דרקון אמיתי פרק 5

התעוררתי בבהלה והחזקתי ואת הראש שלי הוא ממש כאב. ניסיתי להיזכר במה שקרה, ראיתי בהבזק את החץ מופנה אלי, היה נראה לי מוזר שהיא לא הרגה אותי, הסתכלתי סביבי וראיתי שאני לא בחדר שלי, אולי היא לקחה אותי בשבי, הורדתי את השמכה, הייתי עטוף בתחבושות מכף רגל ועד ראש. במיוחד בבטן, קמתי מהמיטה, הבטן כאבה לי טיפה אבל שאר האיברים שלי היו יותר טוב, כאב אבל נסבל. הוצאתי את הראשש מהחדר והסתכלתי החוצה, השטח היה פנוי, יצאתי. הלכתי לאורך היכל מלא חדרים, ניסיתי לחשוב למה אני חבוש, אם היא ניסתה להרוג אותי, למה היא חבשה אותי וטיפלה בי?
הגעתי למדרגות, ירדתי דרכן לאט, הייתי חייב לרדת בזהירות כדי לא ליפול, נעזרתי במעקה. הגעתי למטה דרכתי על הרצפה והרגשתי שוב את אותו זרם כמו שהרגשתי כשעברתי בשער. קיבלתי בהבזק תמונה של כל הקומה, ראיתי את הציפור יושבת במטבח לצד מישהו ממושקף עם חלוק מעבדה, 'אז אני לא אצל הקשתיות' חשבתי לעצמי. הראש שלי היה מלא במליוני נסיונות לפענח מה שראיתי עד עכשיו, השער, איש הזאב, הציפור המדברת, הקשתיות שהדליקו את קצה הקשת בלי לזוז. הלכתי למטבח.
נכנסתי למטבח והסתכלתי על הציפור, היא נראתה כאילו היא מעולם לא נפצעה. "היי… סליחה?" אמרתי בקול מהורהר, שניהם הסתובבו אלי בהבזק, חייכתי אליהם חיוך מזוייף ונופפתי ביד. הבחור בעל החלוק קרא לי לשבת, הצטרפתי אליהם, התיישבתי ופניתי אל הציפור, יכולתי לראות חיוך מבעד למקור שלה. "אני… אני… לא ממש יודע מה לאמר" אמרתי.
"לא לא זה בסדר, אתה לא צריך לאמר שום דבר, אני פשוט מודה לך!" היא אמרה.
"שמחתי לעזור, את בסדר?" שאלתי בדאגה.
"כן" החיוך שלה התרחב. "בזכות כך שהבאת אותי לבוסקר, הצלת את חיי! הייתי מתה בלעדיך!" היא אמרה בתודה.
"בוסקר? איש הזאב?" שאלתי.
"כן" היא חייכה והסתכלה על הבחור בעל הבחור בעל החלוק.
"אתה בוסקר? אבל בוסקר זה לא איש זאב?" שאלתי.
"אני יכול לשנות את הצורה שלי, יש לי צורת זאב ויש לי צורת תרמון" הוא ראה את המבט המבולבל שלי ולא חיכה שאני אשאל "תרמון זה יצור בעל גוף כמו של בן אנוש, כמו שלך" הוא הסביר.
"רגע, ומה אני עושה פה? מה קרה" שאלתי את חלל החדר, הציפור הסתכלה על בוסקר.
"כשאתה הבאת לי את סיראלה" הוא אמר והצביע על הציפור "אני טיפלתי בה, היא עמדה למות, אז נתתי לה משהו שישאיר אותה בחיים עד שאני אוכל לטפל בה כמו שצריך, כאן במרפאה שלי. אתה הצלחת לנצח שלושה אלפיות אבל…"
"הקשתיות?" קטעתי אותו, הוא הנהן.
"הרביעית הייתה המנהיגה שלהן, היא פגעה בך, היא תקעה לך חצים ברגליים, ביד ובבטן, היא התכוונה להרוג אותך, כשאני סיימתי עם סיראלה הסתכלתי לכיוונך, לראות באיזה מצב אתה והאם אתה צריך את העזרה שלי. אתה שכבת על הרצפה מעולף והיא עמדה מעליך עם חץ מתוח, היא כמעט ירתה אותו ואני לא יכולתי להספיק ולהציל אותך, הייתי רחוק מידיי ומצאתי אותך מאוחר מידיי. פתאום חץ הגיע משום מקום ופילח לאלפית את הראש. בגלל שהיא נפלה אז החץ אמנם היה קרוב מאוד לראש שלך אבל הוא לא פגע בך בסוף, חיפשתי מאיפה החץ הגיע, אחת האלפיות נשארו בחיים והיא הצילה אותך. האלפית שהצלת" הוא חייך אלי.
"וואו, אני לא מאמין, אני בטח חולם" תפסתי את הראש שלי בין הרגליים.
"לא ממש, אתה פה, וער יותר מתמיד".
"ואיפה זה פה בדיוק? אם אפשר לשאול" שאלתי בחשש.
"כוכב מדג'יקה".