adullam
היי לכולם :) תודה שקראתם! ברצוני להוסיף את כתובת האתר שלי להתרשמותכם- מקווה שתאהבו! https://www.adullam.co.il

במעלה האררט

adullam 15/09/2017 522 צפיות אין תגובות
היי לכולם :) תודה שקראתם! ברצוני להוסיף את כתובת האתר שלי להתרשמותכם- מקווה שתאהבו! https://www.adullam.co.il

היה הייתה פעם אישה עקרה שחיה בנחלת שבט דן, שמה היה צילה. במשך שנים רבות היא ובעלה מנוח ייחלו לילד, ילד שמעולם לא הגיע, לא משנה כמה הם ניסו.
סיפורנו מתחיל ביום בו הכל השתנה, ביום בו ניגש לצילה אדם מסתורי שהציע לה עסקה מפתה- עסקה שהעלתה חשש רב בליבה.
“את תהרי, תלדי ילד והוא יגדל להיות החזק באדם, גיבור גדול אשר יושיע את עם ישראל מאימת הפלשתים. אך החלק שלך בעסקה הוא הבא- את חייבת להבטיח לא לגזוז את שיערו לעולם.”
“מדוע?” היא שאלה.
“שיערו הוא כל מה שיפריד בינו לבין האפלה.”
צילה התייעצה עם מנוח בדבר ולבסוף השניים הבינו שהם מוכנים לעשות כדבריו. תוך מספר ימים היא הרתה ותשעה חודשים לאחר מכן ילדה ילד קטן וחייכן, ילד לו היא קראה שמשון.
בחלוף השנים שני ההורים גילו שהילד פרוע, סקרן, שובב ולא יודע רוגע. הוא הסתובב בהרים, נלחם באריות, הרחיק לכת עד לממלכת הבשן, נלחם בענקים ויצא בראש הצבא להילחם בנחש העמוני שבהרי הגלעד. אך ככל שהוא גדל התחזקה כמיהתו לאהבת אישה, לכן הוא חזר לנחלת שבטו.
אך לצערם של הוריו, בנות דן לא עניינו אותו. שמשון הניח את עיניו על נערה פלישתית מנחל שורק. הוא היה צופה עליה ממרחקים בעת שהיא הייתה יוצאת לשאוב מים מהנחל, בוחן את הליכתה הבטוחה ואת עיניה הבורקות.
באחד מן הימים הוא אזר אומץ וניגש אליה, הציג לה את עצמו. “אני שמשון.”
“שמי דלילה,” היא ענתה, מה שהתחיל את הקשר ארוך השנים בין השניים.
הם טיילו יחדיו בשדות השפלה, יצאו למסעות במדבריות הדרום, טיפסו על ראשי הרים וחקרו את הגאיות. באחד הימים, בעת נשכבו על מדשאות ירוקות אי-שם בצפון הארץ והביטו אל עבר האופק, דלילה ביקשה בקשה מבן זוגה. “בני עמי נלחמים נגד המצרים, אותם מצרים שגם אתם כה שונאים.”
“אני יודע זאת, המצרים אכן עושים שמות בכולנו. הלוואי שיכולתי לעזור.”
“אתה יכול. אתה בהחלט יכול לעזור.”
שמשון הביט עמוק לתוך עיניה. “איך?”
“אי-שם בארצות הצפון הרחוקות יש הר, הר אגדי ומסתורי אשר בעבר הרחוק חנתה עליו תיבה גדולה,” אמרה דלילה.
“אררט?”
דלילה הנהנה. “אכן, הר אררט”.
“איך ההר יכול לסייע לכם במלחמה?”
“שרידי התיבה האגדית עדיין נמצאים על אותו הר גבוה, מחכים לאדם שיבוא לחקור אותם. האגדה מספרת שבינות לשרידים המנותצים מתחבא חפץ קסום, חפץ שבעזרתו נוח הצליח לכרות עצים חזקים כמו יהלום. גרזן גדולה וזהובה אשר הוענקה לו על ידי שדת נהר החידקל, שדה קסומה וחזקה.”
“ואת רוצה את הגרזן?”
“בני עמי רוצים את הגרזן. אנו חייבים אותה כדי לנצח. אבל אתה לא חייב להביא אותה אם אתה חושב שאתה לא מסוגל…”
ההתגרות של דלילה עבדה, שמשון קם על רגליו והפנה את מבטו צפונה. “אני אלך להביא לך את הגרזן,” הוא אמר, “ואסייע לעמך לנצח במלחמה”.
“תודה אהובי,” אמרה ונישקה אותו ארוכות.
מסעו ארך ימים ארוכים, ימים בהם הוא חצה הרים גבוהים ונהרות רחבים. הוא הילך בינות למישורים מדבריים עצומים וביקר בערי ענק בהן שום דנאי מעולם לא דרך. לבסוף, לאחר הליכה ארוכה וקשה, הוא אכן ראה את הר אררט הגבוה והמושלג. הטיפוס ארך אף יותר זמן מההליכה עצמה, נדמה היה שסחף אדיר ממדים חפר במדרונות ההר והפך אותם לתלולים וחלקלקים, סחף ששמשון קישר בראשו למבול הגדול ששטף בעבר את העולם.
העלייה הייתה קשה ומתישה. ככל ששמשון המשיך לטפס האוויר התקרר וחדר לנשמתו, כוחותיו תשו ונעלמו. בשלב מסוים הוא אף התייאש ורצה לחזור אחורנית לארצו, אך המחשבה על דלילה גרמה לו להמשיך בטיפוסו המייגע.
כעבור ימים ארוכים הוא הגיע לפסגת ההר, שם הוא זכה לראות את הנוף של המקום ממנו הוא הגיע- ואת המקום אליו הוא הולך.
על ההר עמד עץ זית בודד ועצום, עץ שפירותיו בהקו באור השמש הנוצצת והקרין חום, חום שחימם את עצמותיו הקפואות של הדנאי. על העץ היו תלויים שרידיה של ספינה עתיקה. ככל ששמשון בחן את ענפיו הוא גילה יותר פרטים. על אחד היה תלוי הגה, על אחר היה מושחל הצוהר הקטן ממנו נוח שילח את העורב והיונה. כלובים היו זרוקים על הצמרת, מסביב היו פזורים שאריות של שקי מזון עתיקים. שמשון טיפס על הגזע ובילה בינות לענפים זמן רב, מחפש עוד ועוד אחר סימן לגרזן הקסום אותו הוא נשלח להביא. גרזן אותו הוא לא מצא.
ליבו של שמשון גער בתוכו. לאן יכול היה הגרזן להיעלם? התיבה נראתה כאילו לא נגעו בה עידן ועידנים. עץ הזית גדול הממדים גדל באין מפריע, נראה שאני הוא האדם הראשון שהגיע למקום מאז שהספינה נחתה על ההר.
המעשה האחרון שהוא עשה לפני שהוא ירד מהעץ היה לגרד חתיכה קטנה מגזעו. הוא ליפף את החתיכה והפך אותה לצמיד. “לפחות אם אני לא אמצא את הגרזן אני אוכל להביא את זה לדלילה כמתנה ממני אליה,” הוא מלמל ופנה לרדת מההר- אך אז הוא ראה חור גדול בגזע העץ, חור חשוך ועמוק.
הייתה לו הרגשה רעה אבל הוא נכנס פנימה, צועד לתוך הפתח שבעץ- ומגלה אולם גדול שהואר באור לפידים. היו שם ערימות עצומות של זהב, חרבות חדות וחזקות, שרשראות כסופות ויהלומי אזמרגד ירקרקים. על אחד הקירות היה שעון סולם ארוך ומעוטר בפנינים.
מה זה המקום הזה?, הוא שאל את עצמו, אך שאלתו לא נשארה באוויר הרבה זמן. הוא שמע משהו מתחכך על הרצפה. הוא סובב את מבטו במהירות לאחור, רואה נחש ענקי ואימתני בוהה בו בעיניים אדומות ונוצצות.
“מי אתה?!” שאל שמשון בתדהמה, אך לא קיבל תשובה. הנחש נשך את הגיבור והוא התמוטט על הקרקע באפיסת כוחות.
שמשון הרגיש את הארס זורם בעורקיו. הוא לא הצליח להזיז את גפיו כלל, עיניו פלבלו במהירות. הנחש נעמד מעל קורבנו והביט בו בסקרנות.
“ובכן ובכן,” הוא חייך חיוך מרושע, מכווץ את עיניו, “מי אתה?”
שמשון לא הצליח לענות, שפתיו הכחילו ועורו איבד מזוהרו. הנחש הישיר מבטו אל תוך עיני שמשון והלה הרגיש הרגשה מוזרה- הרגשה שהנחש קורא את נשמתו.
“שמשון,” אמר הזוחל, “שמשון בן דן. הגעת הנה מרחוק. מדוע? נשלחת הנה על ידי בחורה, אני מבין… כן, אני רואה. היא רוצה ממך משהו, משהו שאתה תבצע בשביל האהבה. מה בני אנוש לא יעשו בשביל האהבה, אה? תמיד שאלתי את עצמי למה אתם מתמסרים לרגש הזה. מה אתם מוצאים בו? למה אתם כל-כך נהנים כשליבכם נשבר? כנראה שאת התשובה הזו אני לא אקבל ממך, אתה בעצמך לא יודע. אבל מה יש במוחך? למה הגעת עד כאן, וחדרת לתוככי ביתי? טיפסת ארוכות בשביל להגיע לפה, אך מה אתה מחפש? האם זה את שופרו של שם? נרו של חם? משואת יפת? לא… אף אחד מאלה לא נמצא בראש מעייניך… אך מה כן? אני רואה, גרזנו של נוח, הגרזן הקסומה איתה הוא כרת עצים רבים מספור. אהובתך סיפרה לך שזה בשביל להילחם במצרים. היא שיקרה לך, כמובן, הפלשתים והמצרים משתפים פעולה כבר שנים רבות, מארגנים התקפות נגדכם, הישראלים. הגרזן שתביא לה יופנה נגדך, לשווא עברת את תלאותיך. הגרזן כאן, כן, אך לצערך לא תשים עליו את ידיך. אתה עומד להיות מאכל למשרתיי”.
הנחש הצמיד את שמשון לגזע ואזיקי פלדה קסומים התרוממו מהרצפה בכוח מחשבתו ולכדו את ידיו של הגיבור בחוזקה, מחברים אותו לקיר העץ הנוקשה שמאחוריו.
“היה שלום, שמשון,” אמר הנחש ונעלם במעלה הגזע.
האש בלפידים כבתה באחת, ליבו של שמשון הלם בחוזקה. עיניים אפלות הופיעו בחשכה שהקיפה אותו, יצורי אופל הקיפו אותו מכל צדדיו. שדים, בני סטרא ואחרא, כאלה אשר שמשון זיהה ישר כשדים מהאגדות העתיקות. הוא ניסה להזיז את ידיו ולהשתחרר מהאזיקים, אך ניסיונו העלה חרס. השדים התקרבו אליו במהירות, מחייכים חיוך אכזרי ורעב. ליבו הלם עוד ועוד, הוא הרגיש את ארס הנחש זורם עמוק בתוך גופו, בין וורידיו ועורקיו.
שמשון הכיר את חוזקו, ידע שעוצמתו כבירה. הוא עצם את עיניו, ניסה לדחות את הארס ולנווט אותו הרחק מליבו. זה הצליח, הארס נעצר. שיערו הזדקר כמו קוצי דורבן, הוא הצליח להזיז מעט את אצבעותיו.
שמשון פקח את עיניו ולתדהמת השדים הן זהרו באור חזק שהזכיר להם את אור השמש שבחוץ. הוא ניסה להשתחרר מהאזיקים שהחזיקו אותו, אך הם היו חזקים מדי בשבילו, לכן הוא מיקד את כל כוחו לאו דווקא בהם- אלא בעץ עצמו.
כעבור שניות ארוכות של לחץ אדיר שהוא הפעיל על הגזע בן מאות השנים, העץ נשבר. שמשון תפס את חתיכת העץ הגדולה ביותר שהוא מצא ובעזרתה חבט בשדי האופל והגיף אותם בחזרה לתוך החשכה.
“תחזרו לסטרא!” הוא צעק, “אתם לא תיקחו אותי היום!”
ברגע שהם נעלמו האש חזרה לבעור בלפידים ושמשון הביט מעלה למקום בו נעלם הנחש. הוא החל לטפס, קופץ מצד לצד ונתלה על בליטות, נעמד מול הנחש שהביט עליו במבט מלא חלחלה.
“אתה נאבק לשווא,” אמר הזוחל, “היא לא אוהבת אותך. היא מנצלת אותך לטובתה כדי להביס את ממלכתך. עזוב אותה לפני שיהיה מאוחר”.
זעם מילא את שמשון וגרם לו לרתוח מעצבים. שריריו גדלו והוא שבר את האזיקים, זרק על הנחש ההמום את חתיכת העץ הגדולה. הדנאי תפס בזנבו של הזוחל הקדמוני והניף אותו באוויר, סובב מעל ראשו וזרק למטה, שם הנחש פגע ברצפה. “אתה לא תדבר כך על דלילה!”
שמשון קפץ מעלה עוד ועוד עד שהוא ראה את הגרזן אותה הוא חיפש, פער בעזרתה חור בגזע ויצא החוצה- עומד על אחד הענפים שהחזיקו את שרידי התיבה. העץ נטה על צדו, הכוח ששמשון הפעיל בשביל לשבור את האזיקים גרם גם לגדול שבעצים לאבד את יציבותו.
התיבה המנותצת החליקה מהענפים, עלים עפו לכל עבר. שמשון קפץ על הירכתיים שגלשו מטה במורד ההר, מעביר מבט אחרון לעבר פסגתו של הר האררט.

כאשר שמשון הגיע בחזרה לנחלת שבטו הוא מיהר לנחל שורק, שם ראה את דלילה, ממתינה לחזרתו. הוא נופף לה מרחוק, היא חייכה. כשהוא שלף את הגרזן מאחורי גבו היא קפצה משמחה וחיבקה אותו ארוכות.
בערב דלילה לקחה אותו לביתה, הם התנשקו ארוכות והלכו לישון יחדיו. אך כשחשכת הליל השתלטה מכל עבר ושמשון נרדם, הנערה הפלישתית פתחה במלאכתה. היא הרימה את חרבה, קירבה אותה לשערו של שמשון וחתכה.
באותו לילה אפל שמשון איבד את כוחו העל-טבעי. כשהוא קם ממיטתה של דלילה בבוקר אותו יום, כאשר השמש הזורחת שטפה את ארץ פלשת באור זוהר וסגלגל, הוא מצא את עצמו לבדו, מוקף בשאריות שיערו. שמשון בכה ארוכות על מר גורלו ועל תמימותו, הצטער שהוא לא הקשיב לנחש והשאיר את הגרזן על ההר.
הוא יצא מביתה של דלילה ורץ אל עבר הים הגדול, שם הוא נשכב על החול באפיסת כוחות, מבין מה זה להיות אדם מן המניין. הוא הוציא מכיסו את הצמיד הקטן, אותו הצמיד שהוא הכין לדלילה מגזעו של עץ הזית הגדול.
שמשון נעמד על קו המים והביט על השתקפותו הקירחת, מבין שבפעם הבאה שהוא יראה את דלילה הם יעמדו משני צדי המתרס, נלחמים אחד נגד השני. או-אז הוא זרק את הצמיד אל המים, צפה בשקיעתו בינות לגלים. הוא ידע שהוא חייב למצוא דרך להחזיר אליו את כוחו, שעליו למצוא קסם שיעניק לו בחזרה את עוצמתו.
שמשון אמנם לא הכיר מכשפים, אך הוא הכיר מישהו אחר שיודע להטיל קסמים. הוא הכיר את הנחש, הוא הכיר את סמאל.

במעלה האררט
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך