liron100
מנסה משהו...דעות?

אלכס גייר 1| באר המים הריקה

liron100 25/06/2018 651 צפיות 14 תגובות
מנסה משהו...דעות?

נשימתו הכבדה של אחיה בעורפה העירה אותה. היא תמיד העירה אותה, כל בוקר ובוקר. תחושת העקצוץ והדגדוג לא אפשרה לאלכס לישון בשקט ולמרות ניסיונותיה הקשים לחזור לישון, היא פשוט לא הצליחה ונשארה שכובה על פיסת הבד שלה בעודה בוהה וסוקרת את קירות המאורה שהפכה עם הזמן לביתם. היא כמעט כל בוקר ביקשה מאחיה שיפסיק לישון כל כך קרוב אליה, כי תמיד הוא נשף בעורפה. אבל תמיד הוא סירב בטענה שהוא רוצה לשמור עליה וכי “זה מעשה טבעי ואני לא שולט בכל הדברים שהגוף שלי עושה”. בשלב מסוים היא התייאשה, והיא תמיד קמה מוקדם בגללו.
היא לא חשבה שלקום לישיבה יהיה כל כך קשה וידרוש מאמץ כה רב, אבל היא הצליחה לאחר זמן מה ושכנועים רבים כי אין לה מה לעשות בשכיבה, אלא אם היא רוצה להמשיך לבהות בקירות שהיא כבר מכירה בעל פה עוד חצי שעה, או שבסופו של דבר, ייתפס לה שריר בכף הרגל עוד פעם- וזה דבר שהיא לא יכלה לסבול. עיניה עוד היו חצי רדומות וקורי שינה התקבצו על עפעפיה. פיה היה פתוח למחצה, מנסה להסתגל לעובדה שבקרוב יצטרך לחזור לפעול. היא החליטה להשאיר את צמתה הפרואה כפי שהייתה, בכל מקרה לא היה לה כוח לעשות כמעט דבר.
הנשיפות של אחיה היו הרעש היחיד ששבר את הדממה במאורה. אם הוא רק לא היה נושף מטבעו כל כך חזק, חשבה לעצמה אלכס, הייתי יכולה לישון עוד קצת. גופה התפתה להתמוטט חזרה אל הקרקע הרכה וראשה רצה כל כך לחזור לנוח על כרית המעיל המאולתרת שלה. אבל, היא הפצירה בגופה להישאר כמו שהוא. היא ידעה שתצטרך לקום מתישהו אם תחזור לישון ( וכנראה גם לא תצליח) עוד פעם, והיא לא רצתה לעבור את כל מאמץ הקימה הזה שוב.
היא התמתחה וגופה נטען מחדש, כמו צעצוע שמסובבים מפתח בגבו ופתאום הוא מתחיל לנוע, רק אצל אלכס זה היה יותר בהדרגה. היא הייתה צריכה להסתגל לעובדה שהנה עוד יום חדש מגיע, יום רגיל. יום בו הם ינסו לעשות עוד מאמץ לשרוד. אבל אלכס הרגישה שזמנם הולך ואוזל. הם כמעט ולא מצליחים לצוד משהו והרעב בסופו של דבר יכלה אותם. היא ידעה, שכל יום נוסף שמגיע לסיומו הוא רק דחיית המוות שלהם, והתעוררה בה אותה השאלה כבר מספר פעמים – האם כדאי עוד לנסות? אולי פשוט עדיף להרפות במקום לדחות את הבלתי נמנע?
היא הסיטה את שמיכת הצמר שהייתה פעם לבנה מעל רגליה ונעלה את מגפי הגומי השחורות שלה. היא מצאה אותם במקרה שעברו פעם ליד חיילת ששכבה מתה באמצע היער. דברים כאלה קורים, קבוצות חיילים מוצאות את עצמם מותקפות תחת קבוצות מורדים ולאחר מכן נשדדות. אבל המקרה הזה לא היה מיוחד רק בגלל שהחיילת הייתה לגמרי לבדה, היא גם הייתה אישה. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שאלכס ואחיה ראו חיילת שהיא נקבה. כל השאר, היו זכרים- חלקם צעירים וחלקם בוגרים יותר. אבל האישה הזאת, אם הייתה חיילת וגם אם שימשה כמרגלת, עזרה לאלכס גם אם לא רצתה בכך. הרי, האם יש בכלל טעם להתווכח או לשאול גופה? התשובה הייתה ברורה וחד משמעית- לא. אלכס סוף סוף מצאה בגדים שהתאימו לה למידותיה, כל הבגדים של החיילים היו גדולים עליה בכמה מידות והיה בלתי אפשרי ללכת איתם. היא לקחה מגפיים, מכנסיים, וגם מעיל. היא התפתתה לקחת את רובה הזוהר הכחול שנח ליד הגופה אבל פחדה שתהרוג את עצמה מכיוון שלא היה לה מושג איך להשתמש בו. גם אח שלה הבחין ברובה, וגם הוא התרחק ממנו.
אלכס קמה על רגליה בפליטת אנחה כבדה. היא התנערה קצת בכדי להזרים דם בגופה והתכסתה במעיל השחור שלקחה לפני זמן רב מהחיילת הבודדה וששימש לה גם ככרית. היא תהתה אם הגופה עוד נשארה שם, עברה כבר כמעט שנה מאז. נא, בטח נותרו שם רק עצמות, אמרה לעצמה, וגם זה סביר להניח שלא. דבר אחד חשוב למדה אלכס עם הזמן, אולי חוק מספר אחד בהישרדות ביער- לעולם לא להיות בחוץ כשהחשכה יורדת והירח מתחיל לזהור. לעולם.
בזמן שארגנה את אזור שנתה היא הביטה על אחיה, סקרה את יופיו העדין ופניו הרדומות. הוא תמיד נראה רגוע יותר כשהוא ישן. היא הכירה אותו כבר כמעט בעל פה, אם תרצו היא אפילו תוכל לדקלם לכם את המראה חיצוני שלו. היא כבר כמעט כל בוקר עושה זאת, זה כבר הפך לסוג של הרגל. ההרגשה שהסוף קרב השפיעה עליה, והיא נהגה להחשיב כל יום כאל יומם האחרון, ולהחשיב כל בוקר כאל הבוקר האחרון שתראה את אחיה. שיערו החום הפרוע, הלסת העקומה או לא ( אלכס עד היום לא הייתה מסוגלת להבחין), הגוף הדקיק שלמרות דקיקותו שידר עוצמה מסוימת ופניו הריקות מפצעונים שמאפיינים את רוב בני- הנוער בגילו, נחרטו בזיכרונה. היא ידעה כל פרט ופרט עליו ולפעמים זה הפחיד אותה.
דבר אחד אחרון היה אסור עליה לשכוח לפני שתצא מהמאורה- הקשת שלה. הקשת שקיבלה ‘מתנה’ מאחד המורדים ביער. עד היום היא לא ידעה מי זה היה, אבל היא הייתה אסירת תודה על כך.

***

ברגע שיצאה מן המאורה היא קפאה. הגוף שלה כמעט ולא הצליח לזוז ובכל תנועה שנייה שלה היא רעדה. השלג כבר מזמן נמס, אבל הקור עדיין לא. הרוח שרקה והצליפה בפניה של אלכס בפרעות ולפעמים קצוות שיער נכנסו לפיה או לתוך עיניה והיא נאלצה להוציא את ידיה מכיסי המעיל ולהסיט אותן, נאבקת ברוח.
היא נעמדה על ראש הצוק בו הייתה המאורה שלהם וצפתה על העמק שמתחתיה מתעורר לחיים. במזרח החלה השמש את דרכה בשמיים, במרכז היו כפרים קטנים ועיירות, אזורים חקלאים בצבעים ססגוניים הקיפו כל כפר או עיירה וגבעות בצבצו בהמשך, מאחורי האזור המיושב. הכל היה ירוק. בהמשך האופק, בקו שמתחיל להתמזג עם השמיים היה רכס הרי ‘לסטו’ הגבוהים והמושלגים שצפו על כל העמק כשומרים. ההרים היו תמיד מושלגים, בכל עונות השנה וחלקם עברו את העננים. אלכס חיה פעם באחד הכפרים הקטנים האלה, היא למדה פעם באחד מבתי- הספר האזוריים שהוקמו לכל הילדים. היו לה פעם חברות, היא אפילו זכרה את שמן- קלאריס, ליילה ואליס. היה לה פעם אבא שאהבה יותר מכל, עד שהטירוף השתלט עליו, עד שהטירוף גזר עליו ועל אמה תלייה בכיכר. גם אלכס ואחיה היו מתים אילו לא היו בורחים בזמן, אבל הם כן. ואלכס מאותו יום לא נהגה לחזור לאותו הכפר, היא לא ראתה את חברותיה יותר ולא שיחקה איתם מחבואים ותופסת. היא הייתה בטוחה שהם כבר שכחו אותה, או שחשבו שהיא מתה. רק אחיה והיא נותרו, לבדם ביער, מנסים לשרוד, מנחמים זה את זה לבדם.

***
היא פנתה אל תוך היער. ציוץ הציפורים נשמע ברקע. פכפוך מי הנחלים הקטנים והזרמים שיצר השלג שנמס בין העצים נתן ליער תחושת רוגע. אבל, היער לא היה כזה רגוע. אלכס כבר נרדפה פעם על ידי דוב, היא ראתה עדרי איילים מקפצים בין השיחים ושתי להקות היו שנייה מלרמוס אותה, ארנבים הבהילו אותה מכל עבר ובלילות לא היו קולות יותר מפחידים מאלו של הינשופים ויללות הזאבים.
אלכס סקרה כל סנטימטר בחיפוש אחר חיה או מקור מזון. בחודש האחרון הם לא אכלו הרבה, הם בקושי הצליחו לצוד. כל חיה שאלכס נתקלה בה ברחה חצי שנייה לאחר שאלכס הבחינה בה, ולא היה לה כוח תגובה מהיר יותר מזה של החיה. המלכודות שאח שלה פיזר באזור שלהם גם לא ממש הצליחו להועיל. הוא פיזר אחת ליד הנחל, ליד עץ השזיף שלעולם לא הביא אפילו פרי אחד. אחת ליד באר המים הריקה והחלולה, אחת ליד הנחל בגדה השנייה ואפילו ליד המאורה שלהם. לא היה בידו מספיק ציוד לתכנן עוד מלכודות. לכן ניסו להסתפק בארבע האלו.
גם את רוב הפירות הם לא העזו לקטוף, הם לא הכירו את מדריך הצמחים ולא ידעו אם הצמח רעיל או לא. אלכס למדה פעם בבית- הספר בשיעור מדעים שיש כל כך הרבה סוגים דומים של צמחים שונים, חלקם גם רעילים וחלקם זהים לצמחים אחרים. ועכשיו, כיצד תדע להבדיל? היא העדיפה לא להסתכן.
הם כבר קבעו ביניהם את סדר היום. מי שקם ראשון יוצא אל היער, והשני משפץ את מסתור המאורה מההרס של להקות הזאבים או ממשיך לרבוץ לו בפנים. אלכס הייתה בספק אם אח שלה בכלל התעורר. רוב הסיכויים שהוא עדיין נוחר בשקט.
היא הלכה לאיטה ביער. מסיטה ענפים קטנים מפניה ומפלסת את דרכה דרך הצמחים הפרועים. היא השתדלה לא להחליק על האדמה החלקה והבוצית והכינה את סכינה בידה, בכוננות. אי אפשר לדעת מה יקרה ביער, עדיף לה להיות מוכנה.
עיניה שוטטו במרחב, בחיפוש אחר חיה למאכל. היא הלכה לבדוק את המלכודות שליד הנחל, שתיהן היו ריקות. המים הצלולים של הנחל לא הראו סימנים כלשהם לחיים תת קרקעיים- גם היום לא יהיו דגים. שלא תבינו לא נכון, ישנן תקופות שדגי הסלמון באים לביקור קצרצר. אך כמו שהם קופצים מהר, הם גם מסתלקים מהר.
היא המשיכה בייאוש, נכנסת יותר ויותר לעומק היער. היא ידעה כבר שלא תמצא חיה היום, כמו שקורה לה כמעט כל יום. המזל לא האיר להם פנים בתקופה האחרונה. אבל היא לא ידעה מה בדיוק גרם לה להמשיך בחיפושים. הרעב התמידי שלמדה לסבול אותו? כוח הרצון המועט שלה? הרצון לרצות את אחיה? להראות לו שניסתה? או שביב התקווה, שאולי היום, אולי דווקא היום תמצא מזון, תמצא חיה. מצד אחד היא רצתה לוותר, לחזור, להגיע בידיים ריקות, בכל מקרה הסוף בא וקרב. זה יקרה עכשיו, או מאוחר יותר. אבל, לא. היא המשיכה. אוחזת בתקווה.
אסור לה להתקדם יותר מידי אל עומק היער. ככל שתתקרב פנימה, כך הסיכוי שתיפגש עם פלוגת חיילים גדלה יותר. והיא בהחלט לא רצתה להיפגש עם קבוצת חיילים, משהו אמר לה שהפגישה לא תכלול קפה ועוגה. גם הפגישה הקודמת שלה עם חיילים לא נגמרה טוב, בנס היא ואחיה הצליחו להתחמק מבלי שיבחינו בהם. אבל ההרגשה אז הייתה מבעיתה, הפחד מהחיילים גדל והחמיר.
אסור לה גם להישאר יותר מידי זמן; יהיה עליה לחזור בקרוב למאורה. היא לא רצתה שאח שלה ידאג לה שוב, פעם קודמת הם כמעט איבדו אחד את השני ביער.
לפתע ריח מוזר עלה באפה. היא נעצרה, חיפשה את מקורו של הריח ולאחר שננעלה על מסלול המשיכה בכיוון הריח. תוך כמה דקות הליכה היא כבר זיהתה את הריח, ריח של דם. היא קיוותה שהריח בא מפגר של חיה, לא משנה איזה חיה. היא צריכה בשר כלשהו, כל סוג שיהיה. אבל מה אם ריח הדם בא ממקור אחר? היא הסיטה במהירות את המחשבות הטורדניות על האפשרויות האחרות והמשיכה בדרכה, בחשש ובתקווה.
לא עבר זמן רב ונגלה אליה מקור ריח הדם. פגר, פגר של צבי היה שכוב במרכז מעגל שיחים קטן. היא הביטה לצדדים, ורק לאחר שהייתה בטוחה שאין עוד מישהו בסביבה התקרבה אל הצבי המת. עיניו הבולטות והעגולות היו פתוחות בתדהמה. מרכז גופו היה מרוח בדם וחצי חלול, סימני הנשיכה העידו על סיבת המוות. זאבים. אלכס לא הופתעה מהפצע הגדול, הפתוח והחשוף שהותירו אחריהם הזאבים. היא כבר שמעה את יללותיהם ונהמותיהם. הם היו תוקפניים ופראיים יותר מכל זאב כלשהו שאי פעם למדה או ראתה בסרטים. הם לקחו את האיברים הפנימיים שהיו נחוצים להם ונטשו את הקורבן למוות.
הדבר הטוב הוא שאלכס מצאה בשר, הבעיה הייתה שהיא שלא ידעה מה בדיוק מותר לבני- אדם לאכול ומה לא. היא רכנה לעבר הצבי בסכין שלופה והביטה בו. מה היא אמורה לקחת? הפצע בבטנו של הצבי רק הגעיל אותה מרגע לרגע ועיניו חסרות האונים הציפו את אלכס בחמלה. היא ישבה ככה זמן מה, בוהה בצבי בסכין שלופה בידיעה שהזמן נוזל בין אצבעותיה. אבל משהו אחר הסיט את תשומת ליבה. קול. קול של בני – אדם. הם צחקו והריעו ודיברו בקול רם. אחיזתה בסכין התחזקה. היא דילגה מעל הצבי המת והמשיכה בהליכה כפופה לעבר השיחים. היא הרגישה את ליבה מאיץ, היא הרגישה את נשמותיה הופכות מהירות יותר. הגוף שלה רצה לברוח, אבל היא רצתה להישאר.
ראשה הציץ מעל השיחים וכעת הבינה מי הם אותם האנשים. חיילים. כמו תמיד הם היו מגולחים, לבושים מדים אפורים ואוחזים בידיהם רובה שחור מעוטר בקווים כחולים זוהרים. אלכס זיהתה מיד את הרובה- רובה זוהר כחול. אבל מה שהכי הדאיג אותה, הייתה העובדה שהחיילים התקדמו ישר לכיוונה.
חיילים אף פעם לא היו סימן טוב. גם אם הם צחקו ושמחו. ברגע שיפגשו מישהו, העניינים ממש לא יישארו מצחיקים יותר. המפגש הראשון של אלכס עם חיילים לא היה נעים במיוחד, הם די יצרו חור בגודל של כדור כדורגל בגדר החצר שפעם הייתה לה. בבית שגרה פעם…די, אל תחשבי על זה, הכריחה את עצמה אלכס, זה יעשה לך רק רע.
אלכס הביטה בצבי הפתוח מאחוריה ושוב בפלוגת החיילים שמתקדמים לעברה. היא חזרה על הפעולה הזאת שוב ושוב, מנסה לחשב את סיכויי ההצלחה שלה אם תעצור לרגע ותחתוך קצת חלקי צבי. היא בזבזה זמן, היא ידעה זאת. אבל היא לא יכלה להסתכן בסיכויי כישלון גדולים מידי. במקרה הראשון, החיילים ייקחו אותה לבירה. במקרה השני, הם יהרגו אותה במקום. היא אף פעם לא ממש הצליחה להחליט איזה מקרה הוא יותר טוב ואיזה מקרה רע יותר. מה אם בעצם עדיף לה למות מאשר להילקח אל השלטון?
גלגלי השיניים הסתובבו במרץ בראשה. היא החליטה שעליה לברוח, היא לא תצליח לקרוע קצת בשר צבי בזמן לפני שהחיילים יבחינו בה. וכמובן, מה אם תשמיע יותר מידי רעש? הלך עליה.
החיילים היו כמעט מאה מטר ממנה, הם התקדמו באיטיות שלווה. אלכס ידעה שברגע שהשלווה שלהם תשבר הקצב שלהם לא יהיה אותו הדבר, הם יעוטו על הקורבן שלהם. לפי מה ששמעה, רוב החיילים עוברים אימונים קשים, מחנות ומשימות לפני שהם מגיעים לדרגת החייל הרשמי. כמעט כולם היו צלפים טובים, מהירים וחזקים דיו כדי לנצח בקרב פנים מול פנים. אסור היה לה לפקפק ביכולתם של הפלוגה, אם תפקפק לא תהיה מספיק מוכנה למכה החזקה שתבוא בהפתעה.
היא עברה את הצבי ונכנסה אל תוך סבך שיחים, מכופפת. לרוע מזלה הגבעולים הקוצניים לא פספסו את עורה, ובכל תנועה קטנה עורה ספג שריטות ושפשופים. אולי גם הרעיון להיכנס אל תוך סבך שיחים לא היה חכם במיוחד. מהצד זה נראה הגיוני ונכון- החיילים לא יראו אותה שם. אבל, ממבט מבפנים, השיחים שרטו אותה כל הזמן והם גם לא ממש שיתפו איתה פעולה לגבי עניין השקט. הם היו די רועשים בשביל שיחים. היא חייבת לצאת מפה, לפני שיהיה מאוחר מידי.
ראשה כבר בצבץ החוצה מבעד לשיחים, היא המשיכה עוד כמה צעדים ונעצרה. היא לא יכלה להמשיך עוד, משהו משך אותה מאוחר. משהו מנע ממנה להמשיך. שום חבל לא היה קשור אליה, מה שאומר שאף אחד לא מושך אותה. היא ניסתה עוד פעם להמשיך והרגישה משיכה בגבה. היא הביטה לאחור וראתה את הקשת שלה מסובכת בכמה ענפים דקים שנקשרו זה לזה. היא אחזה את הקשת בשתי ידיה ומשכה. שום דבר לא קרה. היא ניסתה כמה פעמים חלש, אבל זה לא עבד. היא שנאה את עצמה על כך שהחליטה לעבור בשיחים מלכתחילה. אין לה ברירה, היא חייבת למשוך חזק יותר.
הדבר הטוב הוא שהקשת השתחררה, הדבר הרע הוא שהקרב עם השיחים היה מרעיש מאד והעיף את אלכס מהשיחים כך שהייתה כעת חשופה.
” היי, מה זה היה?” נשמעה צעקה ממרחק, חייל. צעדיהם של החיילים נפסקו, הם החלו ללחשש ביניהם. אלכס ידעה שעליה לפעול עכשיו. היא קמה במהרה שהקשת בידה ועיניה נפגשו עם עיניו של חייל. הוא היה בערך שבעים מטר ממנה, גבוה ומגולח ואחז בידו רובה זוהר כחול.
היא פחדה לזוז, בחשש שכל תנועה חשודה שלה תגרום לנזק אחר. אבל תדהמתו התפוגגה מהר. ” היי, שם!” הוא הצביע עליה. כל שאר הפלוגה- שכעת אלכס ספרה עוד שבעה מהם – הביטו לכיוונה. לרגע אלכס שכחה איפה היא, היא החלה להילחץ, היא הייתה מבולבלת וחשופה לעיני החיילים. הדבר היחיד שעוד ידעה לעשות, הוא לרוץ.
היא לא ידעה לאן היא רצה, היא לא ידעה לאן נושאות אותה רגליה אבל היא החליטה להקשיב להן. אם כמה שזה נשמע מטומטם, היא הייתה חייבת. רגשות מן העבר באו והציפו אותה, היא לא הצליחה לחשוב במיוחד מבלי להיזכר במאורע האחרון שקרה שעוד הייתה בביתה. אולי זו הייתה הפעם האחרונה שאפילו חייכה, או צחקה. הפעם האחרונה שחשבה שאולי, אולי יום אחד החיים יוכלו להיות טובים באמת.
היא שמעה קריאות מאחורה וגם כמה קללות. היא הסיטה עלים וענפים מפניה בעודה שומעת כדורי זוהר כחולים מתנגשים בעצים וחורכים שיחים ועלים. אחד הכדורים התפוצץ בגזע ממש לידה. היא העבירה מבט חטוף בעץ כדי לבחון את עוצמתו של הכדור הזוהר. הכדור עצמו התפוגג אבל הוא הותיר בגזע חור די גדול. בכל אזור פגיעת הכדור קליפת העץ התקלפה ונשברה וחשפה את השכבה הבהירה יותר מתחת. לא מספיק שהכדור החריב את כל אזור הפגע של הגזע, הגזע גם נחרך והעלה עשן- מה שהבעית את אלכס יותר.
היא המשיכה לרוץ. צעדיהם של החיילים התקרבו יותר ויותר. חמישים מטר, ארבעים, שלושים…בשלב מסוים היא פחדה להביט לאחור בחשש שחייל ירוץ ממש מאחוריה ועצם ההפתעה שתכה בה תזכה את החייל ביתרון לירות בה. והיא ממש לא רצתה שהראש שלה יתפוצץ, או לחילופין כל חלק אחר בגוף שלה. היא רצתה לשמור על גופה כמו שהוא- בריא ושלם.
צמתה השתוללה מאחור, הרוח הצליפה בפניה, כמו אלפי מחטים קטנות. רגליה החלו לפעום ולהתעייף וצד גופה החל לדקור ממאמץ. אבל כל זה לא הפריע לה להמשיך, היא הייתה נחושה בדעתה לחיות ושום דבר לא יעצור אותה בדרך- כל עוד היא תרצה בכך.
לאחר זמן מה של ריצה, אולי דקות ואולי כבר שעה- אלכס לא הבחינה בזמן שחלף- היא ראתה את מטרתה. היא זיהתה את מקום המחבוא שאליו רגליה כיוונו אותה. לא היה קשה לראות את הגגון האדום מציץ מבעד לסבך צמחים ושיחים גבוהים. לאחר דקה של ריצה וניסיון לפלס דרך לאזור הגגון האדום היא הגיעה בדיוק לאן שרצתה- באר המים, המחבוא המושלם.
גדר העץ הנמוכה שהקיפה את הבאר הייתה שבורה לגמרי בצד אחד. מהגגון הקטן מטה אל תוך הבאר נתלה חבל, אך הוא אינו היה מחובר לדלי- כמו ברוב בארות המים הרגילים. אלכס הבחינה גם בשיני המתכת של המלכודת שאחיה מיקם ליד האזור השבור של גדר העץ, היא הבחינה בה רק משום שידעה שהיא שם.
קולות החיילים התעצמו, הם זרקו פקודות אחד לשני אך אלכס לא הצליחה להבין במדויק מה פירושם. עליה להתחבא כמה שיותר מהר. הייתה לה הרגשה שלא תצליח לשרוד עוד הרבה זמן אם תמשיך לרוץ. גם אם הייתה נלחמת, מה יש ברשותה? תריסר חיצי עץ וסכין והם שמונה חיילים חמושים ברובים, מיומנים וצלפים. הסיכויים לטובתה כמעט אפסיים.
היא לא היססה, מיקמה את הקשת סביב גופה, קפצה על גדר העץ והחליקה מטה על החבל. באר המים לא הייתה כמו כל באר מים רגילה. לא היו בה כמויות מים, אבל היא גם לא הייתה יבשה. אלכס נחתה על אדמה סלעית שחורה. מולה נפרשה המנהרה התת קרקעית שגילתה לא מזמן. לצידה זרם פלג מים רדוד שזהר והאיר את המנהרה בגווני טורקיז שריצדו על התקרה והקירות. הנהר המשיך לאורך המנהרה והתעקל יחד איתה אל תוך האפלה. המנהרה הייתה קרירה ולחה. התחושה בה, לעומת הבחוץ, הייתה טהורה. מבחוץ הבאר נראתה כמו כל באר מים רגילה, אין סיכוי שהחיילים ירדו לכאן.
אלכס התרחקה מעט מהכניסה ונשענה בגבה על הקיר השחור. היא ניסתה להירגע ולהסדיר את קצב נשמותיה. קול הצעקה והייסורים שנשמע מלמעלה נתן לאלכס את הסימן שהם כאן, החיילים הגיעו לבאר ואחד מהם נתפס במלכודת. אחד נוטרל, שבעה נותרו. היא הייתה בטוחה שלאף אחד מהם לא יעלה הרעיון להיכנס אל תוך הבאר. אבל אוי, כמה שהיא טעתה.
לאחר שתיקה די ארוכה של החיילים בחיפוש אחר אלכס, הגיעו קולות אחרים. קולות מלחמה, צעקות, כדורי זוהר כחול מתפוצצים, ובהלה. אלכס הזדקפה מיד ואחזה בכוח בקת הסכין בכיסה- מוכנה לשלוף אותו בכל רגע. מישהו למעלה נלחם בחיילים, היא לא ידעה אם הוא לטובתה או לרעתה, או שסתם הלך לו ביער והחליט להרוג כמה אנשים. מי שזה לא יהיה, היא העדיפה לא לצאת מהבאר ולעזור לו. כן, אולי זה נשמע קצת אגואיסטי אבל היא ממש לא רצתה שמקום המחבוא שלה ייחשף ובאותו זמן היא גם תיהרג על ידי הזר הזה.
היא הייתה כל כך מרוכזת בקולות מלמעלה, מנסה לנתח את הקרב שהולך שם עד שהיא לא שמה לב שהחבל שהוביל אל הבאר החל לנוע מצד לצד כאילו מישהו יורד בו. לקח לה כמה רגעים לקלוט את תזוזת החבל, למזלה אותו אדם עוד לא הגיע למטה. היא שלפה חץ ודרכה את הקשת שלה, למקרה שתפגוש כאן אויב.
היא החלה לראות אותו, זה היה חייל, ללא שום צל של ספק. אלכס שיערה שהוא היה בלונדיני ( לפני שהתגלח) בזכות הגבות הכמעט בלתי נראות שלו. הוא נחת על רצפת הסלע ועמד שם, פשוט עמד וסקר בעיניו את המנהרה. לפני שהוא הבחין באלכס, היא הספיקה לבחון אותו. הוא היה כמו כל חייל רגיל, אבל עדיין משהו היה לא כשורה. משהו היה חסר. ואז היא הבינה, נשק. הוא היה חסר נשק. לא היו לו סכינים, אקדחים או רובה סהר כחול. הוא הבחין בה. אלכס מתחה את החץ בקשת כמה שיכלה, מוכנה לירות.
“לא, חכי!” הוא הרים ידיים כנכנע. “לא באתי הנה כדי להרוג אותך.” חיילים בטח משקרים הרבה לאנשים, אלכס הייתה בטוחה שזה שקר ושהחייל הזה מסתיר איפשהו נשק. “אז למה באת אם לא להרוג אותי? כמו שעשית להורים שלי!” כמובן, אלכס לא ידעה מי בדיוק היה אחראי על מות הוריה, אבל היא נהגה להחשיב כל חייל כאשם. כולם היו אותו הדבר בשבילה, רוצחים.
” תראי, טכנית כן באתי לפה כ-” אלכס ירתה. לא היה צורך שהחייל יסיים את משפטו, אלכס כבר ידעה מה הוא יהיה: ” כדי להרוג אתכם.” היא צפתה בגופתו של החייל קורסת לאחור. כעסה התפוגג עם ירית החץ, אבל משהו אחר הציק לה. משהו שלא שמה לב אליו לפני. היא רצה אל הגופה, מקווה להספיק לשאול את אותם דברים שהציקו לה.
החץ ננעץ בחזהו של החייל, ידיו הרועדות אחזו בחץ וניסו לשלוף אותו ממקומו. אלכס רכנה אליו, הניחה את קשתה לצד גופו ,לחצה את ידה על חזהו ואחזה בחץ. היא שלפה אותו במהירות, החייל פלט צעקת כאב. הקולות מלמעלה החלו לדעוך, אלכס לא התרכזה בדבר מלבד החייל. היא הייתה צריכה תשובות.
” איך…איך ידעת?” קולה רעד. היא הביטה בעיניו החומות שהחלו לאבד את ניצוץ החיים. ” איך ידעת על הבאר? על המנהרה?”.
” גרתי פה, התנשקתי פה, אמות פה,” שפתיו הסדוקות בקושי וזזו, עיניו הביטו בשלה. היא קיבלה את התשובה שלה נזקקה. הרי, אם מבטים מלמעלה אל תוך הבאר לא ניתן להבין מה נמצא בפנים. היא רצתה לדעת מאיפה הוא ידע שהוא יורד לתוך מנהרה ולא לטביעה בטוחה. מאיפה הכיר את המנהרה. היא קמה ללכת. לפתע, החייל לפת את זרועה בחוזקה. אלכס נרתעה לאחור, היא לא הבינה מאיפה כל הכוח שלו הגיע פתאום. הבן- אדם חצי מת ( מבלי להעליב, אבל זו האמת), רועד, חיוור ואפילו חץ הוא לא הצליח להחזיק. ועכשיו, יש לו את הכוח למנוע ממנה לשוב ולהתרומם.
מפרק כף ידה החל לפעום מהכאב, אבל היא לא התרכזה בזה. היא התרכזה במשהו אחר, למקום שהחייל הצביע- פלג המים הזוהרים.
“הם זוהרים.” הוא אמר והמתין לתשובה. אלכס לא הבינה מה היא אמורה לענות לכזאת אמירה. תמיד שהייתה בבאר המים זהרו, זה לא היה דבר חדש לה. אז היא רק הנהנה.
“המים צריכים להמשיך לזרום, למענך. חייך תלויים ב-” הוא המשיך ועצר. אלכס לא הבינה מדוע ואז שהסתכלה עליו הכל חזר אליה. היא ירתה בו, הוא גסס ועמד לספר לה במה חייה תלויים. אבל כעת, כשעיניו חסרות החיים מביטות אל על, כשידו הרפתה מאחיזתה בידה וכשחזהו הפסיק לעלות ולרדת, אין מי שיספק לה את התשובה לשאלה- במה תלויים חייה?

אלכס גייר 1| באר המים הריקה
דרוג הסיפור 4.4 | 8 מדרגים

תגובות (14)

בפרעות -> בפראות

ממש יפה!
את ממש טובה בתיאור. הסיפור ממש זרם לי.
הסוף מאוד מותח.
אני מקווה שתמשיכי.

25/06/2018 16:38

    תודה רבה על התיקון ^^ עכשיו רק אצטרך למצוא אותו בין כל 3000 המילים~
    כיף לי לשמוע שאהבת!
    בעיקרון, אני חושבת על להמשיך על כתיבת הסיפור הזה גם. לכן, בינתיים רק רציתי לשמוע חוות דעת על הפרק הראשון. מקווה שבהמשך באמת אצליח גם לפרסם אותו.

    25/06/2018 22:18

פרק מעולה.
הכתיבה יפה, העלילה מגניבה, התיאורים מעולים. פרקים ארוכים הם מדד להשקעה (לא תמיד, אבל הרבה פעמים מראה משהו), ולפיו את מעולה :).
אשמח להמשיך לקרוא את הסיפור.
אהבתי ממש!

נ.ב. אומרים רובה סער, לא רובה סהר.

25/06/2018 22:47

    תודה רבה הדרקון מהמבוך! שמחה שאהבת!
    ולפי דעתי זו בכללי טעות שלי, ואמור להיות כתוב: “רובה זוהר כחול”. תודה, אבדוק זאת. זוכר במקרה באיזה חלק זה היה של הפרק? ( התחלה, אמצע סוף). זה פשוט ייקל עליי בחיפוש ^^

    25/06/2018 23:08

אני לא מאמין!
יואווו!!!!!
הגיהינום קפא! עכשיו את מבינה שבגלל ששמת פרק אני חייב לשחרר פרק? גאד דמיט. תודה רבה.
חשבתי שהפרק היה מעולה. אני בדר”כ לא מתחבר לסגנון הכתיבה הזה (סוג של פוסט-אפוקליזם בריטי כזה) אבל… אהבתי את האווירה שבנית בסיפור. זה הסגנון שאני בדר”כ שואף לכתוב בו, ואת קלעת בו לא רע בכלל. אשרי.

הנה הדברים שחשבתי בזמן שקראתי:

היא ידעה שתצטרך לקום מתישהו אם תחזור לישון ( וכנראה גם לא תצליח) עוד פעם,

אני משתדל להימנע מהערות בסוגריים בכתיבה, לפחות בכתיבת פרקים. זה פשוט… רק בסיפורים שרצו ליצור אפקט קומי (בסאטירה, ראוי לציין) השתמשו בזה, כמו עולם הדיסק או “בשורות טובות”.

אהבתי את הדרך שבה בחרת לתאר את אח שלה. הרעיון שהגיבורה רואה בזה משחק מצא חן בעיניי.

ממש אהבתי את תיאורי הטבע. גאד, אני לא מאמין שאני מודה בזה, אבל… טולקין, ניצחת אותי. אני מודה. אני אוהב תיאורי טבע. אתה צדקת ואני טעיתי. FINE. צריך תיאורי טבע בסיפורי פנטזיה. אני מקווה שאתה מרוצה מעצמך, מרצה זקן לבלשנות. כן, תרקוד עם ההוביטים שלך יא ממזר.

בנוגע לתיאורי החיות, חשבתי שזה אולי יעניין אותך – פעם הייתי באיזה מקום ליד שמורת טבע, ותמיד בלילה הייתה עוברת שם בשקט מופתי, במרחק של אולי מאה מטר ממני שורה של חזירי בר. לא יודע, חשבתי שזה אולי יוסיף 😊

“… אלכס הייתה בספק …”
לרוב אני לא מעיר על זה, אבל במקרה שלך חשתי צורך שכן, כי אני יודע שאכפת לך ואת באמת משתפרת (ובאמת מרגישים).
הערה שנתנו לי מאולפני תרגום – בעברית מומלץ לעבוד על פעיל ולא סביל, לרוב זה מקל על הקורא. אני למשל הייתי מנסה “אלכס הטילה בכך ספק” או משהו בסגנון. מקווה שהבנת למה אני מתכוון!

אך כמו שהם קופצים מהר, הם גם מסתלקים מהר.
אוי זה היה נפלא. תודה לך.

בלי ספוילרים, אבל מה שקרה לאלכס בשיח – ממש מתוחכם מצדך ככותבת. באמת לא ראיתי את זה מגיע, ואת הכנת את הקרקע היטב לזה. כל הכבוד!

“אם כמה שזה נשמע מטומטם,”

עם כמה \ עד כמה
למרות כל הריג’קטים שאנשים טרחו לתת לך הם פספסו את זה. רשלני מצדכם, מגיבי אתר TALE.

26/06/2018 01:14

    תודה רבה אמיר על התגובה!
    סתם שתדע שלפני שפרסמתי היו הרבה יותר סוגריים בפרק, ופשוט מחקתי אותן כי גיליתי שהן היו מיותרות ומטופשות. בכתיבה הרגילה שלי אני אכן נמנעת כמה שניתן בשימוש בסוגריים. זה פשוט פרק שכתבתי מלא לפני זמן, ועכשיו אני מנסה להמשיך טיפה.
    אני ממש שמחה שאהבת את תיאורי הטבע ^^ אחד התיאורים הקשים יותר לדעתי- לפחות לי- הם תיאורי טבע. ושמחה לגלות שהצלחתי בהם ^^
    אני בהחלט רואה איך אצליח לשלב חזירי בר באזור…תודה על הרעיון!
    ואתקן את השגיאה…תודה.

    26/06/2018 15:14

    מסתבר שהעורכים באתר בחרו בסיפור שלך!
    יישר כוח ;)

    27/06/2018 13:47

סיפור מדהים!!!!!!!!!!
מגיע לך להיבחר

01/07/2018 18:36

    תודה רבה ^^

    24/07/2018 23:44

שלום,
חייבת לציין שקראתי את סיפורך לפני זמן מה ורק עכשיו מוצאת זמן לכתוב לך תגובה:
1. נשאבתי לסיפור מהרגע הראשון. הכתיבה שלך זורמת, התיאורים נתנו לי להרגיש כאילו אני ממש שם. הכתיבה שלך מצויינת! שמחה לראות שיש עוד סיפורים טובים באתר :)
2. הרבה אמרו לך לגבי טעויות דקדוק וכו’, אז לא ארחיב, רק אגיד שיש עוד כמה שנשאר לתקן. כולל שגיאות הקלדה.
3. כשקראתי את הפרק שמחתי מאד שהוא ארוך :)

מחכה להמשך בקוצר רוח,
קלואי.

08/07/2018 12:51

תודה רבה קלואי! חיממת לי את הלב! כרגע מנסה לעבוד על הפרק השני.

24/07/2018 23:45

שלום לירון,
מתי תפרסמי את ההמשך?
מחכה בקוצר רוח, קלואי.

02/10/2018 14:03

    היי קלואי! ממש משמח אותי שיש אנשים שעוד זוכרים את הפרק הזה ^^
    הפרק הראשון, כמו שכתוב בהערות שלי, היה סוג של ניסיון. רציתי לראות אם הוא באמת נכון וטוב ואם אנשים מתעניינים בו. רציתי שתהיה לי מן התחלה בטוחה כזו.
    עכשיו אני כותבת את פרק 4.
    אני לא יודעת עוד כמה זמן אפרסם או לא. הפרקים כאן ארוכים ולוקח לי זמן לכתוב אותם. מה גם, שעכשיו התחילה שנת הלימודים שרוצה די לחנוק אותי מכל מקום אפשרי. אני פחות מהאלה שדוגלים בפרסום פעם בחודש…כי זה סתם באסה ומעיק על הקוראים.
    אני כן מתכננת לפרסם אותו בעתיד כשיהיו לי הרבה פרקים.
    יש לי גם נטייה להפסיק באמצע עקב מחסום בעלילה שאני לא יודעת איך לפתור…אז אני רוצה קודם כל להתקדם יותר בעלילה ולעבור את המחסומים שעוד יהיו לי.
    אני ממש ממש שמחה שאהבת ושאת עדיין זוכרת את זה. הייתי בשוק שקיבלתי את ההתראה. מקווה להתקדם כמה שיותר מהר 3>

    02/10/2018 14:32

היי לירון,
אני ממש שמחה לשמוע ממך, ושלא נעלמת לנו באמצע המתח :)
מחכה בקוצר רוח להמשך (כמו שכבר הבנת).
מבינה אותך לגמרי בקטע של מחסום כתיבה, גם אני חוויתי זאת. לצערי הפסקתי לכתוב לגמרי, גם בגלל הרעיונות שעולים לי לראש דווקא כשאין לי אפשרות להעלות אותם על דף, וגם בגלל שנה עמוסה מאוד.

בהערכה, קלואי.

נ.ב- לגבי מה שרשמת שהכתיבה היא בשבילך סוג של ניסיון, לפי דעתי זה מצויין להתחיל ככה. אני התחלתי כניסיון, והכתיבה עזרה לי המון. אני לא מתיימרת להיות איזו סופרת מהוללת, ומאמינה שעם הזמן משתפרים יותר ויותר. לכן, לדעתי את לא צריכה לחשוש לגבי אם יאהבו את הסיפור שלך או לא (נכון וטוב לפי מילותייך). טוב- מבחינתי כל סיפור שכתוב ברמה לשונית תקינה, נחשב טוב. העניין זה כבר דבר אישי למה כל אחד מתחבר. בקיצור, (ואני ממש מצטערת על החפירה) יש לך את הכישרון הזה של לסחוף את הקורא והכתיבה שלך מצויינת! תמשיכי בלי חשש :)

24/10/2018 23:44
36 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך