אחוות הפגיון-ספר II; נאמנות-פרק 6: זיכרון

karinrin55 17/09/2016 605 צפיות תגובה אחת

אלנה הרגישה הרבה יותר טוב בבגדיה שלה, מחוץ ללבוש בית החולים הדק והחושפני. למרות שהיתה רגילה לשמלות החושפות של הנמאדל כאשר מציגים נקבה כבשלה לנישואין, כותונת בית החולים הייתה משהו שגרם לבטנה להתהפך. היא הייתה נגישה מידי כך, מכל הסיבות הלא נכונות. לדעתה רק מי שאת רוצה צריך את הגישה לאיזורים הפרטיים שלך במקרי הצורך.
“אני עדיין חושב שאת צריכה להישאר לעוד יום, רק כדי להיות בטוחים לגמרי שאין שום נזק פנימי שפיספסנו.” קולו של הרופא נישא לאוזניה של אלנה מפתח החדר.
“אני מתנצלת ת’מל, אני חייבת ללכת. יש לי תפקיד לבצע, אתה מכולם צריך להבין.” היא אמרה והביטה על השתקפותה בחלון הקטן בחדרה שהתריסים בו היו עדיין מוגפים למרות רדת הלילה.
“את יודעת, התפקידים שלנו לא כאלו שונים אם חושבים על זה.” ת’יאודור אמר ונשען על הקיר ליד המיטה שלה, הוא העביר מבט על הציוד הרפואי שכבר כובה מזמן.
“באמת? איך בדיוק?” שאלה והסתובבה לכיוון הדלת.
“שנינו שומרים על המין, עוזרים לו להמשיך ולחיות ולשרוד. את מחסלת את אוייבינו, אני מציל אותם מהסכנה המיידית של מוות מסיבות אנושיות. לעזאזל עם המחלות שלהם, המחלה הארורה של בני האנוש עברה כמה מוטציות ועכשיו משפיעה גם עלינו שוב. אחרי שכבר שנים הצלחנו להתחמק מכך.” אמר ובעיניו כעס רב, הוא הרים את עיניו אליה.
“זה שתפקידינו דומים היא לא סיבה שאשאר ת’יאודור.” היא אמרה ומיהרה לצאת למסדרון.
“ת’יאו, קראי לי ת’יאו.” אמר ומיהר אחריה, הוא היה צריך לעשות עוד אלפי דברים אחרים אבל הוא דחף אותם עמוק לאחורי מחשבתו.
“אוקי ת’יאו,” אמרה אלנה ועצרה במקומה מסתובבת אליו “אתה תפסיק לעקוב אחריי. אתה תעזוב אותי לנפשי ותנסה כמה שיותר לשכוח אותי בכלל. אתה מבין?” הוא עמד שם המום, המילים שלה הכאיבו יותר ממה שחשב “תהנהן עם אתה מבין.” אמרה והוא הנהן קלות, היא שנאה להשתמש בכוחות שלה על ערפדים אחרים. היא השאירה אותו שם, בזיכרונותיו ערפדה אזרחית שעברה תאונה קשה ותו לא.
‘הכל לטובה אלנה, אין להתעכב על כך.’ אמרה לעצמה כשנכנסה לשירותי הנשים בקומה שהייתה בה, למזלה לא היו בה עוד אנשים והמצלמות לא כוונו לכניסה לשירותים. היא נכנסה במהירות לאחד התאים והתגשמה למול אחוזת האחווה, היא נאנחה ועננת קור יצאה מפיה. היא הלכה בקצב מהיר לכניסה ופתחה את הדלת הראשונה נכנסת לחדר הביניים, היא הציגה את עצמה למצלמה הקטנה שהייתה טבועה באבן והדלת הראשית נפתחה בשקט מופתי.
“אלנה!” זעקה קרול וקפצה עליה במהירות, אלנה חיבקה אותה וצחקה.
“אני מצטערת שנעלמתי לכם ככה, אבל יש הסבר הגיוני להכל.” היא אמרה וקרול חייכה אליה.
“כולם דאגו כל כך, בואי אקח אותך לראות את האחים.” אמרה, אלנה אהבה את המלכה. למרות שהיא לא התנהגה כאחת, עברה האנושי מנע ממנה להבין לחלוטין איך מלכת המין צריכה להתנהג. היא עוד לבשה בגדים אזרחיים, כרגע למשל היא לבשה מכנסי חאקי שעברו במעט את ברכיה וחולצה אפורה מקושקשת. דבר שבחיים לא היו תופסים כל מלכה בו.
“אני אכנס לבד,” אמרה אלנה כשהגיעו לפתח הספריה “עדיף שתימנעי מאי נעימות שעלולה להתרחש.” המשיכה, קרול הנהנה ומיהרה לכיוון מסדרון הפסלים. אלנה נשמה עמוקות לפני שפתחה את דלת הספריה, היא רצתה להתכונן לנזיפה שכנראה תבוא מצידו של מלך המין אנגר.
“כי זה לא אמור לקרות בכלל! היית אמור להישאר איתה ולוודא שהיא חוזרת לבית אחיה, זה בלתי נסלח!” קולו הנמוך והסמכותי של אנגר פרץ מהחריץ שפתחה בדלת.
“אני יודע את זה אנגר, אל תתנשא עליי. זה שאתה המלך לא אומר שאני לא יכול להוריד אותך לרצפה כל כך חזק שתשבר לך הלסת, אני יכול לשאת בתוצאות ובעונשים.” אמר עכשיו קלוד, אלנה ראתה אותם עומדים אחד למול השני. שניהם כה קרובים ושריריהם מתוחים עד שחשבה כי עוד שניה יקרעו אחד את השני לגזרים.
“אין צורך בזה,” אמרה וראתה את מבט כל השוכנים בחדר מופנים אליה, כל האחווה הייתה שם “אני יודעת להתמודד לבד עם הטעויות והסכנות שאני שמה את עצמי בהן.” אמרה וראתה את המתח בחדר נרגע.
“אלנה…” נשם איידן לרווחה, עיניו האפורות זהובות נצצו באור החדר כאילו משהו משתקף בהן.
“אני מתנצלת על היעלמותי, אני בטוחה שיש לאנגר עונש מתאים על חוסר הציות שלי.”אמרה אלנה ופנתה לאנגר שעכשיו התקדם אליה בצעדים רועמים. שריריה קפאו כשהרים את זרועותיו העצומות ועצמה את עיניה, מתכוננת לכאב שראתה אותו מכוון לחברי האחווה שהצליחו במצב כלשהו לעצבן אותו. נשימתה נעתקה כשהזרועות הארוכות והשריריות עטפו אותה בחיבוק, ידיה שהתאגרפו לצידיה נרפו והיא נאבקה לעצור את הדמעות.
“^הלוחם החזק ביותר הוא שמגן על אחיו.” ציטט המלך מכתבים עתיקים של האחווה, אלנה פקחה את עיניה וראתה את כל האחווה נאספת סביבם בעיניים פעורות והפגיונות בידהם.
“אני אקרא לג’נט.” אמר קלוד והלך במהירות החוצה.
__________________________________________________________________
הוא התהלך במסדרונות בית החולים, הוא שוכח משהו. ת’יאודור היה בטוח בכך, רגליו לקחו אותו לחדר ריק בקומה התחתונה.
“מה אני עושה כאן?” מילמל לעצמו וגרד את עורפו שעכשיו נתקף בו כאב חד, הוא היה בטוח שהוא בא לכאן מסיבה כלשהי.
“דוקטור?” אחת האחיות קראה מאחוריו, הוא הסתובב לאישה נעימת המראה בשם לילו. היא עובדת בבית החולים רק כמה שבועות אבל היא כבר נהייתה האחות האהובה עליו.
“כן?” הוא שאל ונלחם ברצון להסתובב לחדר, המראה שלו נתן לו כאב ראש.
“יש לי כאן את הצילומים האחרונים של המטופלת ששיחררת.” אמרה ופניה השחומות העלו חיוך, עיניה החומות השתתפו בחיוך כשהיא הושיטה לו את הגליון של צילומי האקס ריי.
“כן, תודה לילו.” אמר והיא חייכה והתקדמה במורד המסדרון לחדריהם של מטופלים אחרים.
“המטופלת…” הוא מילמל לעצמו והלך לכיוון חדר האור הקרוב. הוא הדליק את האור הלבן שעל הקיר והוציא את הצילומים מהאריזה שלהם תולה את הצילומים כנגד האור שיוכל לבחון את הממצאים. הוא הניח את האריזה הריקה ופנה לתצלומים השחורים לבנים של עצמותיה של האזרחית ששיחרר היום, הוא לא זכר בדיוק איך היא נראתה וכשניסה לעורר את מוחו תקף את עורפו הכאב שוב. הוא נתן לזה להיעלם מראשו כשהוא בחן את עצמותיה.
“זה מוזר…” אמר תחת נשימתו, עצמותיה היו רחבות יותר ממה שהיה רגיל אצל נשות המין. חזקות יותר ובעלות סיבים גמישים יותר, הוא העביר את מבטו לאיזור הצלעות. הלב שאפיין את המין, בעל שלושה חדרים ושלושה עליות הופיע. הוא הרגיש צביטה בחזה שלו, הוא נשם עמוקות וניסה לנער את ההרגשה. הוא העביר את ידו בשיערו וניסה להרגיע את סערת המחשבות בראשו, יכול להיות שיש בה פשוט קצת דם טהור. זה לא היה כזה נדיר שלאזרחים יש קשרים עם הנמאדל, לפעמים ילד ממזר או שניים היו קיימים ונופלים בין הכיסאות.
“^כשהלוחם אותי לקח, בין שיניו תפס, האור שבעיניו גדל כפליים.” תי’ואודור לא ידע למה עלה לראשו שיר הילדות הזה, הוא נזכר שאימו הייתה שרה לו בשפה העתיקה כל לילה ואמרה שאולי הוא יהפוך להיות לוחם מתישהו. המחשבה הצחיקה אותו, הוא העדיף הרבה יותר לרפא מאשר לפצוע.
“ת’יאו?” הקול היה שייך לאדוארד, ת’יאודור הסתובב ומיד חתם את שפתיו.
“מה העניין אד?” שאל במהירות לפני שאדוארד הספיק לומר את המילים שנעצרו בקצה לשונו.
“כלום, חיפשו אותך מהמשרדים מקודם אז חשבתי אולי לקפוץ וללוות אותך, ממילא אני סיימתי להיום.” אמר אדוארד, ת’יאודור הביט בשעונו וליבו צנח. השעה הייתה כבר שתיים בלילה, הוא לא שם לב לכמה זמן בהה בתמונות של האזרחית. הוא תלש אותן מהיכן שנתלו ומיהר לעקוב אחרי אדוארד.
“תגיד ת’יאו, מה מלמלת שם? זה לא היה שיר באנגלית.” אמר אדוארד, ת’יאודור התחרט מיד על כך שהמשיך לחשוב על השיר באחורי ראשו.
“שיר ילדות שאמא שלי הייתה שרה לי, אין לי מושג מה הוא אומר.” רק חצי שקר, אבל מה שבני האנוש לא ידעו לא יזיק להם.
“טוב, אני אראה אותך מחר אז?” שאל אדוארד כאשר עצרו למול דלת המשרד של מנהל בית החולים, המסדרונות הלבנים מאחוריהם ולפניהם היו נראים כה שלווים בשעה המאוחרת הזו של הלילה.
“נתראה מחר.” אמר ת’יאודור ולחץ את ידו של חברו הרופא.
__________________________________________________________________
משומשת, טוב… סוג של משומשת. ההרגשה לא התאימה לסוזוקי, היא רצתה רק לברוח מהדירה המחוספסת בעיר התחתית של הגבר המזדמן מהבר המקומי. היא החזיקה את השמיכה קרוב אליה עד שהרגישה את הגבר מאחוריה שוקע לשינה עמוקה, היא התלבשה בשקט ובמהירות והתגנבה לדלת כאשר מפתחות המכונית שלה בכיסה.
“לא ממש משהו שאשת נמאדל תעשה…” אמר קול חלוש מעבר לרחוב, סוזוקי הביטה בדמות העומדת ובוחנת אותה. היא ידעה מה קרה כרגע, והכירה משום מה את המשפחה שלה.
“אני לא בדיוק אשת נמאדל, אבבל תודה על ההערה על החיים הפרטיים שלי. מי שלא תהיה.” אמרה סוזוקי וסידרה את צווארון המעיל שלה כך שיסתיר את סימני הנשיכות על צווארה ויגן עליה מהקור. היא התחילה ללכת במורד הרחוב עד לרכבה, היא רק הספיקה להוציא את המפתחות מכיסה כשהדמות הגיעה אליה וסובבה אותה אליה.
“אני לא הצלתי אותך כדי שתבזבזי את החיים שלך על בני אנוש ועבודות אנושיות, את נועדת לגדולה. אני יכול להרגיש את זה.” סוזוקי נשכה את לשונה כדי למנוע מהצרחה לחמוק מגרונה. היא לא ידעה איך להגיב. האחיזה בפרק כף היד שלה הייתה אימתנה אך לא כואבת, כאילו פחד לפגוע בה אך רצה שתשים לב אליו.
“עזוב אותי לוחם, אולי אתה מגן על המין שלנו אבל אני יכולה בקלות לגרום לך לכאב לא יאמן.” אמרה ונעצה מבט בעיניו האפורות זהובות, הוא שיחרר את האחיזה בידה ויישר את גבו. הוא היה כה גבוה, הוא הסתיר את כל מה שהיה מולה גופו העצום. אבל כך היו כל לוחמי האחווה, לפחות הגברים.
“אני רק רוצה שתשמרי על עצמך, ותזכרי. המין שלנו צריך את כל חבריו, אנחנו נכחדים יותר מהר ממה שאת חושבת כאן באמריקה.” אמר ונעלם ממול עיניה, סוזוקי שיחרה נשימה שלא ידעה שהחזיקה ותפסה את גג המכונית שלה ליציבות. ההיעלמות הפתאומית שלו הוציאה אותה משיווי משקל וגרמה לה להירתע, היא הביטה על הבניין ממנו יצאה כרגע וניענע את ראשה.
“את באמת יותר טובה מזה…” היא מילמלה ונאנחה. היא נכנסה למכונית הישנה שלה ונשענה אחורה מיואשת.
____________________________________________________________________
“שוב הלוחם הזה, מה העניין שלו?” שאלה ג’יין, מר. ל הביט בריכוז רב על המתרחש ברחוב מולו. אחרי שצפה באזרחית במהלך הערב הוא עקב אחריה לכאן במכוניתו וצלצל לג’יין שתפגוש אותו כאן.
“התפקיד שלהם הוא להגן על המין שלהם, זה רק הגיוני.” אמר מר. ל והמשיך להתבונן בשני הערפדים.
“אבל מה יש לו ממנה?” שאלה שוב ג’יין, מר. ל שם לב לאזרחית זזה לכיוון המכונית שלה והערפד הופיע בהרף עין מולה אוחז בפרק כף ידה. הם המשיכו לדבר, הלוחם נראה מאד רציני כשדיבר.
“נעקוב אחריה כשתיסע משם, אני לא אתן לה לחמוק הפעם.” אמר מר. ל כאשר הלוחם נעלם מהעין והאזרחית נכנסה לרכבה.
“אם אתה רוצה אני אצא ברגל, אתן לך הכוונות לאן היא פונה.” אמרה ג’יין, הוא הסב את מבטו אליה. שיערה התחיל כבר להלבין וגוון עיניה החוויר מהכחול העמוק המקורי שלו לגוון תכלת כמו השמיים באוגוסט.
“תיזהרי, יש להם חושים יותר מפותחים ממה שאת חושבת.” אמר ועקב אחריה במבטו כאשר תפסה את הקשת ואשפת החיצים שלה, היא נצמדה לבניין ונעלמה בין הצללים. המכונית בצדו השני של הרחוב התניעה והאזרחית החלה בנסיעתה לכיוון כלשהו. מר. ל התניע את מכוניתו גם כן ומבלי להדליק אורות התחיל לעקוב אחרי האזרחית, היא יצאה מהעיר ונכנסה לאזור הכפרי הקרוב. בזהירות הוא ירד לדרך האפר שפנתה אליו ועצר כאשר הבחין בה יוצאת מהמכונית וצועדת לכיוון מטע עצי דובדבן, אחד העצים תפס את תשומת ליבו. הוא היה עטור פריחה יפיפייה והדיף ריח שאפילו מבעד לחלונות הסגורים של הרכב דבק באפו והכהה את חושיו בניחוחו המשכר.
“מה את עושה?” מלמל לעצמו כאשר האזרחית ירדה על ברכיה לפני העץ והתחילה להניע את שפתיה במהירות, המילים שיצר היו בשפה שלא הבין והוא הידק את אחיזתו בהגה המכונית כאשר כל אינסטינקט בגופו אמר לו לצאת עכשיו ולהרוג את היצור. הוא הבחין בג’יין מסתתרת מאחורי עץ כמה מטרים מהאזרחית, היא מתחה חץ בקשת שלה וכיוונה לראשה של האזרחית. הוא תפס את מבטה ונד בראשו לשלילה, הוא רצה אותה בחיים. ג’יין הנהנה והורידה את כיוון החץ לכתפה של האזרחית, החץ עף במהירות מסחררת אך האזרחית תפסה אותו בידה לפני שפגע במטרתו. המבט שלב עף לכיוונה של ג’יין, אך היא כבר נעלמה לתוך הצללים.
“אני מזהירה אותך פיידרקס,” צעקה האזרחית לחלל מסביבה, מר. ל התכופף בתוך המכונית שלו למקרה שתבחין במכונית החונה מעבר לעיקול בדרך מבעד לעצים “יש לי חברים מאד חזקים. כבר נוכחת לזה לפני כמה חודשים, אז תעזוב אותי לנפשי.” אמרה האזרחית וזרקה את החץ בעוצה קדימה עד שנתקע עמוק בגזע של אחד העצים.

אחוות הפגיון-ספר II; נאמנות-פרק 6: זיכרון
דרוג הסיפור 4 | 1 מדרגים

תגובות (1)

בשלה לנישואין[.] כותונת…
*להתהפך
*אחריה במבטו
*שלה
*במכונית

סליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן להגיב… לא שכחתי אותך(!)
ת’יאדור נשמע ממש חמוד, חבל שאלנה מחקה לו את הזיכרון שלה..
יש קטע עם קרול ואנגר? ממש התגעגעתי לשני אלה… ;)
תמשיכי♥♥

28/09/2016 07:57
סיפורים נוספים שיעניינו אותך