האש בלוע הדרקון | ב – זאבים ירוקים בלילה אפל

"איך הגעתי ליער הזה?" תהתה לעצמה דטי. היא עצרה לרגע והביטה שוב במפה המקומטת שבידה. "הזקן הזה בכפר בטח רימה אותי," חשבה בעצבנות והפכה את המפה מצד לצד. "אבא לימד אותי לקרוא מפות. אין סיכוי שהייתי טועה – אילו המפה הייתה נכונה…"
השמש טרם שקעה, אך קרניה בקושי פילסו דרך בצמרות הסבוכות.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שמצאה את עצמה דטי ביער בשעת בין הערביים. מאז שאיבדה את אביה, לילות תחת כיפת השמיים הפכו לשגרה. ובכל זאת – משהו ביער הזה היה שונה. היער לא שר. לא קריאות ציפורים, לא רשרוש סנאים. רק דממה מוזרה, רוטטת, מלוּוה ברחשים משונים שלא הכירה.
דטי הידקה את תרמילה לגבה והמשיכה בשביל. לפחות יש שביל. תמיד תוכל לחזור בו אם תצטרך.
היער העמיק. השביל הלך והפך צר. והצללים – ארוכים יותר, כבדים יותר. השמש החלה לגווע מאחורי ההרים. ומה יקרה כשחשכה מוחלטת תרד על היער? לזה כבר היה לה פתרון ממסעותיה – טיפוס זריז על אחד העצים אמור לשמור עליה ממרבית בעלי החיים המתהלכים ביער בלילה. ואולי בכלל לא יהיה צורך בזה כאן, כי נראה ששום נפש חיה אינה מסתובבת במקום הזה.
זהו. השמש שקעה, ואפלה מוחלטת נפלה על היער, כמו שמיכת צמר שחורה. דטי זיהתה עץ גבוה, חזק וקשה לטיפוס. במהירות הידקה לגבה את שק העור המרופט שכינתה: "תיק נדודים", קשרה את שיערה האדמוני לצמה הדוקה, החזיקה בגזע – והחלה לטפס.
איך היא לא הספיקה להגיע להסתעפות הראשונה. משהו עצר אותה. שתי נקודת אור זהובות הבזיקו לעומתה מבעד לחשכה.
ואחריהן – עוד זוג נקודות.
ועוד שתיים.
עשרות עיניים נוצצות ננעצו בה מלמעלה, נעות קלות באוויר.
דטי קפאה. הלב שלה דפק במהירות. חתולים? עופות לילה? לא. משהו אחר.
בשקט, כמעט בלי נשימה, החלה לרדת. נקודות האור נעו איתה יחד, עוקבות אחרי כל תנועה. והן קרבו.
הנערה הושיטה את רגלה הימנית וחזרה לקרקע, אינה מסירה את עיניה מנקודת האור שהלכו וגדלו. עיניה כבר התרגלו לחשיכה, והיצורים היו קרובים יותר. לרגע אחד מצמצה, ולאחריו – פתחה בריצה מטורפת בשביל שממנו הגיעה.
מאחורי גבה זינקו מהעץ – אחד, שניים, שלושה, עשרות – זאבים!
זאבים?! על עצים?!
המחשבה ננעצה במוחה כמו סכין. אבל לא היה זמן להרהר. הנערה רצה, רצה בשביל בחזרה, הלב מתפוצץ בחזה. בזווית עינה ראתה תנועה – ואז התנגשה חזיתית בזאב נוסף שבדיוק זינק מהעץ שלפניה. זאב גדול, ירוק.
ירוק.
על אף חשכת היער נצנץ צבעו כמו עלי ערבה רעננים.
היא השתנקה. מסביבה, יללות קטעו את הדממה. בלי לחשוב, קפצה אל בין העצים.
היער היה סבוך, בוגדני. גזעים חסמו את דרכה, קוצים קרעו את בגדיה. ריח טחב כבד היכה בנחיריה. הזאבים דלקו אחריה, רזים, מהירים, רעבים.
התיק נקרע מעל גבה. החפצים – הזיכרונות האחרונים מאביה המסכן ומאימה שמעולם לא הכירה – התפזרו בין השרכים. לא היה לה זמן להצטער. חייה היו תלויים בריכוז שלה, בחושי ההישרדות שפיתחה בשנות נדודיה, בכושר הריצה והגמישות שלה. היא רצה, מעדה, התרוממה, רצה שוב – עד ששורש שהסתתר תחת עלים סחופים הפיל אותה בבת אחת. היא התרסקה ארצה, חובקת את צלעותיה. העור שלה דבק בזיעה, וצמתה שוחררה. הריח המתוק של העלים הרקובים היכה בגרונה.
בכאב רב הסתובבה. הזאבים סגרו עליה מעגל. עיניים זהובות, לשונות משתלשלות, נהמות. זהו, היא לא תוכל להימלט, זה הסוף. הזאב הגדול הרים את ראשו ויילל – ויללתו הרעידה את נשמתה. אחר כך כופף את גופו לקפיצה אחרונה.
"איי!" נפלטה צווחה דקיקה מפיה של הנערה הצעירה. משהו נפל עליה מלמעלה – פגע בראשה ונתגלגל אל חיקה. בלא לחשוב, אחזה בחפץ.
ובאותו רגע –
הזאב זינק.
החפץ זהר.
והיער נשטף באור.