דרקון אמיתי פרק 3

קפצתי דרך השער, זה הרגיש כאילו הייתי תקוע בקערת ג'לטין, יצאתי מהצד השני וראיתי שאני עומד גם כאן אל מול יער. ברגע שהנחתי את כף הרגל שלי על האדמה הרגשתי זרם שעובר דרך כף הרגל אל הרגל, הזרם עלה במהירות דרך הרגל עד לגב התחתון ושם הוא טיפס דרך עמוד השדרה שלי, לבסוף הרגשתי את הזרם עובר בעורף ואז הוא נעלם למשך שנייה, אבל אז הגיע הכאב, הראש שלי התמלא בעשרות זרמים שהרגישו כמו תולעים שעוברים בתוך הראש שלי במהירות האור, לפתע ראיתי כמין הבזק שהפך לתמונה, ראיתי תינוק, תינוק שוכב על מעמד תינוקות חצוב משיש, מסביבו עמדו מאות ואולי אפילו אלפי אנשים עטופים בגלימות שחורות, אנשים נמוכים, גבוהים, רזים או שמנים. הגלימות עטו את כל גופם, גם את פניהם ועל קצה הגלימה, באיזור המצח לכל אחד הייתה צורה שונה תפורה על הגלימה. התמונה נעלמה, פתאום נפלתי לאדמה והציפור נפלה מבין ידיי. ראיתי אותה סובלת, רצתי מהר והרמתי אותה, "אני מצטער" אמרתי. ידעתי שזה עניין של זמן עד שגם הן יעברו בשער, רצתי מהר, עברתי כמה עשרות עצים וממרחק שבו עדיין יכולתי לראות את השער התחבאתי מאחורי אחד העצים וקיוותי שהם יעזבו אחרי שהם לא ימצאו אותי.
הן עברו גם הן בשער. במבט חטוף יכולתי להבחין בכך שהן חוקרות את המקום, ואת הזקנה ראיתי עומדת במרכז ומסתכלת סביב בלי לזוז ממקומה. היא הרימה את הקשת שלה, הוציאה חץ ומתחה עם החץ את הקשת שלה, היא הייתה דרוכת מטרה. קצה החץ, השפיץ המתכתי שלו פתאום עלה בלהבות. היא עמדה כך כמה שניות ואז שיחררה את החץ, החץ עף מהר כל כך שלא יכולתי לראות אותו אפילו.
החץ פגע בעץ המסכן שהיה מולה ועלה בלהבות מיד. "מיצידי תשרפו את המקום הזה עד אפר! אני רוצה את המורדת הזאת! חיה או מתה!!" היא אמרה בכעס לשער הבנות. הבנות לא חיכו שניה, הם הרסו עץ אחר עץ, כשראיתי זאת הבנתי שלא ייקח זמן עד שהם ישרפו את דרכן אלי. רצתי במטרה לצאת מהיער הזה. לא היו בו הרבה עצים, זה לא היה באמת יער, זאת הייתה יותר כמו חורשה. העיקרון הוא שאחרי שיצאתי מהחורשה ראיתי שמחוץ לחורשה זה שטח פתוח שמוביל לצוק, אין לי לאן לברוח ואין לי איפה להתחבא, הסיכוי האחרון שלי הוא לטפס על העץ האחרון, העץ הכי רחוק מהם ולהתחבא שם במידה והן יכנעו לפני שהן יגיעו אלי.
לא היה לי ממש זמן למדוד מה העץ הכי רחוק אבל טיפסתי על אחד מהעצים הגבוהים ביותר שראיתי. טיפסתי עליו וראיתי דרך החורים שנוצרו בעלים איך עצים יפיפיים הופכים וגזעים מתים וחרוכים.
"אל תדאגי, הכל יהיה בסדר…" אמרתי בקול מהורהר לציפור במטרה להרגיע אותה, או אולי את עצמי, אני לא כלכך בטוח. לא יכולתי להפסיק לרעוד. הם היו במרחק כמה עצים ממני. ניסיתי לחשוב מה אני יכול לעשות, פתאום הציפור זזה, הסתכלתי עליה, לא הייתי בטוח אם ראיתי כמו שצריך, היא ניסתה להרים את הראש, אך ללא הצלחה. היא פקחה את העניים שלה באיטיות, יכולתי לראות שזה דורש ממנה הרבה מאמץ. הן היו רק חצי פקוחות, היא לא יכלה יותר מזה, היא ניסתה ללחוש משהו אבל לא הצלחתי לשמוע, התקרבתי אל המקור שלה, "תשרוק" היא אמרה, חשבתי שהיא השתגעה, פתחתי את הפה והתכוונתי לשאול אותה למה, רציתי להתנגד, אנחנו כלכך קרובים לקשתיות הללו, הן ישמעו אותנו ויהרגו אותנו אבל היא לא נתנה לי את ההזדמנות לענות ומיד אמרה "בבקשה, זה הסיכוי האחרון שלנו".
נאנחתי, היא צודקת בדבר אחד, מה שהיא לא מתכננת בשבילנו זה עדיף על פני שהקשתיות הללו ימצאו אותנו, והן ימצאו אותנו במוקדם או במאוחר, שרקתי.
הקשתיות שמעו אותי, כולן הסתובבו כאחד, 'הלך עלינו' חשבתי. כולן פרשו את הקשתות שלהן, הן הורידו את העצים שהפרידו בינינו אחד אחרי השני. נשארנו לבד, התחלתי לחשוב שהן נהנות מזה. אחת מהן מתחה את הקשת שלה והתכוונת לירות, היא שיחררה את היד שלה והחץ הדולק עף לכיוון העץ, עצמתי את העניים ופתאום שמעתי קול שריקה נוסף, פתחתי את העניים וראיתי חץ נכנס בתוך החץ שנשלח לכיווננו ושובר אותו. הסתכלתי הצידה, המבוגרת מבינהן ירתה אותה, הייתי מבולבל. "הם שלי!" היא נהמה. היא הוציאה חץ מאשפת החצים, היא מתחה את המיתר, היא הדליקה אותו ועמדה שם כמה שניות. "ביי ביי" היא חייכה וירתה את החץ.
אני ומאיה היינו ממש "מקובלים" בשכונה, בין הילדים. אבל לא היינו כמו המקובלים של בתי הספר שלמדתי בהם עד היום, מאיה הייתה טובת לב ואני עברתי הרבה התעללויות מביריונים, לא רציתי לגרום לילדים אחרים לסבול ממה שאני סבלתי, היינו חברים, פשוט כולם היו חברים שלנו וכולם אהבו אותנו. כל שבת בבוקר הייתי קם והולך למאיה. אני והיא היינו אוכלים ארוחת בוקר ועוברים בין הילדים בשכונה, אחד אחד. אחרי שהיינו מוצאים את כולם מהמיטה היינו משחקים מחבואים בשכונה, בכל השכונה. כל תור האחרון שהיה נמצא היה מקבל נקודה. היינו משחקים עד שהיה חם מידיי לשחק וההורים היו מכניסים אותנו חזרה הבייתה. מאיה לא הייתה כל כך טובה בלמצוא מחבואים ולהישאר הרבה זמן בתוך אותו כוך שבו היא מתחבאת, היא אהבה לספור ובזה היא הייתה תותחית.
כמעט תמיד היא הייתה סופרת, כל פעם שהייתי מתחבא היא הייתה מגיעה לאיזורים שלי על ההתחלה, כאילו יש בינינו טלפטיה אני לא אשכח איך שהיא הייתה מסתובבת ליד המחבוא שלי ומחפשת אותי בזמן שהיא קוראת לי, כל כך פחדתי שהיא תמצא אותי, כל פעם מחדש הייתי רועד במקום ומחכה לה, כאילו אחרי כל כך הרבה פעמים כבר לא ידעתי שהיא בטוח תמצא אותי, ואז היא הייתה מתקרבת אלי, והיא הייתה קוראת לי, מתקרבת וקוראת ועל זאת הדרך, ופתאום היא הייתה נעלמת. הייתי מחכה כמה שניות ואז מסתכל החוצה. אחרי שהייתי רואה שהיא לא נמצאת באיזור שלי הייתי מחייך ומסתובב חזרה, ושם היא תמיד הייתה מחכה לי, כאילו היא מכירה מליון דרכים לכל מחבוא והיא נכנסת מסביב רק כי היא אוהבת להבהיל אותי, לפעמים הייתי שואל את עצמי איך יתכן שהיא לא טובה בלהתחבא.
כל כך הייתי רוצה שמאיה תנחת עלי עכשיו מהתקרה, שתדגדג אותי, שתצחק עלי על זה שאני גרוע במשחק הזה. עכשיו אני נצוד, על ידיי קשתית מפחידה שמתכוונת לשרוף אותי עד ליסוד, איך הגעתי לסיטואציה הזאת?
הבטתי בחץ והתכוננתי למות, ידעתי שאין לי ממש מה לעשות וידעתי שאין לי ממש לאן לברוח, קיבלתי על עצמי את הגזרה והייתי מוכן למות. אך שניות ספורות לפני שהחץ פגע בעץ, משהו חתך את החץ הזה, זאב. הוא הוא נחת על הרצפה והסתכל על הבנות במבט מאיים, הוא נהם ורץ לכיוונם, הן מתחו את מיתריהן וניסו לפגוע בו, אך הוא היה כמו ברק, שום חץ לא פגע בו. זה לא היה סתם זאב רגיל, הוא עמד על שניים ולבש מכנסיים, יכולתי לראות את המכנסיים כשהחלק התחתון של חלוק המעבדה התנופף ברוח וחשף אותם. זה היה איש זאב. הציפור שוב פקחה את העיניים שלה, עד כמה שהיא הייתה יכולה זאת אומרת. היא ניסתה ללחוש לי משהו שוב, התקרבתי אליה. "אני צריכה להגיע אל איש הזאב הזה" היא השתעלה "מהר, בבקשה, אני עומדת למות" היא סיימה את דבריה, עינייה התחילו לרעוד היא באמת עמדה למות, ואני כמעט הייתי האחראי על מותה, אבל הקשתיות הללו ואיש הזאב, פחדתי, לא רציתי לרדת, חשבתי מה לעשות.