אחוות הפגיון-ספר II; נאמנות-פרק 9: נשימה

karinrin55 12/11/2016 690 צפיות תגובה אחת

“בפעם הבאה תדאג שרואים את המדרגות מהכניסה או מאחד החלונות.” אמרה ג’יין, היא קרעה את קצה החולצה שלה וקשרה אותה לזרועו של מר. ל שנהג בשיא המהירות במורד הדרך הראשית.
“פעם הבאה תדאגי שלא לתת לערפד להפתיע אותך, את היית צריכה לשחרר את החץ ברגע שראית אותה מתחילה לזוז.” אמר מר. ל וחשק את שיניו לנוכח הכאב בזרועותיו וצלעותיו. ההתגוששות עם הערפדה השאירה אותו כמעט משותק לאחר שסובבה את ראשו כמעט מאה ושמונים מעלות.
“תפסיק להתלונן, לפחות שנינו שרדנו את זה. היא חזקה יותר ממה שציפיתי לאזרחית, אתה חושב שהיא ניזונה מאחד מחברי האחווה?” שאלה ג’יין לאחר שקשרה את חתיכת הבד לפצע המדמם של מר. ל, היא חייכה בשביעות רצון מהקשר שלה.
“זה יכול אולי להסביר את זה, אבל למה שהאחווה תהיה מעוניינת באזרחית?” אמר מר. ל ופנה לכיוון הירידה מהכביש. הוא היה צריך לבקר את מר. מ, הוא יכול לתת תשובות מספקות לשאלות שלו.
“לאן אנחנו הולכים?” שאלה ג’יין כאשר ראתה שלא פנו חזרה לתוך העיר.
“אנחנו חוזרים למר. מ, האומגה יספק לנו תשובות.” אמר מר. ל והעיף מבט בנערה, היא הייתה יכולה להפוך לאישה יפייפיה אם לא הייתה הופכת לפיידרקסית.
“אנחנו חייבים? האיש הזה עושה לי צמרמורת, והאומגה תמיד גורם לי להרגיש חסרת משמעות.” אמרה ג’יין ושילבה את זרועותיה, צמרמורת קלה עברה בה.
“את לא חייבת להיכנס איתי, אבל אני חייב לעשות את זה.” אמר מר. ל, הוא פנה חדות בכביש הגישה לביתו של מר. מ ועצר מול דלת הכניסה.
“אני אחכה כאן.” אמרה ג’יין והביטה קצרות מהחלון לכיוון הבית המואר.
“אל תעשי שום דבר מטומטם בנתיים.” אמר והיא נחרה בלגלוג, הוא לקח נשימה עמוקה ונכנס לבית.
____________________________________________________________________
אלנה למדה שלא לפחד מהחושך בגיל מאד צעיר, בבית של הוריה המאמצים בלילה תמיד היה חושך מוחלט. אביה היה מקבל מיגרנות חמורות כמעט כל יום והחושך היה עוזר לו להתמודד, ולמרות שהייתה מעדיפה לישון עם נר דלוק בחדרה היא העדיפה שלא לסכן את בריאותו של אביה. עכשיו כששכבה במיטתה בבית אחיה והחושך הקיף אותה היא לא יכלה שלא להרגיש את הקור עוטף את גפיה, אחיה מעולם לא שתק כשראה אותה. לאחר שהמלכה הלכה ונכנסו לביתו הוא הביט בה במבט מעורבב של הקלה עצב וזעם עמוק, ליבה התכווץ בחזה כשנזכרה כמה מאוכזב היה נראה מתחת לכל שאר הרגשות שריחותיהם תקפו את נחיריה.
“אירה יש לי הסבר…” אמרה, אך הוא הרים את ידו ופשוט הלך לכיוון חדר העבודה שלו. היא נכנסה אז לחדרה כדי למצוא אותו בדיוק איך שהשאירה אותו, היא נכנסה להתקלח ומאז שכבה במיטתה עד שהתריסים שנתנו לאור המנורות מהחצר להיכנס ואחזה בסדיני המיטה שלה עד שנשימתה נעתקה מהפחד. היא התיישרה והדליקה את המנורה על השידה לצידה, האור הצהוב העמום האיר את חדרה בחמימות. הוא היה תנוע למידי, הוא תמיד היה כך מאז שהייתה ילדה.
“תירגעי אלנה, יש סיבה להכל.” לחשה לעצמה וקמה לארון שלה כדי ללבוש משהו, למרות שהקור השפיע עליה פחות ממה שבן אנוש רגיל צינת החורף חדר לחדרה דרך פתחי האיוורור הקפואים. אחיה סרב להדליק את החימום בחורף, היא לא ידעה למה אך הוא תמיד טען שהקור לא מפריע לו ולכן לא קר מספיק כדי לבזבז על כך כסף מיותר. היא ידעה שהכסף שהוריהם השאירו לו אוזל לאט, זה למה הוא עבד בעולם האנושי בכל לילה.
“^אחותי יקירתי אני יכול להיכנס?” קולו של אירה בקע מעבר לדלת חדרה הסגור, היא סגרה מעליה חלוק משי שהיה תלוי בארונה ופתחה את הדלת.
“כן אירה?” שאלה באנגלית הוא עיקם את אפו, הוא תמיד העדיף שידברו בבית בשפה העתיקה, טען שלדבר אנגלית זהו מנהג שדל אזרחים ששכחו את מורשתם.
“^ארוחה תהיה מוגשת בקרוב, התועילי בטובך להצרף אלי בסעודה?” שאל ומדד אותה עם מבטו, היא הרגישה צורך לסגור את דשי חלוקה עוד יותר תחת מבטו הסגלגל. למרות שהיה אחיה הוא אף פעם לא התכחש ליופיה המרהיב.
“בוודאי אחי, אני ארד בעוד כמה דקות אחרי שאלבש משהו יותר צנוע מאשר את החלוק שלי.” אמרה בחיוך למרות שרצתה להשאיר את מבטה עצוב וכעוס, היא לא רצתה לסעוד איתו. היא רצתה להתווכח ולצעוק ולהסביר לו שהיעלמותה היה בגלל חוסר הזהירות שלה ולא בגלל האחווה. הוא ממילא לא אהב את כך שנלחמה איתם, עכשיו היתה לו סיבה לבקש דלושין מהמלך. למרות שאנגר היה יכול לסרב לבקשה זה היה הפגנה של חוסר אכפתיות כנגד אחד מחברי הנמאדל מה שהיה גורם לקרע אפילו יותר גדול בין בית האסיפה למלוכה שכבר עכשיו גרם להם לפקפק ביכולתו של אנגר למלוך. במיוחד לאחר שהתחתן עם חצויית הדם קרול שהפכה למלכתו.
“^אני אראה אותך למטה אחותי יקירתי, אני מחכה בקוצר רוח להסבר שהבטחת לי.” אמר ופנה לצאת מחדרה, היא סגרה את הדלת אחריו בשקט ונשמה עמוקות.
____________________________________________________________________
כל הניתוח דעתו הייתה מוסחת, ת’יאודור היה בדרכו הבייתה עכשיו. אור השמש התחיל לבצבץ בדיוק כשנכנס לדירה הפשוטה שלו. למרות שהרוויח סכום נאה בעבודתו מעולם לא היה לו צורך בבית מפואר, הוא הסתפק בדירה בינונית במרכז העיר עם שכנים רעשניים וקולותיהן של מכוניות עוברות ושבות מידי פעם. הוא הניח את התיק שלו ליד הכניסה והשתטח על ספת הבד הישנה, חלקים ממנה היו כבר שקטעים משימוש כה רב. הוא נשם עמוקות וסגר את עיניו בתשישות. הוא לא הפסיק לחשוב על אלנה במשך כל שאר המשמרת שלו, קולה ודמותה עלו בראשו יותר מתריסר פעמים רק בניתוח האחרון. הוא פקח את עיניו ונכנס למקלחת, הוא ניסה להתעלם מהחשק העז לתפוס את גבריותו ולהקל על הכאב שתפס את בטנו התחתונה. אחרי שלבש מכנסי טריקו ישנים ונכנס מתחת לשמיכת הצמר העבה הוא ניסה לעצום את עיניו ולשכוח ממנה, אך לשווא. היא תפסה את כל המקום בראשו והעובדה שלקחה ממנו את עצמה לפני יום הציקה לו.
‘היא עשתה זאת כדי להגן עליך ת’יאו.’ שיכנע את עצמו והתהפך לצידו השני, מהזווית הזו יכל לראות אותו במראה שהחליפה את דלת הארון שלו. עיניו הדבשיות כמעט זהרו באור העמום של הבוקר, ריח התשוקה שלו מילא את החדר בניחוח לימון ומנטה. הוא עצם את עיניו אך דמותה השוכבת על המיטה עלה במוחו, הוא ניסה לחשוב על המטופלים שלו ומה עליו לעשות כאשר יתעורר מהשינה הקצרה שלו. כשנרדם סוף סוף חלומותיו לא הקלו עליו, הוא חלם עליה.
“אני אגן עלייך לוחמת, כתודה על כך שהגנת על כולנו.” אמר בחלומו, היא עמדה מולו בבגדים פשוטים ולבנים. היא הביטה בו ועיני השקד שלה ננעצו בשלו. היא חייכה חיוך מתוק שחשף את קצות ניביה החדים, הוא הושיט את ידיו למותניה והניח אותן על חמוקיה העדינים אך הנשיים.
“אני לא צריכה שתגן עליי,” לחשה בשקט והתקרבה לאוזנו “אני חזקה יותר ממה שאתה חושב.” הלחישה האירוטית דיגדגה את צווארו.
“אל תתגרי בי לוחמת, אני יותר קטלני מאזרח רגיל.” אמר והעביר את ניביו על צווארה מה ששלח בה צמרמורת, הוא הרגיש כך תחתיו והצמיד את גופו לשלה כך שתרגיש את התשוקה שלו דוקרת אותה קלות. האנקה החנוקה שלה ריגשה אותו אפילו יותר, הוא רצה לנשק אותה. הוא רצה לבלות איתה ימים ולילות ולחקור כל סנטימטר בגופה העדין, לגרום לה לצרוח ולהתחנן שיישאר איתה לנצח. הוא רצה שידיה שנראו כה שבריריות אך ידע שמחזיקות כוח רב ישאירו על גבו סימנים שיוכל להתגאות בהם, סימנים שייראו כמה הוא מספק אותה וכמה היא רצתה בו וחשקה בו כמו שהוא חושק בה. אבל הוא ידע שזהו רק חלום. ידע שהוא יתעורר ולא יראה אותה כנראה עוד לעולם, חברי האחווה לא מתרואאים עם אזרחים. במיוחד לא לשם מין מזדמן או עם משאלותיו הכי גדולות אוהבים ומתחתנים איתם. אך הנישואים של המלך לחצוית הדם המלכה קרול הציתו בו שביב של תקווה, הוא נאחז בה בחוזקה. כשהתעורר ליבו כאב והקור עטף אותו למרות השמיכה העבה והמחממת. הוא ידע שחלם, אך המעבר בין הפנטזיה למציאות השאירה אותו בלי כוחות. הוא הביט בשעון הדיגיטלי שנח ליד מיטתו, השעה הייתה שעת צהריים מאוחרת. הוא התעורר באיחור אך הרגיש כאילו ישן רק דקות ספורות, הוא הרגיש חלוש. הוא נזכר בקופסא שנתן לו הלוחם, היא עדיין היתה בתוך התיק שלו. הוא לא פתח אותה עדיין, באנחה מובסת הוא קם מהמיטה והלך לכיוון הכניסה שם השאיר את תיקו. הוא חיטט במשך דקה ושלף את הקופסא החומה והמחוספסת, העור נראה חדש וכאילו טופל בחנות יוקרה. הוא פתח את המכסה על צירו והביט בפגיון שנח בפנים, להבו היה כסוף ועליו חרוט שמו בשפה העתיקה. על צידו הפנימי של המכסה היה פתק.
‘^האחווה מוסרת לך את תודתה, קבל את המתנה הזו ת’מל כסמל להערכה שלנו.’
ת’יאודור חייך ונגע בלהב בזהירות, הוא היה קריר וקשיח. הנידן שלו היה עשוי עץ אדמדם שבהק באור הצהריים שהסתנן מהחלון, כנראה היה מכוסה בלכה כדי לשמור עליו. ת’יאודור היה חייב להעריך את המלאכה, כשהרים את הפגיון הוא לא היה כבד במיוחד אבל הלהב היה חד מאד.הוא הניח את הפגיון חזרה בזהירות על ריפוד הקטיפה הכחולה של הקופסא, הוא סגר אותה והניח אותה על הולחן הקפה בסלון שלו. לאחר כמה דקות בהן פשוט ישב למול הקופסא ושקל מה לעשות איתה הנייד שלו צילצל מחדר השינה, הוא רץ לענות לו והכין את עצמו להעמדת הפנים הבאה. הוא לא רצה ללכת לעבודה, כמה ילדותי שזה היה יכול להיות.
“ת’יאו חברי, איפה אתה?” זה היה קולו של הרופא האנושי אדוארד,מדוע הוא מתקשר ולא המזכירה שלו?
“אני חש ברע אד,” אמר והוסיף שיעול חנוק כדי להדגיש את השקר שעבר בקלילות על קולו “אם תוכל לומר לדוקטור לאמבר לקחת את הניתוחים שלי והמטופלים בשיקום אהיה אסיר תודה.” המשיך ושמע את אדוארד נאנח.
“תרגיש טוב ת’יאו, אמרתי לך שאם תעביד את עצמך יום וליל תהרוג את עצמך.”
“אני אנוח אד, אני מבטיח.” אמר ת’יאו וניתק את השיחה, לאחר מכן לבש בגדים חמים ואת אחד ממעיליו הישנים בעל הכיס הפנימי העמוק. הוא השחיל את הקופסא לכיס הפנימי ולקח איתו את מכשיר הנייד, הוא יצא לאוויר הקפוא וניסה להיזכר בדרך למרפאתו של רופא המין תומאס. נשימותיו יצאו מאפו בעננות קפור כשהתקדם למכוניתו, הוא כמעט מעד על שלולית שקפאה בקור של הלילה ונשם לרווחה כשנכנס למכוניתו והפעיל את החימום שיפשיר את הקרח שהתגבש על השמשה שלו.

אחוות הפגיון-ספר II; נאמנות-פרק 9: נשימה
דרג את הסיפור

תגובות (1)

מעניין אם הם יהיו ביחד מתישהו… לא שאני רומזת להצעה, כן? אבל רק אומרת… ;)
הפרק ממש יפה. היו מעט פספוסי אותיות ושגיאה אחת בהתחלה (בערך), וצריך (לדעתי) לסדר קצת את הפיסוק, אבל חוץ מזה באמת שאהבתי. התגעגעתי לסיפור (ובמיוחד לקרול ואנגר ;) וסליחה שאני מגיבה לאחרונה אחרי מיליון שנה ~..~

29/11/2016 08:31
סיפורים נוספים שיעניינו אותך