הגורל שלנו- פרק 3:

CrazyUnicorn 01/07/2019 99 צפיות אין תגובות

ג’ניפר אספה את חפציה והניחה את תיק הצד שלה על כתפה הימנית וחיכתה בציפייה לבואה של מולי.
השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, הרחוב היה שומם ונדמה היה שלא נשאר אדם אחד להסתובב ברחובות.
מולי יצאה בדלתות החנות והחלה לחפש את המפתח הנכון מבין כל הצרור שלה.
“לילה טוב, מולי.” ג’ניפר מהרה לומר והלכה לדרכה בלי לחכות לתגובה. “לילה טוב, אני מניחה.” מולי מלמלה בזמן שהיא התרחקה ממנה במהירות.
הרחוב היה שקט ופנסי הרחוב האירו על המדרכות האפורות. לאחר הליכה ארוכה מלאה במחשבות על מה שקרה, “זה יקרה שוב, וכשזה יקרה את תדעי שתצטרכי למצוא אותי” קולה המהדהד של קלאריס לא עזב את מוחה.
לבסוף היא הגיעה אל שכונה קטנה בעלת בתים ספורים המרוחקים אחד מהשני, ובקצה הרחוב עמד הבית שלה, הצמחייה הסבוכה סביבו כבר החלה לטפס על קירותיו המתקלפים.
ג’ניפר ניגשה אל דלת הבית ובהתה בצבעו הצהוב של פתק קטן שבצבץ מהחריץ הקטן, היא פתחה במהירות את הדלת, סגרה אותה מאחוריה בחוזקה והרימה את הפתק.
על הפתק היו שלוש מילים בלבד: ‘תתקשרי אליי, אימא’.

למה… למה עכשיו? מוחה הוצף ביותר מידי שאלות והיא לא יכלה לשאת את הרגשות המעורבים ששטפו אותה בבת-אחת.
עם כל מה שקרה באותו היום היא לא הצליחה להבין מה קורה סביבה יותר, הכול היה כל כך לא ברור, כל כך מוזר שאפילו היא לא הצליחה להבין אם הכול היה אמיתי או רק חלום מוזר אחד גדול.

ג’ניפר קמטה את הפתק לכדור קטן וזרקה אותו רחוק ממנה ככל שיכלה בתסכול.
בשלב הזה היא כבר הייתה כל כך מותשת, שכבר לא היה לה כוח להתמודד עם בעיה נוספת- אימא שלה.
היא נכנסה לחדרה בגרירת רגליים.
*****
החדר היה חשוך, אבל הכול נשאר בדיוק כמו שעזבה אותו. השעון המעורר היה צמוד לאחד הקירות, התריסים השבורים עדיין היו מוגפים והמיטה הייתה מבולגנת כמו תמיד.
היא הרימה את השעון המעורר, הניחה אותו על הרצפה ליד המיטה וניגשה אל התריסים המוגפים.

היא הרימה את התריס השבור בעדינות, כדי שאור הירח יכנס מבעד לחלון וישטוף את חדרה באור המרגיע שלו.
הלילה היה שקט ואף קול לא נשמע ברחוב שמעבר לחלון, אורו של הירח ליטף את פרצופה של ג’ניפר והיא נשכבה באיטיות על מיטתה כדי להמשיך לבהות בו.

מאז ומתמיד בכל לילה שהירח היה עולה אל מרכז השמיים, היא הייתה מביטה בו מעבר לחלון חדרה והוא היה משרה בה תחושת שלווה שעזרה לה לשכוח מכל מה שעבר עליה באותו היום ולשקוע אל תוך שינה מתוקה. רק ככה היא הצליחה למשוך את עצמה כל השנים האלו.
אבל הלילה הזה היה שונה, היא ממש יכלה לשמוע את הירח צועק עליה, קורא לה לקום מהמיטה ולא להירדם, כמו הרגשת דקירה כזאת שגרמה לה לזוז ולהסתובב באי נוחות מצד לצד במיטה במשך כל הלילה. ולא משנה כמה היא ניסתה להתעלם מהתחושה הזאת, היא לא עברה עד שבסופו של דבר התשישות התגברה על הכול והיא נפלה לשינה עמוקה.
“תעזרי לי.” קול חלש נשמע מרחוק, אבל ג’ניפר לא הצליחה לראות כלום מלבד חושך.
האפלה המוכרת עטפה אותה ועקבה אחריה לכל מקום אליו ניסתה ללכת.
השמלה הלבנה והארוכה השתרכה אחריה והתנגשה בעקבי רגליה היחפות בכל צעד, גופה שוב זהר בהילה לבנה והכל היה כל כך דומה לפעם הקודמת, מלבד הרצפה שהרגישה מוצקה וקרה ולא כמו אדמה מתחת לרגליה.
“מי שם?” היא שאלה, אך הקול כבר נעלם ולא החזיר תשובה.
“ריו?” היא המשיכה ללכת אל תוך החושך.
תחושת הפחד המצמררת חזרה לעבור בכל גופה, ורגליה החלו להכביד עלייה בכל צעד נוסף שלקחה עד שלא יכלה יותר לזוז.
“טליסיאנית קטנה ומפוחדת.” צחוק נשי ומקפיא דם צלצל בין אוזנייה.
מתוך הצללים התקרבה אליה דמות לא מוכרת, עיניה השחורות נבלעו בתוך האפלה שסבבה את שתיהן ושיערה הלבן היה פרוע ומפוזר.
הדמות המסתורית התקרבה אל ג’ניפר באיטיות, תפסה את גרונה בחוזקה והרימה אותה עד שרגליה כבר לא הצליחו לגעת ברצפה.
האוויר הצח החל לעזוב את גופה באיטיות מחניקה ולמרות רצונה של ג’ניפר להשתחרר ולהילחם בה היא לא הצליחה לשכנע שום איבר בגופה לשתף פעולה, היא הרגישה קפואה ולכודה בשדה כוח בלתי נראה שמונע ממנה לזוז.
הדמעות החלו לרדת על לחייה מהכאב הבלתי פוסק והאפלה סגרה על ראייתה.
לפתע הבזק אור בוהק סנוור את עיניה וסילק את כל החושך מסביבה.
הקור נעלם, הנערה נעלמה, ושוב היא הייתה לבד.

“ג’ניפר.” קול גברי ומוכר שלא שמעה כבר שנים קרא בשמה.
“לכי אליה, היא תעזור לך להבין.” הקול המוכר היה רך וענוג לאוזנייה, הוא השרה בה תחושת ביטחון ורוגע שהעלימה ממנה את כל הפחדים שנאגרו בה.
אבל אז הכול השתתק וחזר להיות שחור.
ג’ניפר התעוררה בבהלה והסתכלה מסביבה במהירות, היא חזרה לחדר שלה ואורו הראשון של הבוקר כבר החל לעלות מבעד לחלון.
נשימותיה היו כבדות ומהירות, והיא יכלה להרגיש את ליבה מנסה לפרוץ אל מחוץ לחזה שלה, היא הסתכלה על ידיה הרועדות וכמו בפעם הקודמת זוהר לבן עטף את כל גופה, רק שהפעם הוא לא החל לדעוך או להראות סימנים של היעלמות בכלל.
היא נשענה על הקיר והצמידה את רגליה אל החזה שלה, נשימותיה החלו לחזור לטבען וקצב ליבה האט, אבל דמעותיה לא פסקו וכל שהיא רצתה לעשות זה להישאר מכורבלת בתוך עצמה ולא לזוז מהמיטה.
*****
“אתה חייב למצוא אותו!” קולה העצבני של קלאריס הדהד ברחבי הבית הריק “זה לא משנה איך אני יודעת,” ענתה לאיש מצדו השני של הקו “אני פשוט יודעת, בסדר?!” ככל שהשיחה המשיכה קולה הפך ליותר ויותר אגרסיבי.
“פשוט… פשוט תנסה, בסדר?” קלאריס התיישבה על הכיסא הקרוב ביותר אליה ונאנחה.
האיש מעברו השני של הקו המשיך לדבר, אך היא ממזמן הפסיקה להקשיב לו.
השעה הייתה כבר שעת צהריים מאוחרת ואחרי שלא ראתה את ג’ניפר בבית הספר היא הבינה שהיא צריכה לפעול מהר בכל הנוגע למה שקרה יום קודם לכן, במיוחד כי היא ידעה שאין לג’ניפר כל כוונה לעזור לה.
“הוא שם, הוא חייב להיות שם,” היא נאנחה בשנית “לא אכפת לי שאתה לא יכול לעשות כלום מכאן, אסור לנו להשאיר אותו ככה!” היא לא יכלה לשאת יותר את הכעס שהצטבר בתוכה וניתקה את השיחה.
“אוף!” היא צעקה בתסכול והתרוממה מהכיסא.
ריח של עץ שרוף החל למלא את החדר וקלאריס הזיזה במהירות את ידיה מידיות הכיסא.
אם ג’ניפר לא מוכנה לעזור לי, אז אני אגרום לה לעזור לי היא לקחה במהירות את צרור המפתחות שלה ויצאה מדלת הבית.

*****
ג’ניפר קמה מהמיטה באיטיות והתקדמה אל חדר האמבטיה.
מאז שהתעוררה, כאב ראש מחריד תקף אותה וככל שחלף יותר זמן היא הרגישה יותר ויותר חלשה ומותשת, כאילו כל האנרגיה שלה נשאבת ממנה באיטיות בלתי נסבלת.
היא גררה את רגליה עד שהצליחה לעמוד מול המראה המלוכלכת, והביטה בהשתקפותה.
היא בהתה בזוג עיניה האפורות עד שלפתע אלו החלו לזהור בצבע לבן בוהק, היא קפצה אחורנית בבהלה ונפלה על הרצפה.
“זה לא אמיתי,” היא מלמלה לעצמה בשקט “זה בדמיון שלי, זה הכול.” ניסתה להרגיע את עצמה.
היא קמה מהמרצפת הקרה ונכנסה להתקלח, במחשבה שאולי זרימת המים הקרים ישטפו ממנה את כל מה שקורה.
השעות עברו אבל שום דבר לא השתנה, זו הייתה כבר שעת צהריים מאוחרת ולמרות כל ניסיונותיה- הכאב והתשישות לא חלפו, לא משנה מה היא ניסתה לעשות: להתקלח, לאכול, לישון. שום דבר לא עזר, הכול רק נהיה גרוע יותר מרגע לרגע ועכשיו בנוסף לכול הכאב, התווספו קולות וצרחות מקפיאות דם שלא נתנו למוחה מנוח, לא משנה עד כמה בכתה והתחננה.
עוד מעט תתעוררי במיטה, חשבה לעצמה ואז הכול יהיה בסדר.
אבל היא כבר לא יכלה לשקר לעצמה יותר והקולות החלו לגבור על מחשבותיה במהירות..
עד מהרה היא הבינה שאין לה ברירה ושהיא חייבת ללכת לבן אדם היחידי שאולי ידע איך לעזור לה, למרות שזה האדם האחרון שהיא רוצה לראות עכשיו.
היא התרוממה באיטיות מהמזרן עליו שכבה כל שארית היום והכריחה את רגליה לקחת אותה אל דלת הבית.

*****
“ג’ניפר!” קלאריס עמדה מחוץ לבית המתפורר “ג’ניפר, תפתחי לי!” הדלת הרעישה בחוזקה כנגד דפיקותיה הרבות.
לאחר כמה דקות ללא מענה, היא נאנחה, מה חשבתי לעצמי בכלל, בכל הבלגן היא אפילו לא עצרה לחשוב אם ג’ניפר נמצאת בבית שלה.
אני חייבת להפסיק לתת לכעס שלי להשתלט עליי. נאנחה בשנית.
היא הביטה אל השמיים האפורים.
בכול הטירוף שקרה סביבה בזמן האחרון, הרגעים הנדירים האלה, הרגעים של השקט והשלווה שנותנים טיפת אוויר לנשימה, היו חסרים לה כל- כך.
בדיוק כשהתחילה לחשוב שיש לה רגע אחד קטן כזה, הנייד שלה החל לצלצל.
על המסך הופיע שמו של האדם האחרון שהיא רוצה לדבר אתו עכשיו, למרות שידעה שתהיה חייבת לענות לו- בסופו של דבר.
היא חיכתה מספר שניות כדי לגרום לו להמתין מצדו השני של הקו ורק אז ענתה לשיחה.
“מה אתה רוצה עכשיו?” אמרה באדישות “אתה רואה מה?” ענתה בבהלה.
“שלח לי נקודות ציון,” היא הרימה את קולה “עכשיו!” היא נתקה במהירות והחלה לרוץ.

*****
השמש כבר שקעה כמעט במלואה, רק בודדים נשארו ברחובות ובין הסמטאות ביניהם ג’ניפר, היא התקדמה באיטיות צמוד לקירות הבניינים הגבוהים ככל שיכלה ודחפה את עצמה להמשיך לפסוע במורד הרחובות התלולים, למרות שלא באמת היה לה שום מושג לאן פנייה מועדות או איך למצוא את מי שחיפשה, אבל הקולות לא נתנו לה מנוח והיא רק רצתה לברוח מהם.
הרחובות חשכו כנגד השמש השוקעת וגשם קל החל לרדת מהשמיים השחורים אל תוך הסמטה המבודדת אליה נכנסה.
שתי רגליה הצנומות נכנעו תחתיה והיא נפלה בחוזקה על הרצפה הקרה והרטובה באפיסת כוחות.
היא התיישבה באיטיות תוך כדי שהיא מתנשפת בכבדות ונשענה על קיר הלבנים האפור עד שהצליחה להצמיד את שתי רגליה לחזה שלה בחיבוק.
היא לא יכלה להכיל את כל הכאב והייאוש.
דמעותיה המלוחות זלגו על לחייה החיוורות וביחד איתן, הכאב החל לזלוג ממנה באיטיות.

לפתע קול עקבים מרעישים החל להדהד בין קירות הסמטה, אך ג’ניפר לא יכלה לשמוע דבר מלבד נשימותיה השטוחות בסערת הרגשות שלה.
“אוו, טֵלִיסִיאנִית קטנה ומפוחדת.” צחוק נשי מקפיא דם הדהד באוזנייה.
היא הרימה את ראשה בבהלה לכיוון הקול והביטה אל תוך עיניים שחורות של שהתקרבו אליה באיטיות בחשכה.
“העיניים האלו,” היא מלמלה בפחד “ז-זאת את.” היא אספה את מעט הכוח שנותר בה, והתרוממה באיטיות.
“אמטיס, לשרותיך.” שינייה הלבנות בצבצו בין שפתייה החיוורות חיוך מאחורי שערותיה הלבנות שעל ראשה הספוג בגשם.
“אבל, אבל את רק חלום!” היא אמרה באימה וניסתה להתרחק אחורנית, אבל הקיר חסם אותה מלהימלט.
אמטיס החלה לצחוק “היית רוצה שזה יהיה רק חלום.”
היא הרימה את ידה הימנית באיטיות אל השמיים ומים החלו להיאסף מהרצפה הרטובה אל מעל לראשיהן, ג’ניפר הרגישה את שאריות דמעותיה מתנתקות באיטיות מלחייה והביטה בהן בעיניים פעורות כשהחלו לרחף באוויר והתמזגו אל השאר.
“אל תדאגי,” חיוכה התרחב בסיפוק “זה הולך לכאוב הרבה יותר ממה שאת חושבת.”

הגורל שלנו- פרק 3:
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך