neomy-k
שכתבתי סיפור קצר שהעליתי לאתר לפני שנים ספורות, אשמח לשמוע את דעתכם :)

דם שחור

neomy-k 14/05/2020 115 צפיות 3 תגובות
שכתבתי סיפור קצר שהעליתי לאתר לפני שנים ספורות, אשמח לשמוע את דעתכם :)

המים היו שקטים ונינוחים כשזרמו הרחק אל מעבר טווח הראייה שלי. אף אחד לא יכול היה לדעת שבין עורקיהם הדקים מתפתלים נחשולים של רעל, אף אחד. חוץ ממני…

אני מביטה בנהר בעיניים נוגות. מעבירה את ידי בין הזרמים העדינים ומניעה אותה לפנים ולאחור בתנועות רכות ואיטיות. תוהה למה החיים נוהגים ברוע כלפי יצור אחד ובהגינות כלפי אחר. אירוני לחשוב ככה, כשאני היא זו שגרמה לנחשולים של רעל לזרום בעורקיו של הנהר. לו רק הייתי נמנעת מלגעת בהם, אך הם היו מזמינים כל כך בפיכפוכם העדין… צחוק קל בוקע מבין שפתיי.

חושבת על מהלך היקום, על תוכניות אדירות ושלימות של הרקיע והאדמה. אני חולמת. אולי יש באמתחתם גם משהו בשבילי, איזשהו גורל אדיר שמתדפק על דלתי ואני טרם פתחתי אותה בפניו.

אני מקעירה את ידיי ומבין אצבעותיי חומקים נחלים זעירים. אני מרימה אותן לגובה עיניי ולפני שיזלו אני מטה ראשי לאחור וטועמת.

המים צלולים, אך ניכרת בהם מרירות קלה. אני מרגישה את הבערה המזערית ברגע בו המים צונחים אל הקיבה ומתערבלים בה.
מחשבות על העולם תמיד גורמים להרס שבי להרחיב אופקים. אני רואה את העולם בגוונים של שחור ולבן שלעתים אינם תואמים את המציאות, אך לאחר שהרגתי אותו, איני יכולה לומר שרוע טהור או טוב לב קיימים מחוץ לגבולות הצבעים.

אני מעלה בדמיוני דברים שראויים להילחם עליהם, בעבור שאשאר בעיירה הרדופה הזו ושלעולם לא אעזוב בניסיון לרסן את החלקים השחורים שמרכיבים אותי. אבל העולם גדול מכדי שאעצור כאן.

כעבור דקות ספורות אני שוב מרימה את המים קרוב וחוזרת על התהליך.
כעת, משהו בפנים מבעבע.
זה כואב. זה מוצא חן בעיניי.
אני חוזרת על התהליך, פעם שניה ושלישית, רביעית וחמישית; כמות גדולה יותר בכל פעם.

עד שהיד קופאת. אני בדרכי למנה חמישית אך איני יכולה להביא את היד אל הפה. משהו זורם בתוכה, משהו חזק ועוצמתי ואני מחייכת.

רגע אחד אני עוד יושבת על הגדה, רכונה קדימה. ורגע אחר כך אני מוטלת על הדשא, מתנשמת, אבוקה בוערת מכלה אותי מבפנים ומקשה עלי לנשום.
אבל אני אוהבת את התחושה. אני יודעת שהעולם הזה לא יניח לי למות, הנזק שגרמתי היה בלתי הפיך והנער הצעיר שעלה בגורלו להכיר אותי לעולם לא יניח לי למצוא נחמה במוות חסר פנים.

ולפתע, דמויות עולות וצפות בהכרתי, פנים של אישה שלא הכרתי, אלא מתמונה בלבד. היו שאמרו שזו האישה שהעניקה לי חיים, ושלקחה את חייה שלה בעצמה.
אם העניקה חיים ליצור שכמוני אולי באמת היה עדיף לה מותה מחייה.

הבא בתור היה נער גבה קומה בעל עיניים אפורות וחיוך חיוור. כולם מסביב ליחששו שיש לו רגשות כלפיי. לא הבנתי על מה הם מדברים אך רק יותר מאוחר, משהצטרף אל שורות המתים, הבנתי שהם התכוונו לאהבה.

הבנתי את זה כי הוא הופיע מולי, לילה חם ויבש אחד ואמר “אהבתי אותך, היית אדישה מספיק כדי לא להבחין בזה, ועכשיו אני מת”.

צדקתי. הוא לא יניח לי להיות.

“למה אתה עוקב אחריי?”

פניו שידרו קרירות וצינה אחזה בגופי. רוחות תמיד מופיעות סביבי ומקפיאות את השמש; היא התחבאה משך חודשים ספורים מאחורי ענני גשם אימתניים שגמרו אומר להגן עליה. אך בסופו של דבר היא הייתה חיונית למערכת והוכרחה לצאת מבין העננים.

“את מנסה להרעיל עוד אנשים חפי פשע?” הוא הניד בראשו אל עבר הנהר.

“בחייך קיילב. אם הייתי רוצה להרוג מישהו לא הייתי טורחת להרעיל נהרות בחסות החשכה, מי כמוך יודע”. חיוך עלה על שפתיי למחשבה וקיילב רק הסיט את עיניו ממני בתיעוב.

חלפו דקות ספורות לפני שפתח שוב את פיו, “את שותה מהנהר כאילו את כמהה לקץ”. הוא אמר זאת בעודו נושא את ידו הימנית לעברי. אוושת רוח נרגשה לעברי ועברה דרכי, מושכת בגלימתי השחורה ומשקמת את איבריי שנמסו לעומת הרעל שפיעפע בי.

“שנינו יודעים שחתמת את השבועה בדם” ירקתי לעברו, “אני לא אמות מההרס שבי. ‘אני אמות תחת חרב בקרב’ “, אני מצטטת אותו, ” ‘כשאמסור את חיי למען מטרה נעלה’ ”

גיחכתי אך הוא רק הנהן בכובד ראש.

“ובכן,” הברשתי את שמלתי קלות ופניתי לקום מהגדה, “הגיע הזמן להמשיך הלאה”. השמיים החלו להתבהר וזה היה הסימן שלי לעזוב. העיירה הזו שוממת כל כך עד כי לא יכולתי להביט בה עוד.

קיילב כיחכך בגרונו.

הרמתי גבה לעברו, שמץ של זלזול על פניי.

הוא החווה בראשו אל עבר הנהר.

עווית עלתה על פניי ועיקמתי את שפתיי, “כן כן…” כרעתי שוב באי רצון אל עבר הגדה, טמנתי את ידי בנהר והבערה שבתוכי התלקחה. ורידים שחורים התפתלו מהנקודה בה טבלה ידי במים והתפשטה במעלה זרועי. לקחתי נשימה עמוקה והתרכזתי, הרעל התפשט מהר במימיו הצלולים אך ידעתי שבאפשרותי להסירו. שאבתי אותו חזרה אליי. עשר דקות לאחר מכן לא היה זכר לנוכחותי שם.

רוחו של קיילב התנדפה ונעלמה כשבאה על סיפוקה והשמש הפציעה. אני רק פלטתי “רוחות טיפשות”, היטבתי את הברדס העבה על ראשי והפניתי את גבי אל העיירה לבלי שוב.

דם שחור
דרוג הסיפור 1 | 1 מדרגים

תגובות (3)

יש הרבה דברים שלא הצלחתי להבין, למען האמת כמעט לא הבנתי כלום.
הסיפור נכתב בצורה שלא זורקת על הקורא אקספוזיציה כאילו הקורא הוא חלק מהעולם וכבר יודע הכל אבל באותה הנשימה הקורא לא יודע כלום בעצמו. נשמע כמו חלק מאמצע סיפור ולנסות להבין את הדמויות או את הסיבות נראה כמו משימה בלתי אפשרית.

הבעיה העיקרית לדעתי זה החוסר בהבנת המצב, למה היא מרעילה את הנהר מההתחלה? מי אלה הדמויות שהיא מדברת איתם ולמה היא מדברתם איתם? מה העולם שהם נמצאים בו? למה יש לה רעל בדם? והרבה דברים כאלה.
חסרים המון המון הסברים שבמקרה הזה נחוצים מאוד להבנת העולם והסיטואציה אחרת זה פשוט לקרוא מילים גבוהות שלא מתחברות זו לזו יותר מדי.

סתם אומר, דעה שלי. כל החלק של ה”אם הייתי רוצה להרוג מישהו לא הייתי טורחת להרעיל נהרות בחסות החשכה” זה תכונה מאוד יבשה, קשה לי לתאר במילים בעברית אבל זה מאוד מאוד “אדג’י” וקצת מוריד מהדמות, שבמקום להרגיש כמו אישה עם מעשים ומטרות מרגישה קצת כמו דמות אנימת אקשן עם סיפור חיים עצוב יותר מדי. עוד שאלה שזה יוצר זה למה היא שתתה מהמים מההתחלה? אם אין לה כוונות להרוג בני אדם ולהרעיל את המים אבל בכל זאת רוצה לגעת בהם למה היא לא עשתה את זה בצורה עקיפה (או שהיא עשתה את זה בצורה עקיפה ובטעות נגעה במים, יכול להיות אחלה של הסבר לסיבה שלה)
אם היא רצתה לעבור את הנהר בלי להרעיל אותו ולבסוף היא לא הרעילה אותו למה היא לא מסבירה את זה לבחור שהיא רק רוצה לעבור לצד השני?

אנחנו יודעים שהבחור ההוא התאהב בה אבל אנחנו לא יודעים הרבה דברים נחוצים מאוד כמו למה הוא התאהב בה, מתי ומי הוא בכלל ביחס אליה ולשאר העולם?

סך הכל: כתיבה נהדרת והסיפור כתוב בשפה מאוד גבוהה אבל לדעתי האישית הצורה שבה הדמויות מדברות גבוהה מדי ביחס לאיך שבני אדם רגילים מדברים אלה יותר אנשי אצולה (אלה אם זה הרעיון של העולם שכולם שם מדברים בשפה גבוהה\הדמויות הם אצילים). הכתיבה עצמה של הסיטואציות מרגישה לי קצת דלה ויש דברים להוסיף ולהרחיב כדי לתת תחושה לקורא שהוא נמצא מהצד או רואה את התמונה מעיני הדמות.

מצפה לראות לאן תקחי את הסיפור הזה, מקווה שלקחת את מה שאמרתי בקטע טוב ולא בצורה רעה או פוגענית זה לא הכוונה שלי. בהצלחה.

-מלך הקונצים

16/05/2020 16:41

    היי קודם כל תודה רבה על התגובה המפורטת. נהניתי לקרוא ולהבין איך זה מצטייר מנקודת מבטו של הקורא.

    אני מבינה שיש דברים שלא הרחבתי עליהם, זה בדרך כלל צורת הכתיבה שלי כשאני פותחת סיפור. ללא ספק יש עבודה רבה שעוד אשקיע בפיתוח שלו, הייתי צריכה לכתוב שהוא מעין פתיח ולא סיפור בפני עצמו, כך שאני רואה למה היו חסרות לך אקספוזיציות על הדמויות והעולם.

    החלק עליו דיברת כשהדמות אמרה ש”אם הייתי רוצה להרוג מישהו…” וכו’ בסוף המשפט היא אומרת “מי כמוך יודע” מה שמרמז על העובדה שהוא מבין שאם הייתה רוצה להרוג בעזרת הרעל לא הייתה מתגנבת בלילה אל הנהר כדי להרעיל אותו כי הוא חווה את זה על בשרו (היא הרגה אותו, איך? זה כנראה היה מתבהר בהמשך). היא משתעשעת בעובדה שהיא יודעת איך תמות, וששתיית הרעל שיצרה לא יגרום לה למות.

    בגלל סיפור החיים שלה רציתי ליצור דמות לא 100 אחוז שפויה, היא לא מבינה רגשות של אנשים (מכאן לא הבינה שהנער היה מאוהב בה עד כי אמר לה מפורשות)
    ושלא ממש מעניין אותה. היא עושה מה שהיא רוצה ואין לה ממש מטרות מסויימות.

    בעתיד היא תמצא מקום לו היא שייכת אבל זה מוקדם מידי בסיפור בשביל לכתוב את זה.

    לגבי הכתיבה עצמה, אני לא חושבת שרק בני אצולה יכולים לדבר בשפה גבוהה כל עוד הכתיבה עקבית בהמלך הסיפור כולו. (ראה ערך ספרי פנטזיה ומדע בדיוני שהכתיבה בהם היא לא “רחובית” אבל זה עניין של טעם ועל זה אי אפשר להתווכח חח)

    על כל מקרה, אקח לתשומת לבי. תודה שהקדשת זמן לקרוא את הסיפור ולהגיב עליו :)

    16/05/2020 21:35

הכוונה שלי באותו המשפט של “אם הייתי רוצה להרוג” זה הרעיון הכללי של המשפט, שלדעתי נשמע אדג’י מדי (אדג’י: מילה המשמשת לתיאור משהו שהוא “אפל” מדי, לעיתים עד כדי כך שהוא מאופיין כדיכאוני.)
את אמרת שהיא עושה מה שהיא רוצה ואין לה מטרות מסוייומות, אם תשאלי אותי זה דבר נוראי לעשות דמות בלי מטרות או רצונות ,זה עלול ליצור דמות שטוחה ולא מעניינת. וכן מה שאמרת לגבי הכתיבה עצמה זה נכון מאוד, כל עוד כולם מדברים בצורה גבוהה וזה לא משתנה באמצע הסיפור וזה עקבי זה יכול להיות מצויין ולהרגיש טבעי ולא משהו שבולט יותר מדי.

17/05/2020 15:30
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך