karinrin55
טוב, נראה לי שעבר מספיק זמן, אני עוד בשלבי כתיבה של שאר הספר אבל מגיע לכם לפחות טעימה ממה שיבוא מאוחר יותר השנה. במיוחד לאלו מכם שעכשיו עוברים את תקופת הבגרויות. אז הנה פרק 5 מתוך 30 שאני תיכננתי (יהיו פחות או יותר 30, לא מבטיחה כלום). אז תגיבו, דרגו ומקווה שתהנו!!♥♥♥

אחוות הפגיון-ספר II; נאמנות-פרק 5: חוזק

karinrin55 22/05/2016 571 צפיות תגובה אחת
טוב, נראה לי שעבר מספיק זמן, אני עוד בשלבי כתיבה של שאר הספר אבל מגיע לכם לפחות טעימה ממה שיבוא מאוחר יותר השנה. במיוחד לאלו מכם שעכשיו עוברים את תקופת הבגרויות. אז הנה פרק 5 מתוך 30 שאני תיכננתי (יהיו פחות או יותר 30, לא מבטיחה כלום). אז תגיבו, דרגו ומקווה שתהנו!!♥♥♥

סוזוקי הביטה אל מחוץ לחלון התחנה, האור כבר עוד מעט יורד. למרות שהייתה יכולה לצאת בזמן השמש בגלל השיקוי ששתתה הבוקר היא העדיפה שלא לקחת סיכון עם אור שמש ישיר, עדיף לא להישרף.
“חשבתי שכבר תלכי הבייתה סוזוקי.” הקול מאחוריה היה עבה ובלתי מוכר, כנראה השוטר החדש שהגיע להחליף את בוץ’.
“אם היית מכיר אותי יותר טוב היית יודע שאני האחרונה שיוצאת.” אמרה בחיוך ידידותי, היא הסתובבה אל בן האנוש שעמד בכניסה למשרד של בוץ’. המשרד שלה, עכשיו אחרי שהוא התפטר ואז נעלם מעל לפני האדמה לפי מה שהיא יכלה למצוא עליו.
“אני חושב ששמעתי משהו כזה בתחנה,” בן האנוש גירד את עורפו, סוזוקי לא יכלה להיזכר בשמו. עיניו האפורות היו עייפות אבל מלאות מטרה, שיערו החום נפל על עיניו כשהוא הביט עליה. “תקשיבי.” אוי לא “אני יודע שאולי אנחנו לא מכירים הרבה ושאת כנראה תפוסה ממילא, אבל חשבתי אולי ,אם את תרצי, לצאת איתי היום לארוחת ערב.” סוזוקי ידעה שזה יגיע, כבר שנים של עבודה בתחנת המשטרה בעולם האנושי לימד אותה שבני האנוש תמיד רוצים להתקרב אליה. משהו בטבע שלהם, החזק שורד מסוג כלשהו. בתת המודע שלהם הם מבינים שהערפדים שונים, גם מבלי ממש לדעת את זה.
“זה ממש נחמד ממך, אבל יש לי כמה סידורים לעשות היום, בנוסף לערימה ענקית של מסמכים אחרי המעצר היום.” אמרה בחיוך פשוט וניסתה שלא להראות את ניביה שכבר מזמן צנחו מלסתה, היום היא פוגשת שוב את האריסטוקרט מהנמאדל כדי שתוכל לשתות.
“או… זה מצער. טוב, אולי בפעם אחרת אז.” אמר וסוזוקי יכלה להריח את הבושה והאכזבה שלו.
“בטח, לילה טוב.” אמרה ופנתה לשולחן שלה, היה התיישבה על הכיסא המשרדי והביטה עוד כמה רגעים בבן האנוש עד שהגוף שלו קלט שהיא שלחה אותו משם.
“לילה טוב סוזוקי.” אמר ויצא בבושה מהחדר.
“אין מנוחה הא?” לחשה לעצמה באנחה, היא התחילה לעבוד על הניירת שישבה על שולחנה כאשר ריח מוכר תקף את אפה.
“אני צריך את העזרה שלך.” היא הרימה במהירות את ראשה רק כדי לראות את בוץ’ סוגר במהירות את דלת המשרד.
“מה אתה עושה כאן?” שאלה, זו לא הייתה השאלה הראשונה שעלתה לראשה אבל היא ממש לא רצתה להראות את הדאגה שלה ברגע שכזה.
“זה היה הדבר הראשון שאמרתי כשנכנסתי, אני צריך את העזרה שלך.” חזר וסוזוקי הביטה בעיניו העייפות.
“אתה נראה נורא בוץ’.” אמרה וקמה ממקומה לכיוונו.
“אני יודע, את יכולה לעזור לי או לא?” שאל והופתע כאשר היא התקרבה אליו וזרקה את זרועותיה החזקות סביבו, הוא החזיק את החיבוק שכפתה עליו ונאנח.
“אתה מבטיח שאם אעזור לך אתה תענה לי על כמה שאלות?” אמרה ובוץ’ הנהן “מה אתה צריך?” שאלה וניתקה את החיבוק.
“אני צריך מידע על אישפוז שהתרחש אתמול בבית החולים המקומי, אני צריך קצת יותר מידע.” אמר בוץ’ ו סוזוקי ישר פנתה למחשב שלה.
“מה זאת אומרת עוד מידע? מה השגת עד עכשיו?” שאלה ופתחה כמעט מיד את האתר המסווג שחיבר בין בית החולים לתחנת המשטרה, שם עודכנו כל הדברים שהמשטרה אולי תרצה לדעת על כל האישפוזים שהתרחשו ביממה האחרונה.
“רק ספקולציות ממה שהצלחתי להשיג, לא משהו יותר מידי מסווג. אני לא מאסטר בפריצה מקוונת כמוך או כמו ה-” הוא קטע את עצמו ושקל את דבריו “לא משנה, את יכולה לפתוח לי את הערוץ?” שאל וסוזוקי פינתה לו את המקום למול המקלדת.
“הנה כל האישפוזים של ליל אמש, אם תיתן לי עוד קצת פרטים אני אוכל לצמצם את החיפוש.” אמרה סוזוקי ובוץ’ הנהן.
“זו אישה, אמצע שנות העשרים, נפגעה בתאונת דרכים והובהלה לקראת שלוש לפנות בוקר.” סוזוקי הקלידה במהירות את מה שבוץ’ אמר וריעננה את הדף.
“שלושה מציאות, נואל פרייזר עשרים ושתיים, דניאל טוליפ עשרים ותשע ואלמונית עשרים וחמש.” סוזוקי הסיקה לבד כבר שהיא האלמונית, למה שבוץ’ יחפש שתי נשים לא חשובות שאושפזו בגלל תאונות ביתיות?
“תודה סוזוקי, אני ממש מעריך את זה.” אמר בוץ’ ועיניו עברו במהירות על המסך.
“עכשיו הזמן שאתה תענה על השאלות שלי.” אמרה סוזוקי ובוץ’ הנהן כאשר הוא עדיין ממלמל מילים בשפתיו.
“מה את רוצה לדעת?” שאל והפנה את מבטו האגוזי אליה, היא נשמה ארוכות דרך אפה ומה שהריחה לא היה לה הגיוני.
“איפה היית? נעלמת לחצי שנה מבלי להשאיר מילה או מספר כדי שנוכל להתקשר. כשהלכתי לדירה שלך נראה כאילו לא הייתה שם חודשים, היינו בטוחים שאתה מת באיזו תעלה.” אמרה סוזוקי ובריאן כיווץ את גבותיו.
“למה חיפשת אותי?” שאל.
“כי למרות כל מה שעשית לי ולאחרים בתחנה אנחנו דואגים לך. וחוץ מזה, החדש ממש נחמד שזה גורם לי לרצות להקיא.” אמרה בגיחוך ובריאן צחק בשקט.
“מה שאני עושה הוא חשאי ביותר, ומשוגע ביותר. אם הייתי יכולה לפרט יותר באמת שהייתי, את לא מבינה כמה אני רוצה לספר למישהו את מה שעבר עליי בחודשים האחרונים.” אמר בריאן, סוזוקי הריחה שוב את הריח הזה. מה ששמור רק לזכרים מהמין שלה, ריח שיוצא כשאתה חושב על מישהו שאתה חושק בו.
“אז פשוט תספר!” היא צעקה, עיניה מלאות באש והיא עדיין מנסה להבין מהיכן בא הריח הזה. היא בלעה רוק והביטה על בריאן, הוא הוריד את ראשו ואחז בחוזקה בשולחן.
“אני..” הוא נאנח “אני לא יכול. אני מצטער.” הוא אמר והתחיל ללכת לכיוון היציאה, בשניה היא נעלה את הדלת.
“בוץ’!” היא אמרה בכעס והוא הביט עליה בעצב.
“זה ישמע לך משוגע מידי, את בחיים לא תאמיני לי. את תגידי לי ללכת לבקש עזרה נפשית, שאני הוזה או מסומם או פשוט… אני לא יודע סוזוקי. אני פשוט אומר לך שאת צריכה לבטוח שאני עם האנשים שאני אמור להיות איתם, עם אנשים שהם אמנם מסוכנים אבל לא לנו או לאזרחים של ווינווד.” עם כל מילה שיצאה מפיו היא הייתה בטוחה יותר ויותר עם מי הוא מסתובב.
“אלוהים אדירים בוץ’, אל תגיד לי שאתה מסתובב עם האחווה.” היא אמרה ונפלה נדהמת לכיסא שלה בריאן פער את עיניו והביט עליה.
“מאיפה את יודעת מי הם האחווה?” הוא שאל והתקרב אליה במהירות.
“בריאן,” היא הביטה ישר לתוך עיניו “אני אחת מהמין שלהם.” היא אמרה והוא צעד אחורה.
“מה?”
“אני לא טהורה כמוהם, יש בי הרבה דם אנושי. אבל אני אחת מהם, אני ערפדה.” היא אמרה.
“אל תשחקי איתי משחקים סוזוקי!” הוא צעק והתקרב אליה מרים את ידו ואצבע מאשימה אליה. היא נהמה אליו, חושפת את ניביה הדקים והארוכים בנשיפת אזהרה. הוא הביט ישר לתוך עיניה, שניהם לא אומרים כלום.
“עכשיו תגיד לי שאתה לא מסתובב איתם בוץ’, זה הרבה יותר מסוכן ממה שאתה חושב.” היא אמרה ונתנה לניביה לחזור חזרה לגודלם המקורי.
“אני מצטער לומר שכן, אני חייב להישאר איתם. זה חלק מהעונש שלי, אני ארצה אותו במלואו.” הוא אמר וחזר לדלת. “פתחי את הדלת בבקשה.” הוא נאנח וכשפתחה אותו עם כוחה הוא מיהר החוצה ונעלם לתוך ההמון.
__________________________________________________________________
&הארץ הישנה כ-150 שנה קודם לכן&

אלנה התנשמה בכבדות, היא הביטה בלוחמים שעמדו מולה. חיוכים זחוחים על פניהם והם מביטים בה בזלזול, למרות שלא עבר כל כך הרבה זמן מאז שקיבלו לשורותיהם נקבה נוספת מהמין הם עדיין הביטו עליה כאילו הייתה נחותה מהם. היא עצמה את עיניה רק לשניה והרגישה את נוכחותם בחדר, היא נשמה עמוק והרגישה את האוויר רוטט משמאלה. מתוך אינסטינקט היא חסמה את המכה שהגיעה לעברה ומשכה בחוזקה, היא פקחה את עיניה כדי לראות את אחד הולחמים עם רגלו בידה ומבט מופתע על פניו הזחיחות. היא חייכה והפילה אותו על ברכיו, היא מיהרה לבוא האחוריו ולסגור את דרכי הנשימה שלו בבריח חניקה פשוט. הוא ניסה לשחרר את אחיזתה אך לשווא, היא הייתה חזקה מידי. הוא ניסה להעיף אותה קדימה ולהצמיד אותה לרצפת האבן כדי לרתק אותה אך ברגע שלקח אחורה את משקלו כדי להניף אותה קפצה על כתפיו וחנקה אותו עכשיו עם בריח חזק יותר בעזרת רגליה. כשפניו נעשו כחולות החל לטפוח על רגלה שתשחרר אותו, היא שיחררה את הבריח וקפצה לתנוחת קרב שלמדה רק באותו הבוקר.
“כל הכבוד.” אמר מישהו מאחוריה והיא ראתה את כל האחווה מסתדרת בשורה עם ידיהם מאחורי גבם, היא הביטה מאחוריה וראתה את המלך בכבודו ובעצמו. אנגר בנו של אנגר, בנו היה לצידו במדים בדיוק כמו שלה. רק ששלו היו צמודים יותר לגופו והדגישו את שריריו המפותחים, הוא נראה כבר עכשיו כמו רוצח מיומן. מבלי שום נשק עליו או בידיו הוא נראה כאילו הוא יכול להרוג מישהו מבלי שום מאמץ, אלנה לא תשקר אם תאמר שהוא מפחיד אותה קצת.
“תודה מלכי.” היא אמרה בשפה הישנה וקדה עמוקות, הוא הרים את ידו.
“אין צורך אלנה, כאן אני רק אחד מבני המין ליד הלוחמים שחזקים ביותר שלנו.” הוא אמר וטפח על כתפה. היא לא ידעה את המיקום המדויק בו היו, אך היא ידעה שזהו מקום קדוש למין. המקום בו לראשונה הפך אחד הערפדים לחבר באחווה ובורך על ידי בתולת הגורל. כאן רק לחברי האחווה היה הכוח, שום מלך או חבר נמאדל לא יכלו לקבוע דבר. כאן רק חברי האחווה היו השולטים, המקום היחיד בו המלך הוא נמוך ממך.
“סלח לי מלכי, מרוב שנותי יחד עם משחתי נטבעו בי הרגלי האצולה.” היא אמרה וירדה למולו על ברך אחת כמו שראתה רבים מחברי האחווה עושים כאשר הם פונים באופן ישיר למלך.
“ילדתי, אני מאמין שאת תהיי תוספת מאד חשובה לאחוות הלוחמים של בני.” המלך אמר ולחש משהו באוזנו של בנו, לאחר מכן יצא מהחדר בו התאמנו.
“כל הכבוד אלנה,” אמר אחד מהלוחמים אלנה כל הזמן התבלבלה בשמותיהם אך היא הייתה כמעט בטוחה שלזה קראו ראת’ “רק למעטים יש את האומץ הדרוש לפנות למלך כך.” הוא אמר וכמה מהם צחקו.
“כולנו יודעים שאין לך ביצים לזה ראת’.” קרא אחד בשפת בני האנוש, אנגלית. היא למדה אותה כחלק מהאובססיות של סבתה, שתוכל להתמודד אם חס וחלילה יצא לה להיפגש בלילות בבן אנוש בסביבה בה התגוררו.
“אתה רוצה לראות כמה יש לי איידן? כי אני יכול לקחת אותך באחד על אחד כמו כלום.” הוא אמר בהתגרות והוריד את גופו לתנוחת הסתערות.
“אתה באמת חושב ככה?” כל מה שאני יודע זה להילחם ראת’, זה כל מה שאני זוכרת מחיי. אבל אני לא ארצה להביס ערפד כל כך מבוגר. והדרת פני זקן, בכל זאת.” הוא אמר וכולם צחקו. דלת נפתחה בצידו האחר של החדר וממנו נכנסה הנקבה היחידה האחרת באחווה. כולם נעמדו יותר ישר כאילו מכבדים אותה. אלנה תהתה אם בעתיד יעשו אותו דבר כשהיא תיכנס לחדר.
“מה מביא אותך לכאן ג’נט?” שאל איידן.
“עניינך?” שאלה והוא שתק והשפיל את מבטו “בדיוק.” המשיכה והתקדמה לכיוון אלנה.
“שלום ג’נט.” אמר ראת’ והיא חייכה אליו בחמימות, היא פנתה לאלנה.
“בואי.” היא אמרה והמשיכה להתקדם, מבלי בכלל להסס היא עקבה אחריה.
“לאן אנחנו הולכות? שאלה בסופו של דבר אחרי דקות של הליכה.
“אני רוצה להראות לך משהו, משהו שהייתי צריכה לראות לבדי אבל עכשיו אני יכולה להראות לך.” אמרה ופתחה דלת לגינה חיצונית, היא הובילה אותה לאחורי הגן. מאחורי כמה שיחי ורדים צבעוניים היה פסל גדול משיש לבן ומבהיק, הפסל היה של אישה מהמין שלהם. פניה עדינות ומחוכייכות והיא אוחזת בידה האחת פעוט קטן ובידה האחרת את הפגיון האופיין ללוחמי האחווה.
“זו?”
“אכן, הלוחמת הראשונה. מצאתי את הפסל הזה כשנה אחרי שהצטרפתי לאחווה, אור לבן האיר אותי בלילה והוביל אותי לכאן. הייתי על סף דיכאון, לא הצלחתי להביס אף אחד מהגברים ובקושי כיבדו אותי. אז ראיתי את הפסל הזה, הבטתי בו למשך שעות. העברתי את אצבעותיי על השיש הקר, הירהרתי על מצבי. זה היה לפני בערך 210 שנים, עוד כשהיה בלתי מקובל שנשים יהיו לוחמות.
“אני חושבת שהיא מתה בערך עשרים שנים לפני שנולדתי בכלל, והיא הייתה לוחמת כמו כל אחד מבין הלוחמים כאן. היא אפילו גידלה שני ילדים, בן ובת. לצערה הם לא הפכו להיות לוחמים כמוהה, אבל היא גידלה אותם בקרב האחווה והם למדו להגן על עצמם. אחד מהם הוא עכשיו חלק מהנמאדל, התחתן עם ביתו של אחד מבני האצולה. אבל הם לא לוקחים חלק בהחלטות כיוון שיש לה אח בכור, אבל הם כרגע חיים בשלווה בינינו.” אלנה הביטה מרותקת כשג’נט הלכה סביב לפסל וסיפרה לה את הדברים האלו “פגשתי אותו לפני כמה שנים, הוא היה נראה לי כמו כל זכר אחר במין שלנו. אבל אחותו היא אחרת,” אמרה וחייכה “היא נושאת את עצמה כמו שאני נושאת את עצמי עכשיו.
כאילו כל העולם הוא שלה, כאילו הוא מוגש לה על מגש של זהב. והוא באמת כך, כי היא עושה אותו כך.” היא פנתה עכשיו לאלנה “וגם את תעשי זאת, אנחנו אולי לא נהיה שוות לזכרים בקרוב. אבל אנחנו יכולו לגרום להם לכבד אותנו כמו שהם מכבדים אחד את השני.” היא הוציאה משהו מכיס המכנס שלבשה והושיטה אותו לאלנה.
“מה זה?” שאלה אלנה והביטה בפסלון קטן.
“זה הפסל בקטן, ביקשתי מאפאום שיכין לי אותו לפני כמה שנים ועכשיו אני נותנת אותו לך. שתהיה לך תזכורת למה שאמרתי לך היום.” אלנה הביטה בפסלון ואז בג’נט.
“ומה איתך?” שאלה.
“אני תמיד יכולה לבקש עוד אחד, אפאום תמיד צריך להתעסק עם משהו. וחוץ מזה לא אכפת לו לקבל כמה שיעורי עזר באנגלית.” אמרה בגיחוך, אלנה הצמידה את הפסלון לחזה וקדה קלות.
“תודה ג’נט, באמת.” היא אמרה וג’נט נופפה בידה.
“אל תזכירי את זה, זה נשאר בנינו אבל.” היא אמרה והובילה את אלנה חזרה לאימונים.

אחוות הפגיון-ספר II; נאמנות-פרק 5: חוזק
דרג את הסיפור

תגובות (1)

היו כמה פספוסי אותיות פה ושם… ובשיחה של אלנה וג’נט משהו קצת בלבל אותי (לא יודעת מה, אבל אולי זה יבוא לי עוד מעט..)
פרק יפה, ובאמת עבר זמן מאז הפרק האחרון.. מחכה להמשך

24/05/2016 08:13
סיפורים נוספים שיעניינו אותך