liron100
אני יודעת, אני יודעת, הקטע הזה פורסם פה כבר לפני כמעט שנתיים אבל לאחרונה נזכרתי בו ובסיפור שעומד מאחוריו ואם קצת תיקוני טייפו פה ושם החלטתי לעלות אותו שוב...טוב כי, לא תזיק טיפה ביקורות עדכניות יותר. אז בעיקרון חוץ מטייפו לא נגעתי בקטע והשארתי אותו כמו שהוא, אבל האם זה מעניין? מושך? מסקרן? תרצו לדעת עוד? זה אמור להיות פרולוג לסיפור גדול יותר, שאני ממש אוהבת את העלילה הכללית שלו אבל חוץ מזה אין לי כלום. אגב, זה הסיפור היחיד שאני גם לא מצליחה בכלל לכתוב לו פרק ראשון כי פשוט אין לי שמץ מה לכתוב בו. אז כן, היה לי צורך לשתף ^^

אש מפלצתית

liron100 13/02/2019 255 צפיות 3 תגובות
אני יודעת, אני יודעת, הקטע הזה פורסם פה כבר לפני כמעט שנתיים אבל לאחרונה נזכרתי בו ובסיפור שעומד מאחוריו ואם קצת תיקוני טייפו פה ושם החלטתי לעלות אותו שוב...טוב כי, לא תזיק טיפה ביקורות עדכניות יותר. אז בעיקרון חוץ מטייפו לא נגעתי בקטע והשארתי אותו כמו שהוא, אבל האם זה מעניין? מושך? מסקרן? תרצו לדעת עוד? זה אמור להיות פרולוג לסיפור גדול יותר, שאני ממש אוהבת את העלילה הכללית שלו אבל חוץ מזה אין לי כלום. אגב, זה הסיפור היחיד שאני גם לא מצליחה בכלל לכתוב לו פרק ראשון כי פשוט אין לי שמץ מה לכתוב בו. אז כן, היה לי צורך לשתף ^^

הם רדפו אחריהם. היא לא הצליחה לראות אותם בבירור, היא בקושי הצליחה להביט לאחור. אחיה משך אותה בחזרה קדימה, מעודד אותה להמשיך, לא להביט לאחור. הם חלפו על פני ארגזי חול, חצו במהרה את השוק והעיפו בטעות כמה זרי פרחי וורדים על הרצפה. רגשת האשם לא פסחה על אֵתֶל אבל לא היה להם זמן להתנצל. היא שמעה את גערותיהם של חבורת הגברים שרדפו אחריהם.

“אתם לא שייכים לפה!” צעק אחד מהם.

“הייתם אמורים להיכחד!” אדם שני הצטרף אליו וכך כולם יחד העלו עלבונות לאוויר לכיוון אוזניהם של אתל ואחיה. הם אכן זן נכחד. הקסם שהיה, כבר שקע במעמקי האדמה, מכוסה בשכבות של היסטוריה זועמת וכועסת. משפחתה הייתה האחרונה בכפר שהקשר אליהם לקסם עוד היה קיים. אביה רקח שיקויים במרתף הבית ואימה בורכה בכוח ריפוי. כוחה כבר לא היה חזק כמו פעם, הקסם שנעלם החליש אותה אבל היא עדיין נחשבה קוסמת. לפחות בעיני אנשי הכפר.

האנשים שרדפו אחריהם במורד הרחובות, דרך רפתות ומזרקות לא היו מהכפר שלהם, אתל זיהתה זאת מיד. היא הכירה כל אדם ואדם בכפר, כולם היו כל כך נחמדים אליה. בהתחלה הם נרתעו ממנה, הם חשדו שאולי גם היא קוסמת או מכשפה כמו הוריה. אבל לאחר שגדלה מעט הם הבינו שהיא ואחיה נולדו בני אנוש רגילים למדיי. מהוריה הם עדיין התרחקו, הם תיעבו קסם.

את החבורה שרדפה אחריהם היא לא הכירה, הם כנראה הגיעו מבחוץ. אבל איך הם ידעו על הקשר שלהם לעולם הקסם שהיה פעם אם הם לא מהכפר? לאתל היו כמה השערות. ההגיונית ביותר באותו הרגע הייתה ההשערה כי מישהו מתוך הכפר הפיץ את מקור משפחתם. היה קשה לאתל לדמיין את זה שמישהו כל כך נחמד אליה רק מעמיד פנים בשעה שהלשין על הוריה. אבל שאר ההשערות נראו לה מופרכות למדיי.

הם המשיכו לרוץ, אתל לא ידעה לאן אחיה מוביל אותה. היא רצה כמו עיוורת בין בתים וחצתה מדשאות קטנות. כשמר גילמן הזקן פנה אליה לשלום, כל שיכלה להוציא היה “היי.” מעוות שקיוותה שגילמן פירש בצורה הנכונה. אנשים פינו להם דרך, נשים נבהלו מזוג הילדים הקטנים הרצים ברחובות והשתתקו כאשר הגברים מאחוריהם עברו. אתל הבינה לאן אחיה מוביל אותה ברגע שהגיעו לשדה החיטה, מאחוריו נמצא ביתם. בדרך כלל הם היו עוקפים את השדה בכדי להגיע אל ביתם, אבל אחיה לא היסס לרגע וגרר אותה לתוך השדה, בקו ישר לביתם הקטן והמבודד מכל הכפר. הם רמסו חיטה והשאירו עקבות ברורים אחריהם, אבל אתל ראתה על פניו של אחיה את נחישותו להגיע להוריהם.

היא הבינה שעשו טעות מאוחר מידי. אם מישהו הלשין עליהם הוא כנראה מכיר אותם, ואז הוא יודע שהיא ואחיה אינם קוסמים או מכשפים ובדמם לא זורם כבר הקסם. האנשים האלה מחפשים אחר הוריהם והם מובילים אותם ישירות למטרה.

“סם!” היא קראה לו ומשכה בידו. הוא נעצר בפתאומיות ופנה אליה במהירות.

“מה- מה קרה?” עיניו היו פעורות מבהלה, הוא הביט מעבר לגבה. הגברים כבר החלו לרוץ בשביל החיטה. הוא משך אותה קדימה, “אנחנו חייבים להגיע הביתה”.

“לא!” היא ניסתה כמה שיותר לנטוע את גופה באדמה, לא לזוז. היא לא תיתן לאנשים האלה את מבוקשם.

“הם לא רוצים אותנו סם, הם רוצים את אמא ואבא.” היא ניסתה לשדל לקולה כמה שיותר ביטחון ועוצמה, למרות שליבה רעד מאימה, “הם לא מהכפר, מישהו כנראה הלשין עלינו ואם כן הוא יודע שאני ואתה לא קוסמים. אין בהם צורך בנו והם יודעים את זה. אסור לנו להוביל אותם לאבא ואמא.”

עיניו של סם לא נחו לרגע. לשנייה אחת הוא הביט עליה ובשנייה אחרת הוא הביט מעליה, על הרודפים. “אתל, אמא ואבא הכינו מגן מסביב לבית. האנשים האלו לא יוכלו להיכנס אליו.” הוא חיזק את אחיזתו בה. “עכשיו אנחנו חייבים להמשיך”. הוא גרר אותה בתוך שדה החיטה, רגליה הקטנות בקושי עמדו בקצב שלו ולא פעם היא מעדה על אבן קטנה. היא ידעה על המגן שסביב ביתם, אבל הוריה נחלשו מיום ליום, היא כבר לא הרגישה בטוחה בתוך המגן. לא הייתה לה ברירה, מאז ומתמיד בטחה באחיה הגדול ואם הוא אומר, הוא כנראה צודק. מותר לה רק לאחוז בתקווה שהמגן עדיין עובד. הגברים מאחוריהם צמצמו את הפער ביניהם.

הם יצאו משדה החיטה, חצו את דרך העפר וטרקו את דלת ביתם מאחוריהם. סם סגר מאחוריהם את הבריח בזמן שאתל ניסתה לייצב את קצב נשמותיה. אמם קפצה בבהלה מכורסתה הירוקה, שמלתה הייתה זהה לצבע הכורסא. אתל תהתה אם המטרה הייתה הסוואה, כי אם כן זה מעולה למצבם כעת.

“סם?” היא שאלה, קולה הצרוד הדהד בדממה. קולות הגברים התחזקו מבחוץ, אמם פנתה לעבר אחד החלונות ופיה נפער. “מי אלה סם?”

“שיחקנו בארגז החול ואז הם הגיעו, הם רדפו אחרינו בכל הכפר.” הוא בלע את רוקו מפחד לקראת תשובתה לדבריו הבאים. “הם יודעים על הקסם שלנו, על המשפחה.”

“הם לא מהכפר,” אתל הוסיפה. אביה הופיע בקצה גרם המדרגות שהוביל למרתף, שיערו השחור היה זקור כמו תמיד ומשקפיו הגדולות היו מונחות על קצה אפיו. הוא היה יכול להיראות כמו מדען משוגע אם שיערו היה לבן ומעט ארוך יותר. “מה קורה פה?” שאל.

“סם ואתל הביאו איתם אורחים לא רצויים,” היא הזעיפה פנים לעברם, אתל התכווצה בפנים. “אורחים שיודעים על הקסם בבית הזה. והם באים.”

אתל לא ציפתה שהמגן יעבוד ככה. זאת אומרת, היא לא ציפתה שהמגן לא יעבוד כלל. אבן נזרקה לעבר החלון שדרכו אמם הביטה, היא קפצה בבהלה לאחור והחלון החל להיסדק. לא יעבור הרבה זמן עד שהוא ישבר, ועוד פחות זמן עד שהגברים יכנסו לביתם.

“ריק?” היא הביטה לעבר בעלה שבהה בחלון בתדהמה. “יש לנו מגן, נכון? מגן שעובד?”

“א-אה. א-אני-” אבן נוספת נזרקה אל אותו החלון, במזל היא פגעה גבוה יותר מהאבן הקודמת. החלון לא נשבר, רק נראה כעת כמו רשת קורי עכביש צפופה. אמם לא היססה, היא אחזה בידיהם של סם ואתל והובילה אותם מטה, אל המרתף.

“היה אמור להיות מגן, הוא היה אמור לעבוד.” ריק פנה אליה לפני שירדה עם הילדים במדרגות, היא נעצרה ונעצה בו את עיניה. “אמור.” היא הדגישה את המילה והזעיפה פנים, “אני צריכה להחביא את הילדים, לפחות שהם יהיו מוגנים”.

“אבל מה איתכם?” סם הביט בעיניים נוצצות באמם, היא הסתכלה על ריק ונראה כאילו הם מדברים שיחה שלמה ביניהם מבלי להוציא מילה.

“אנחנו נהיה בסדר,” היא ניערה את ידו של סם. “אני לא רוצה שתהיו איתנו”. דפיקות חזקות הלמו פתאום בדלת, אמם לא חיכתה אפילו עוד רגע. “בואו ילדים, אנחנו יורדים.”

היא הובילה אותם אל המרתף, היכן שאביהם עבד תמיד. במרכז החדר, מתחת לנורת ניאון, היה השולחן של ריק. הוא היה גדוש בצנצנות, צינורות, בקבוקונים ומבחנות בשלל צבעים. אבל את אמם זה לא עניין. היא עקפה את השולחן, נכנסה אל תוך החשכה ומצאה את מה שחיפשה. היא פתחה את דלתות ארון העץ בקלילות ורוקנה את כל תוכנו במהירות. את אתל היא הכניסה ראשונה, הצמידה אותה לפינה וקיפלה את רגליה. לאחר מכן הכניסה את סם לצד אחותו ואחזה בידיו. גם בחושך המרתף, היכן שהמנורה כבר לא האירה, אתל הצליחה לראות את עיניה הנוצצות של אמה. היא בכתה. אתל כמעט ולא ראתה אותה בוכה, זה שבר אותה. אם אמה הייתה יודעת בבירור שהכול יהיה בסדר היא לא הייתה בוכה, אתל ידעה זאת. לאמה יש תחושות בטן נכונות, אם היא בוכה, זה לא סימן טוב.

“סם,” קולה נשבר. “תשמור על אחותך, לא משנה מה יקרה תשמור עליה. אם אני ואבא לא נחזור בעוד כשעה תצאו בזהירות, תברחו. ביטחוננו כאן לא קיים יותר.”

“אבל-” סם רעד, אתל הרגישה בגופו שישב לצידה ובקולו.

“בלי אבל. אתה תעשה מה שהוריתי לך, תבטיח לי שתשמור על אחותך”.

“אני…אני מבטיח.” הוא נאנח בייאוש. אמם נשקה למצחו, אז ניגשה למצחה של אתל והביטה בה זמן ממושך. “תהיי אמיצה, אתל.” היא ליטפה את ראשה וחייכה בכדי להכניס קצת תקווה בביתה, אז סגרה את הארון, לקחה כמה בקבוקונים משולחנו של בעלה ועלתה במעלה המדרגות. היא סגרה את הדלת אחריה, מותירה את חיי ילדיה בידי ארון עץ קטן.

רעש דלת הבית שנפרצה נשמע עד למרתף. אתל ידעה מה פירוש הדבר, הגברים נכנסו והוריה יצטרכו להתמודד מולם. היא רצתה לצאת, לעזור. אבל כיצד ילדה קטנה בת שש תוכל לעזור? אתל חשבה על כך שאמה לא ביקשה שתבטיח לה דבר. אך עצם כך שהשביעה את סם בהגנתה תשבור את הבטחתו. אם תצא ותכשל, סם ייכשל במשימתו. לא, היא צריכה להישאר כאן. אמם התכוונה ששניהם יישארו בחיים, לא אחד מהם.

הזמן חלף כנצח, אתל לא הבינה כיצד יידעו שעברה שעה. אולי עברו כבר חמש? אולי שלוש? מאז שאמם הכניסה אותם לארון היא לא הפסיקה לחשוב על הוריה. הם שמעו פיצוצים וצעקות מהקומה העליונה, מידי פעם גם יריית אקדח נשמעה, ירייה שהקפיצה את הילדים בבהלה. סם עטף את אתל בידיו הקצרות, מנסה כמה שיותר להגן עליה, גם אם להם בינתיים לא נשקפה סכנה. הוא ידאג לה, ויגן עליה בשם אמם. בשם רוז.

הם שמעו חבטה חזקה ועוד אחת. הצלילים נשמעו קרובים, זו הייתה דלת המרתף. סם ואתל התכווצו בתוך הארון לשמע הצלילים המחרידים הקרובים. אתל הרגישה את חזהו של אחיה עולה ויורד בהפרשים גדולים, הוא קירב אותה אליו יותר ויותר. היא שמעה קולות של אנשים מדברים, אלא לא היו הוריה. היא הביטה בדלת הארון, מבועתת מהמחשבה שהאנשים האלה יוכלו לפתוח אותה בכול רגע.

“אתם לא תצליחו לברוח חמודים,” קול הדהד במרתף. “אש מתפשטת למעלה, רהיטים נשרפים וזכוכיות בכל מקום. אנחנו יודעים שאתם אינכם קוסמים, אבל אנחנו יודעים גם דבר נוסף. אתם מה שנקרא, השרידים של הקסם, הצאצאים. גם אם תרצו זאת וגם אם לא, אתם בני משפחה שלו. לכן, גורלכם יהיה זהה לגורל הוריכם- מתים.” אתל הרגישה חמימות מתפשטת בכפות ידיה. “כדאי לכם לצאת עכשיו ולהשלים עם גורלכם במהירות, אחרת תהיו נתונים לייסוריה של האש שמתפשטת.”

ברגש שהאיש אמר “אש”, אתל ראתה אש. גב חולצתו של אחיה עלה באש. “סם,” היא לחשה. הוא הבחין ישר וניער את חולצתו בפראות, האש כבתה. אבל זה היה מוזר, כי עדיין היה אור כתום- אדום בתוך הארון. “אתל,” סם פנה אליה, בעיניו השתקפה אש, “הידיים שלך”.

היא לא חשבה שהחמימות שהייתה לה בידיה הייתה יוצאת דופן, אבל כנראה שכן, כי בכל יד בערה להבת אש. אמותיה השחירו כפחם וביניהם וורידי לבה זרמו בידיה. אבל ידיה לא שרפו, לא התפוררו ולא כאבו בכלל. היא התכוונה להביט בתדהמה אל אחיה, להגיד לה כי היא לא מבינה מה קורה, אבל לפני ששמה- לב, הוא לא היה יותר בארון. הדלתות היו פתוחות והיא ראתה אותו הופך את שולחנו של אביו על הרצפה ובורח למעלה. שלושת הגברים שהסתובבו במרתף הביטו בשולחן ההפוך והתקרבו אליו, רק אז הם הבחינו באתל יוצאת מהארון הבוער, אבל גם זה היה מאוחר מידי. הנוזלים הססגוניים התערבבו זה בתוך זה על הרצפה והתפוצצו. שלושת הגברים הועפו באוויר, בוערים. גם אתל הייתה אמורה להישרף לפי מה שחשבה, אבל זה לא קרה. חפצים משונים שאתל לא זיהתה החלו לעלות באש, אבל זה לא עניין אותה. העיקר היה לה למצוא את אחיה.

היא רצה במדרגות למעלה, מנסה להשאיר את ידיה כמה שיותר רחוק מכל עצם כלשהו בבית. זה היה קשה וכאבו לה הידיים אבל היא לא רצתה לשרוף את כל הבית. למעשה, מתברר שזה כבר נעשה.

כל רהיט בסלון התפורר על הרצפה, חלונות נופצו והקירות וחלק מהרצפה עלו באש. חפצים נוספים נחנקו מהאש שאפפה אותם. מבעד לעשן השחור היא הצליחה לראות את סם, מוקף בקורות עץ שהחלו להישרף. לא הייתה לו דרך מילוט. היא התקדמה לכיוונו בידיים מונפות באוויר. היא החלה לשמוע את השיעולים החנוקים שלו אבל לפני שהגיעה אליו היא נעצרה, היא ראתה את הוריה.

כל רוח חיים שפעם הייתה בהם התפוגגה. אביה נשען בכבדות על אחת הכורסאות שהצליחו לא להתפורר לגמרי, אמה שכבה על רגליו, שידת עץ בוערת נפלה על רגליה. עיניהם לא זזו והם בהו בה. רגשת האשמה החלה לגעוש בה, היא זו שלא התווכחה עם אחיה לסטות ממסלולם הביתה. אבל גם אם היו בורחים למקום אחר הגברים כבר היו הורגים אותם, כי לטענתם, גם את שרידי הקסם צריך להשמיד. הם היו הורגים אותנו, לא את אמא ואבא, חשבה לעצמה. דמעות נזלו על לחייה ויצרו קווי עור נקיים מאחורי הפיח שכיסה אותן. היא רצתה לגעת בהם פעם אחרונה, אבל נזכרה שהיא לא יכולה. ידיה עדיין בערו באש והיא לא רצתה להיות זאת שתשרוף את הוריה.

היא פנתה למעבר נקי מאש והתקרבה אל מעגל הקורות הבוערות שהקיפו את סם.

“סם!” היא השתעלה מהעשן שנכנס לריאותיה, “סם!” הוא הביט בה בעיניים פעורות ומלאות פחד והתרחק לצד המרוחק ממנה.

“סם, בבקשה תקשיב לי.” היא צעקה מבעד לרעש הקורות הנשברות ופצפוץ להבות האש.

“לא! את מפלצת אתל, את שורפת. את כמעט שרפת אותי!” הוא השתעל, “תתרחקי ממני!”. ואז עשה את מה שלא חשבה שיעשה לעולם. הוא הלך לאחור, לקח תנופה וקפץ מעל קורות העץ לעבר היציאה. קורות עץ נשברו ונפלו על הרצפה. לרגע אתל לא הצליחה לראות את אחיה, והבינה שלא תראה אותו יותר לעולם. קורות עץ שחורות מהתקרה קרסו על המקום שבו היה מקודם. היא צרחה בשמו, בתקווה שיענה לה בחזרה, אבל זה לא קרה. היא הסתכלה על האש שנקרתה בדרכה אל אחיה הקבור אי שם וחשבה לעצמה שאם האש בידיה לא שורפת אותה, אולי אש לא יכולה לשרוף אותה. הדבר נשמע לה סביר, אבל אחיה היה שם בפנים. היא קפצה מעל הלהבות המרצדות למעלה ומטה, היא הרגישה בחמימותן שרגליה נגעו בהן אבל לא קרה לה דבר והיא נחתה בריאה לחלוטין בצידן השני. אולי היא באמת חסינה לאש? לא היה לה זמן לחשב את ההגיונות שבדבר והיא רצה אל ערימת העץ שכיסתה את המקום שבו היה פעם אחיה. היא ניסתה עם ידיה הבוערות להרים קורות, להזיז אותן מעט אבל כל שעשתה היה לשרוף אותן יותר ויותר מהר. והיה עליה גם להיזהר על אחיה שנמצא איפשהו בפנים. ואז כשחשבה שראתה את שיערו החום שהיה כעת מלא אבק, קורות נפלו גם עליה וקברו אותן תחתן. היא לא יכלה לראות יותר דבר.

היא לא ידעה מתי בדיוק, אבל היא ראתה את אור השמש. היא שרדה. ממה שהצליחה לשמוע מפיותיהם של אנשים היא הייתה היחידה ששרדה. לטענתם הם מצאו שני גברים במרתף, שלושה בקומה השנייה ושניים- שאתל כנראה לא ראתה- בקומת הקרקע. הם מצאו גם ילד, גבר ואישה שאתל ידעה שהיו משפחתה. ידיה הפסיקו לבעור, היא צללה כל הזמן לתוך בריכה של רגשות אשם על מה שקרה והחלה לפחד מעצמה. אולי היא באמת מפלצת כפי שקרא לה אחיה? ואם מפלצת קיימת, בכדי לצמצם את מספר הנפגעים היא צריכה להיות לבד. ולכן, הילדה הקטנה ששמה אתל, מצאה את עצמה בורחת לחיות לבדה, מבולבלת ונאשמת על ידי עצמה על מה שקרה.

אש מפלצתית
דרג את הסיפור

תגובות (3)

כשראיתי את זה לרגע באמת הרמתי גבה, חשבתי לעצמי “ואוו היא מתחילה סיפור חדש?” ואז כשקראתי את ההערות הייתי כזה “אה… אוקיי.”

העריכה מעולה, השפה טובה, יש לי קצת ISSUE עם הזרימה עצמה של הסיפור (המעבר הזה בין מרדף\INFO DUMP קצת קשה לי) אבל אני בטוח שיש כאן אנשים שדווקא אוהבים את הסגנון.

אין בהם צורך בנו

– זה תקין… אבל לדעתי יותר קל לקרוא “אין להם צורך בנו”.

“היה אמור להיות מגן, הוא היה אמור לעבוד.” ריק פנה אליה לפני שירדה עם הילדים במדרגות,

– כן, ומממייישששהההוווו גם היה צריך לזרוק את הזבל. כן, תשאירו לגבר לעשות את העבודה, תראו מה יקרה. כרגיל אמא צריכה לנקות הכל.

אלא לא היו הוריה.

– אלה

היא התכוונה להביט בתדהמה אל אחיה, להגיד לה כי היא לא מבינה מה קורה,

– להביט בתדהמה באחיה, להגיד לו כי

——-

זאת הייתה קריאה… אינטנסיבית.
אני דיי בטוח שכתבת עוד סיפור עם בית שעולה באש ומישהו שבורח. אני הורג אלים, את שורפת בתים, באמת יש לנו קטע כזה ככותבים שאנחנו דבקים ברעיונות.

חשבתי שזה סולידי ונחמד, זה ממש התחיל לזרום לי רק מהנקודה שהם מגיעים הביתה. בשביל פרק ראשון (יותר נכון פתיח) חשבתי שיש כאן יותר מדיי מידע, אפילו לפרק ראשון, ושאפשר לקצר אותו אפילו קצת יותר. רק פעולות, ובעיקר איך הדמות מרגישה. זאת אומרת, מאחורי הרגש צריך לבוא היגיון מסוים (לכן רקע והסבר) אבל לא על חשבון מה שקורה עכשיו בסיפור.

כבר אז השתדלת לשמור על תיאורים, שזה חשוב. השתדלת לשמור על סגנון והפתעה, שזה גם חשוב. לא אהבתי כ”כ שכל הדמויות שזכיתי להכיר בפרק ירדו לטימיון (אלא אם כן הפתעה והם חוזרים?) אבל סך הכל זה כתוב טוב.

ואם את מתלבטת איך להמשיך את זה, הנה איך שאני הייתי ניגש לזה: קודם תחשבי על הסוף, לא על ההתחלה. תחשבי איך הפרק הראשון ייגמר. מה הגיבורה תעשה. ואז בהדרגה תבני את זה אחורה אל ההתחלה. בגלל שכל הפתיחה הזאת היא סוג של דיסקאברי רייטינג (discovery writing), כלומר לגלות תוך כדי כתיבה, אני חושב שגם כהתחלה תצטרכי לדבוק בגישה הזו עד שתקבלי מושג מוצק יותר לגביי מה את באמת רוצה מהסיפור הזה. כרגע קיבלתי רושם מאוד ברור על התמות הבולטות (רדיפה, גזענות, היחידה המשפחתית ועוד…) אבל לכי תדעי, יכול להיות שזה ישתנה.

ותמשיכי לכתוב! אל תזניחי כמוני!

17/02/2019 23:39

    היי, התגובה שלי לא נשלחה כתגובה לתגובה שלך אז מודיעה לך פה ^^

    20/02/2019 20:59

שלום לך ^^ שמחתי לקבל את ההתראה שיש לי תגובה ממך- תמיד נחמד לדעת שזו תהיה תגובה לעניין ^^
אז קודם כל, לא כתבתי סיפור דומה בעבר, אלא קראת פשוט בדיוק את אותו הסיפור שהעלתי בעבר.
תודה רבה על התיקונים הקטנים!

לא הבנתי בהתחלה מה זה אומר מרדף/אינפו דאמפ…אפשר תרגום?

והאמת היא, שבתור הכותבת עצמה, אחלוק על הדעה שלך שיש יותר מידי פרטים. הפרולוג הזה פשוט מספר את הרקע, קצת להבין את אתל ובעיני ( בתור מישהי שיודעת מה קורה בהמשך) אני דווקא רואה בפרק הזה כהצגה מעולה של אתל ושל העולם בו היא חיה. לגבי הדמויות…מי יודע, אולי חלק יחזרו, אולי לא. אני מלאך המוות כאן.
אנסה לבדוק אבל מה אפשר לעשות עם הרגש.

ולגבי הפרק הראשון…אני כן יודעת מה יהיה רצף האירועים שסוג של יתחיל את העלילה עצמה, אבל אני לא יודעת מאיזו נקודה לפני להתחיל את הסיפור כי כל נקודה משעממת נורא. ככה שההתחלה היא בעיקרון הדבר המרכזי בינתיים שתוקע אותי.

20/02/2019 20:59
22 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך