youngwriter
תגידו לי אם אהבתם. תודה :)

אלינור [פרק שני]

youngwriter 02/01/2013 556 צפיות אין תגובות
תגידו לי אם אהבתם. תודה :)

כמה שהתחלתי לסבול אחרי מות אמי. היא הפכה את הכל לקל כל כך. לגדל ילדה כמו אלינור זה לא כמו לגדל ילד רגיל. אלינור לא משתייכת לילדים שאפשר לכנות אותם ילדים רגילים.
ראיתי אותה בזמן שתליתי כביסה משחקת בבובת הסמרטוטים שהיא הכינה. ובחיי שהיא מאושרת. היא ילדה חזקה. לא כולם יודעים לחייך כשהם סובלים.
לאחר שתליתי את הכביסה התיישבתי על יד השולחן כשהחשבונות נערמו עליו. כל יום עובר בתהייה:
לאן אלי שייכת? למי היא שייכת? איפה טוב לה יותר? למרות שיידעתי את התשובה, המשכתי לתהות. אולי יבוא יום ואגלה שיש אפשרות אחרת, שלא כוללת את הוויתור על אלי.
לאחר שבדקתי את החשבונות התיישבתי על הספה סמוך לאלי.
“את רעבה?” אלינור מיד הפנתה את מבטה מהבובה שלה אליי. “סופר-תפודורז?!”
“מה אם לא המאכל האהוב עלייך?” אלי זרקה את הבובה שלה על השטיח וקפצה לזרועותיי.
הרמתי את הילדה המתלהבת אל המטבחון. “סו- שף! תביאי לי 8 תפוחי אדמה מהסל עכשיו!”
“מיד אדוני! אך לא לפני שאקשור את מטפחת הסו-שף שלי!”
“אז למה את מחכה?!” אלי פרצה בצחוק ורצה אל המגירה שבשולחן, והוציאה ממנה מטפחת אדומה מנוקדת בנקודות לבנות וקשרה אותה בצורה מושלמת על צווארה, ורצה בחזרה אל המטבחון.
היא ניגשה אל הסל שנח סמוך לגזית והוציאה משם שמונה תפודים גדולים והניחה אותם על השיש בזמן שהוצאתי שק אורז מהארון הקטן. קילפתי את תפוחי האדמה ואלי הכניסה אותם אל תוך סיר מתכת ביחד עם מים רותחים. היא הניחה את הסיר על הגזית למשך 10 דק’, לאחר מכן הוספנו אורז ובישלנו אותו יחד עם התפודים. ואז אלי תיבלה את התבשיל בעשבי תיבול ותבלינים.
אחרי שהתבשיל היה מוכן ערכנו את השולחן והתחלנו לאכול.
“טוב, אלי. זה רשמי- אנחנו שפים מדהימים”
“אנחנו?” אלי חייכה חיוך שובב, והחזרתי לה בדיוק באותו מבט.
אחרי הארוחות שלנו, אלי ואני נוהגים ללכת לפארק לשחק קצת כדורסל. זאת מין מסורת.
לאלי היו כישורי קליעה ודיוק מדהימים. היא הייתה אלופה בכדורסל. נדירים היו המקרים בהם ניצחתי במשחקי ‘אחד-על-אחד’. אלי הורתה עליי לעמוד במרכז המרגש והיא נעמדה בדיוק מולי. שערה הג’ינג’י הבהיר היה אסוף בזנב סוס. היא הסתכלה לי בדיוק בעיניים, היא הייתה ממש ממוקדת. היא כדררה את הכדור בין רגליה בזמן שקרני השמש נחו על עור פניה הלבנים והמנומשים, וגרמו לעיניה החומות לנצץ.
היא נשכה את שפתה התחתונה, ולאחר כמה שניות של כדרור, הורתה לי לחטוף, שלחתי את ידי כדי לחטוף ממנה את הכדור, אך היא הייתה זריזה מדי. לא הצלחתי לחטוף את הכדור ממנה, לא משנה עד כמה ניסיתי, היא היא תמיד חמקה ממני. “עלוב ביותר קיי.”
“סתמי!” אלינור התחילה לרוץ לעבר הסל “קדימה! אתה מתכוון לחטוף את הכדור לפני שאני קולעת?”
חייכתי והתחלתי לרוץ אחריה. עמדתי מולה וחסמתי את שדה הקליעה שלה. אך זה לא מנע ממנה לחמוק ממני ולהטביע באופן מדהים. היא קפצה לגובה של כמעט מטר וחצי והוסיפה עוד ניצחון לאוסף הניצחונות האינסופי שלה בכדורסל.
המשכנו לשחק כדורסל במשך כל אחר הצהריים. “משחק מעולה, בריינט!”
“את לא יכולה להאשים אותי! השמש פגעה לי בדיוק בעיניים, לא יכולתי לראות כלום!”
“באמת שתירוצים לא מובילים לשום מקום. אתה באמת לא יכול לקבל את העובדה שהפסדת לאחותך בת ה-8?” היא פרצה בצחוק.
“זהו! תחרות עד הבית! עכשיו!” פרצנו בריצה מהירה של 20 מטרים, הגענו לקו הסיום וזה היה בדיוק תיקו. אך לא זה מה שהדאיג אותנו באותו רגע, אלה ניידות המשטרה שהיו סמוך לביתנו, והשוטרים שהיו בתוך הבית.

אלינור [פרק שני]
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך