הלוחם ציחקק ומילמל לעצמו בשפת האם שלו. רייג’ נשך את פנים לחיו כדי למנוע מעצמו להכות את הלוחם, הוא שנא כשמתנשאים עליו.
“אני לא אמרתי את זה,” אמר הלוחם “אני רק מציין שיש סיכוי שיוכלו להערים עליך. השומרים האנושיים שלך לא מצליחים להבדיל בין הלקוחות שלך. בקלות יוכל להסתנן לכאן אחד מהיצורים של האומגה, ואני לא חושב שאתה, השכירה שלך ושני הצללים שאתה מחזיק כאן יוכלו לעצור אותם לזמן רב.” אמר הלוחם, הוא שלף סכין ממותנו והניח אותה על השולחן בניהם, הברזל המבריק שלה נוצץ באור העמום של המשרד. עליו רונות עתיקות של האחווה, זהו הפגיון הרשמי שבו הם משתמשים. על הלהב הספציפי הזה היו חרוטים גם סימנים בשפה אסייתית כלשהי, כנראה זהו הפגיון האישי של הלוחם.
“ומה זה אמור להביע?” שאל רייג’, הוא הביט לתוך עיניו של הלוחם שלא הסגירו דבר.
“אתה יודע כמה זמן לוקח לחשל פגיון כזה?” שאל הלוחם, עיניו נודדות לכמה חרבות אורנטליות שהיו מוצגות בתוך ארוניות ראווה וכמה שהיו תלויות על קירות המשרד.
“אל תדבר אלי כאילו אני טיפש לוחם, הסבלנות שלי דלה לאנשים שמתנשאים עליי. במיוחד לחברי האחווה, ללא כוונה לפגוע כמובן.” אמר רייג’ והלוחם רק חייך.
“חודש, זה לוקח חודש ימים של עבודה ללא הפסקה. חישלתי כשלושים כאלה בחיי הקצרים, את זה ספציפית חישלתי לאבי כמתנה על הולדת אחותי הקטנה. חשבתי שהוא יעריך את העבודה הקשה שלי.” עיניו של הלוחם נעצבו לרגע אך מיד חזרו לאטימות מוחלטת “אך הוא שלח אותו חזרה ואמר שאין מקום לדברים כאלו בביתו יותר. הוא הפך לאריסטוקרט מהמעמד הגבוה לאחר עזיבתי את המולדת. נהיה ראש הנמאדל לאחר שהלוחם בביתו עזב לאמריקה כדי לעזור במלחמת המין.” המשיך והרים את הלהב מהשולחן כדי להביט בו.
“ומה המידע הזה עוזר לי לוחם? אני לא פסיכולוג, למרות המראה הסימפטי שלי.” אמר ושליב את אצבעותיו כשנשען אחורה בכיסא שלו. הלוחם הטיח את הלהב בשולחן עד שנתקע כעשרה סנטימטרים לתוכו. רייג’ נרתע מהתנועה המהירה ואודם עלה בלחייו כשמזגו החמיר.
“מה אתה חושב שאתה עושה?!” צעק וקם ממקומו.
“כדאי לך להיזהר מאד רייג’, אני לא לבד כאן.” אמר הלוחם.
“אם אתה חושב שאני הולך לקבל עלבון כזה בבית שלי אתה טועה ובגדול. אני אמנם נראה לך כמישהו שלא יכול להרוג את חברי האחווה אבל אני מבטיח לך שאני אנסה בכל מעודי.” אמר רייג’ וחשף ניבים ארוכים וחדים.
“פעם הבאה שנשמע שהיו כאן פיידרקסים, אני לא אבקש יפה לפני שנביא לכאן לוחמים ונסגור את המקום. אנחנו לא יכולים לקחת סיכונים כאשר יש כאן אוכלוסיה גדולה של בני המין.” אמר הלוחם והלך בצעדים מהדהדים לכיוון הדלת.
“אתה לא שכחת משהו לוחם?” שאל רייג’ כשמבטו נח על הפגיון שהיה נעוץ בשולחנו.
“תחשוב על זה כמתנה, ואזהרה.” אמר הלוחם ויצא מהמשרד, טורק את הדלת בעקבותיו. רייג’ הטיח את ידיו בשולחן והתיישב בכיסאו, נשימותיו רועשות בשקט ששרר עכשיו במשרד. הוא נעץ את מבטו בפגיון מולו, הוא שלף אותו והטיח אותו כנגד הקיר שם נתקע בבטון. הוא עצם את עיניו כשראייתו האדימה, נשך את פנים הלחי שלו בניסיון להכאיב לעצמו. כשטעם דם הוא פקח את עיניו, ראייתו חזרה. הוא נשם עמוקות ושפשף את פניו.
“ויקטוריה!” צעק, לאחר כמה רגעים פרצה לתוך המשרד, פניה אדומות ועיניה רושפות.
“באיזו זכות הוא חושב שהוא יכול-” רייג’ הרים את ידו והיא השתתקה באמצע המשפט שצעקה.
“אני רוצה שתעסיקי כמה שומרים בני המין, אני חושב שזה ירגיע את חברי האחווה למשך כמה זמן.” אמר ונעל את לסתו, מנסה להסדיר את נשימותיו הכבדות.
“אם כל הכבוד רייג’, אני מעדיפה לפגוש את השמש.” אמרה ונעצה את ידיה במותניה, רייג’ הביט בה במבט מאיים. עיני האחלמה שלו בורקות ומטילות עליה צבא סגלגל שהביע לה שאין ויכוח עם ההחלטה שלו.
“כמה אנשים אתה רוצה?” שאלה והוציא את מכשיר הסלולר שלה מכיס מכנסי הג’ינס השחורים שלה.
“שניים שלושה, אני צריך אחד לכל לילה. מצידי שיעשו סבבים, רק שיכולו לזהות פיידרקסים. אין צורך שיתעסקו איתם בכלל, שיתנו לבני האנוש לטפל בהם. הפיידרקסים לא יפגעו בבני אנוש בלי סיבה. ובני אנוש יותר קל להחליף במקצועות האלה.” אמר רייג’ וקם ממקומו כדי לשלוף את הפגיון שתקע בקיר. הוא הניח אותו על השולחן לצד ערימת המכתבים שלו.
“עוד משהו?” שאלה אחרי שהקלידה בתנועות מהירות במכשיר.
“לא.” אמר וצעד לעבר אחד מהארוניות בהן שמר כלי נשק אוריינטלים, הוא הביט באחד האקדחים שבשנות הארבעים היה שייך לו. הוא טיפל בו בכזו מסירות שעדיין היה יכול לירות בו אם היה חפץ. הוא ישקיע בכמה כדורי כסף, רק לשם הרתעה.
“אם לא אכפת לך אני יכולה להריח את הסירחון של הלוחם עד לכאן. אני יוצאת לרחבה לראות אם הכל בסדר.” אמרה ויקטוריה ומשכה את הגופיה האפורה שלה למטה על יריכיה כדי שיסתירו את האקדח שהוחבא בחגורת הג’ינס שלה. הוא נופף לה באישור והוציא בזהירות את הנשק מארונית הזכוכית שלו, מביט בראשי התיבות שהיו חרוטים על הקת. הוא הניח את האקדח חזרה והתיישב בשולחנו שוב, הוא שם לב למסגרת שנפלה על פניה כשהלוחם הטיח את הפגיון בשולחן. באנחה הוא הרים את התמונה והביט באחותו הקטנה, בתמונה היא הייתה עוד לפני הטרנספורמציה שלה. כה קטנה ועדינה, הכוח שלה התגלה רק אחרי השינוי והוא תמיד אמר שיגן עליה. הוא היה שמח שחבר האחווה לא ראה את התמונה, זה היה יכול להיגמר בצורה אחרת לחלוטין.
____________________________________________________________________
ג’נט התגשמה כמה מטרים מדלת הכניסה לבית של אחיה של אלנה, ערימות נמסות של שלג מלוכלך התאספו פה ושם בסביבה. מסרבות להודות בבוא האביב, ג’נט נשמה עמוקות לפני שהתקדמה לכיוון הדלת הראשית. היא העדיפה לנסות ולהרגיע את עצמה קצת לפני שהגיעה, כך שהשעה הייתה מאוחרת למידי.
“כן?” הבאטלור שפתחה את הדלת נראתה די צעירה, ג’נט הניחה כי היא חדשה.
“אני כאן כדי לראות את העלמה אלנה.” אמרה ג’נט וחשפה את סימן האחווה על עצם הבריח שלה, הבאטלור הנהנה ופתחה את הדלת למבואה הגדולה. המוטיבים שקישטו את מבואת אחוזת האחווה חזרו על עצמם כאן בדרכים דומות, אך הרצפה הייתה עשויה שיש מבריק ולא אבני פסיפס מחוספסות. ג’נט כבר ידעה את הדרך, אך הבאטלור בכל זאת הלכה כמה צעדים לפניה.
“החדר שלה הוא האחרון מצד ימין לוחמת, איני יודעת אם היא התעוררה אז אבקש ממך לדפוק על הדלת למען הסר ספק.” הבאטלור השתחוותה וצעדה חזרה במורד המסדרון לכיוון המבואה. ג’נט לקחה נשימה עמוקה לפני שדפקה בעדינות על הדלת עם פרקי אצבעותיה.

ת’יאודור העביר את אצבעותיו בקלילות על פניה של אלנה, חורט את ההרגשה בזיכרונו. הם ישבו כך כבר כמה שעות, למרות שכבר כמה דקות לאחר ההיקשרות שלהם כבר חזר לקדמותו וגופו בער מרצון לחזור על כך שנית, ושלישית, ולנצח.
“אתה חושב חזק מידי.” אלנה אמרה בקול צרוד, זה שלח זרם עונג במורד עמוד השדרה שלו. הוא גרם לה לצרוח עד שקולה בגד בה.
“למה את אומרת את זה?” הוא שאל וליפף כמה קצוות משיערה החום בין אצבעותיו, היא הסתובבה על צידה כדי לפנות אליו לגמרי.
“בגלל זה.” היא הניחה בעדינות את אחת מאצבעותיה הדקות בין גבותיו. “קמט לא ממש רדוד מופיע שם כל פעם שאתה נוגע בפנים שלי.” הוא לקח את ידה ונשק לפנים כף היד שלה, הוא החזיק אותה כנגד לחיו.
“אני מנסה לשנן אותך, את הגוף שלך.” הוא אמר, היא חייכה בעצלנות ונישקה את שפתיו. זה עדיין הרגיש לה מוזר, העובדה שהוא שוכב במיטתה כאילו זה דבר נורמלי. אבל ככה זה אחרי שבני המין נקשרים, הכל מתהפך בעולמם.
“אתה צריך ללכת…” היא מילמלה בעצב, הוא לא פגש את מבטה. רק המשיך להעביר את ידיו המחוספסות כנגד עורה החלק. כשהעביר את אחת מאצבעותיו על שפתיה עבר בה רעד, ניביה התארכו לאיטם והיא נשפה דרך פיה.
“כל כך יפה.” אמר ת’יאודור בקול עמוק, הוא נישק אותה שוב וגופו התחמם מהדרך העדינה בה שפתיה נעו כנגד שלו. הוא התקרב אליה עוד ושיטח את גופה על המיטה כשרגליו מסתבכות עם שלה.
“ת’יאו…” אלנה נשפה “עצור.” הוא קפא במקומו, הוא לא רצה אך גופו בגד בו. הוא היה לגמרי שבוי בקסמה.
“אוקי.” הוא לחש וקם באיטיות מהמיטה כדי להחזיר לעצמו את בגדיו.
“אל תיקח את זה לא נכון, הייתי נותנת הכל כדי שתישאר כאן איתי לנצח. אבל אחי עלול לחזור.” אלנה משכה את השמיכה איתה כשהתיישבה, יותר מתוך הרגל מאשר מבוכה שיראה את גופה. ת’יאודור משך את מכנסיו על רגליו והסתובב אליה כשכיפתר אותם חזרה.
“אני יודע אלנה, אני על סף להתפטר ולהישאר כאן במיטה הזו לעולם ועד.” הוא חיפש את חולצתו וכשראה אותה קרועה וזרוקה ליד קיר החדר חייך חיוך מדושן מעונג, הוא לקח את המעיל שהיה מונח על אחד הכיסאות בחדרה. כשמבטיהם נפגשו שוב ראה שגופה קפוא ומפוחד ומבטה דרוך, הוא כיווץ את גבותיו בתהייה ואז שמע את הנקישה הקלה בדלת וגופו נדרך.

אחוות הפגיון-ספר II; נאמנות-פרק 15: משמעויות
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך