אקווריום – פרק 2

August 29/03/2016 590 צפיות אין תגובות

~זבל~
הוא עומד בכניסה לחדר ובוהה בי במשך דקות ארוכות.
בטח תהה מה כל כך מיוחד בי שהם מחזיקים אותי פה, כי מלבד העובדה שאני יכול לנשום בכוחות עצמי מתחת למים, אני לא ניראה מיוחד או שונה בדרך כלשהי משאר בני האדם. השיער הארוך והלבן שלי צף מאחורי במים ואני לבוש בסרבל המחקר המיוחד שהם הלבישו אותי בו. מספרים ומידע חיוני נוסף מודפסים עליו בצבע עמיד למים, ומספר הפרוייקט שלי 230291 מעטר את חזית הבגד.
פעם היה לי גם שם, הם אילצו אותי לומר להם אותו, ואז הם לקחו לי אותו ונתנו לי את המספר הזה במקומו, הם אמרו שבמילא אף אחד לא ישתמש בו יותר..
השומר החדש ממשיך להביט בי, סוקר את כולי ואז את האקווריום הענק בו אני נמצא. אני עושה אותו דבר, עובר עליו במבטי ובוחן כל פרט בו, בלבוש שלו, במראה שלו.
אבל בניגוד אלי, הוא מאבד את העניין שלו בי מהר מאוד, פונה במקום זה לעמדת הקפה הקטנה שבפינת החדר שכניראה נראתה לו יותר מעניינת ממני.
איבדתי את תשומת הלב שלו.
הוא מתחיל להתעסק עם הכוסות החד פעמיות, וזה ברור שאני הדבר שהכי פחות מעניין אותו בחדר הזה.
עם אני רוצה לדבר איתו זה צריך להיות עכשיו, לפני שאני מתחיל להסס, לפני שהשומר השני מגיע.
אני דופק בעדינות על הזכוכית הפנימית. שלוש נקישות, לא צריך יותר.
הוא שם לב אלי.
…מה עכשיו?
אני פותח את הפה, מנסה להתחיל עם “היי” פשוט, זה יספיק לבינתיים.. אני מנסה לדבר אליו, אבל שום קול לא יוצא. שנתיים שלמות שלא הוצאתי מילה מהפה גרמו לקול שלי להעלם.
אני נאבק עם עצמי בנסיון להפיק איזשהו צליל מהגרון אבל הוא כבר איבד עיניין וחזר שוב להתעסק עם הקפה שלו.
מאכזב. עד שאני סוף סוף רוצה לדבר, אני לא יכול?
אבל אני לא מוותר.
אני דופק שוב על הזכוכית הפנימית.
שלוש נקישות, הפעם קצת פחות עדינות ממקודם, תופסות שוב את תשומת הלב שלו, הוא עוצר שוב את מה שהוא עושה ומסתכל עלי, מחכה שיקרה משהו, מחכה שאני אעשה משהו ושלא סתם הפסקתי אותו באמצע.
אני מנסה נסיון נוסף, אבל ברגע שאני פותח שוב את הפה אני מרגיש כאילו הגוף שלי בוגד בי. למרות כל המאמצים שלי, אף צליל לא יוצא.
איבדתי אותו, שוב.
נשאר לי רק עוד נסיון אחד. רק עוד אחד לפני שהוא יתחיל לחשוב שאני סתם מנסה לעצבן אותו ויחליט להתעלם ממני לגמרי.
עכשיו אני כבר עצבני, אבל לא עליו, אלה עלי, ועל הקול שלי שמסרב לצאת. אני דופק שוב על הזכוכית, שלוש דפיקות חזקות ועצבניות, ואז, ברגע שהוא מסובב את הראש, בפעם השלישית בחמש הדקות האחרונות, אני מצליח סוף סוף לשחרר צליל קצר אבל ברור.
“היי”
הוא לא אומר כלום. רק נועץ בי מבט מופתע, ואני מצידי מנסה להבין עם הוא בהלם מהעובדה שהוא הצליח להבין אותי ברור דרך טנק מלא במים או בגלל ששאר השומרים כבר הספיקו לספר לו שאני אילם ולא מוציא הגה.
הגיע הזמן לבדוק את הקול שלי, אני מחליט לנסות משהו קצת יותר ארוך.
“החלב מקולקל”
אני אומר לו ומצביע על הקרטון שהוא מחזיק ביד.
וזה באמת נכון. כל השומרים כאן שותים רק קפה שחור או תה. את החלב הזה הביאו לכאן לפני יותר מחודשיים עם לא יותר ומאז אף אחד לא טרח להשתמש בו, שלא נדבר על לזרוק את הישן ולהביא חדש.
הוא עוקב אחרי האצבע שלי ומסתכל על הקרטון שבידו, ואז הופך ומסובב אותו בחיפוש אחרי התאריך, בודק עם אני דובר אמת.
אני יודע שהוא מצא אותו לפי הבעת הגועל שהתפשטה לו על הפרצוף בזמן שהוא ממהר לזרוק את הקרטון המלא, כמו שהוא, לפח.
עם אותה הבעה בדיוק, הוא ממשיך ומרוקן גם את שאר המקרר, זורק לפח את כל החלב שעוד נשאר שם.
אני צופה בו מתוך המים בזמן שהוא מנסה עכשיו להכין לעצמו תה במקום.
“תודה”
הוא פולט אחרי כמה דקות של שקט ואני מחליט שאני מחבב את בן האדם הזה. אף אחד, במקום הזה, מעולם לא הודה לי על משהו, אני חושב לעצמי בזמן שהוא מסיים להכין את התה שלו והולך ומתיישב על אחד משתי הכיסאות הבודדים שנמצאים בחדר. הוא מסובב את הכיסא שלו עם הפנים אליי ומביט בי עם הכוס תה לכודה בין שתי כפות ידיו.
אני רואה שהוא רוצה להגיד לי משהו, הוא חושב, שוקל ומחפש את המילים הנכונות להתחיל איתן את השיחה איתי שבדיוק אז דפיקה בדלת קוטעת את רצף החשיבה שלו ושלי ביחד.
הגיע זמן האכלה שלי.
זאת היתה שעת אחר צהריים מאוחרת ואני גוועתי ברעב.
השומר שלי פותח את הדלת לגבר גדול מימדים, לבוש באחד מחלוקי המעבדה הלבנים של צוות המחקר ומחזיק בידו דלי מתכת גדול. שהבחור רואה שמי שפתח לו זה עובד חדש ולא אחד מהחברים הרגילים שלו, הוא דוחף בגסות את הדלי עם האוכל שלי בתוכו לתוך הידיים של השומר וממהר להסתלק משם בטריקת דלת עצבנית מעט.
“חצוף”
אני מצליח לקרוא את השפתיים של השומר שהוא ממלמל את זה לעצמו ונותן הצצה מהירה לתוך הדלי לפני שהוא בא לרוקן אותו למיכל שלי.
הפרצוף שלו מתעוות שוב בגועל שהוא מסתכל עלי בהבעה שאני יכול לפרש רק כחוסר אמון.
“הוא באמת הולך לאכול את הזבל הזה?”
אני כמעט יכול לשמוע אותו חושב את זה לעצמו, אבל אני לא אומר כלום, במקום זה אני מצביע לו על אחת מחליפות המגן שתלויות על הוו ליד הדלת ואז על הפתח הקטן שממוקם על גג האקווריום שלי.
אני יודע שזה בטח קשה לו להבין, אבל אני ממש רעב.
זמני האכלה שלי רחוקים מאוד אחד מהשני, ואני לא מקבל שום דבר נוסף בין לבין, ככה שזמן האכלה מגיע, אני לא כזה בררן בקשר למה שהם זורקים לי פנימה.
אני צופה בו זז באי נוחות לכיוון החליפות, מוריד אחת מהן מהוו ולובש אותה בסרבול מסויים. הוא אז מושך את הסולם הקטן שנשען על צד האקווריום שלי, מטפס ועולה לגג עם הדלי אוכל.
אני מתחיל להיות טיפה חסר סבלנות בזמן שאני צופה בו מטפס לאט ובזהירות בסולם, פותח את הצוהר הקטן ומרוקן לתוך המיכל את כל תכולת הדלי.
אני רואה את ארוחת הצהריים שלי שוקעת לאיטה לתחתית, מורכבת הפעם מפלפלים ומלפפונים רקובים, כמה סנוויצים חצי אכולים שמתפרקים חזרה למרכיבים שלהם בתוך המים, ועוגיות שוקולד מהסוג שסופג מים, מתנפח ומתמוסס, מלכלכך לי ככה את המים ונותן להם טעם מוזר של שוקו.
אני צולל אחרי כל אלה חזרה לקרקעית ומתחיל לאכול ברעבתנות, דוחף כל דבר שניראה לי אכיל לפה, עכשיו כבר פחות אכפת לי מהבעת הגועל שהוא מסתכל בה עלי.
ואני יכול להרגיש שהוא מסתכל עלי.
אני מפסיק לאכול לרגע ומרים את הראש רק בשביל לגלות שצדקתי, הוא בהחלט מסתכל עלי, אבל בהבעה שונה משחשבתי. לא ראיתי אותה הרבה אז אני לא כל כך בטוח בעצמי עם אני מפרש אותה נכון. לפרצוף האנושי יש עוד הרבה הבעות שאני לא מכיר. אבל עם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שזה ניראה כמו..
רחמים.
הוא מרחם עלי, למרות שהוא בכלל לא מכיר אותי. אני עוקב אחריו במבט בזמן שהוא מוריד את החליפה וחוזר להתיישב על הכיסא שלו מולי, מסתכל פעם עלי ופעם על הזבל שאני אוכל בהבעה החדשה והמוזרה הזאת שלו.

ואז הוא עושה דבר מוזר אפילו יותר.
הוא מוריד שוב את החליפה מהוו לובש אותה ומטפס חזרה לגג האקווריום שלי. הצוהר הקטן נפתח בשנית אבל במקום עוד זבל או מכשירי כתיבה שלפעמים השומרים האחרים זורקים לי פנימה בצחוק, אני רואה את ארוחת הצהריים שלו, שלמה, צוללת לקרקעית הטנק. עכשיו תורי להסתכל עליו בחוסר אמון. אתה נותן -לי- את זה?
עבר הרבה זמן מאז שאכלתי אוכל טרי. אני פותח שוב את הפה, מנסה לחפש את המילים המתאימות להודות לו כשדפיקה נוספת בדלת קוטעת את חוט המחשבה שלי.
אני ממהר להחביא את הארוחה החדשה שלי בין שאריות הזבל שעדיין צפות שם כששתי השומרים של משמרת הערב נכנסים בדלת.
זמן להחלפת שומרים.
אני צופה בשומר החדש שלי אורז את התיק שלו לוקח את המעיל ויוצא מהחדר, משאיר אותי לחכות שם
עד למשמרת הבאה שלו.

אקווריום – פרק 2
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך