Moon Llight
הפסקה האחרונה, אם זה לא היה ברור, הייתה טיזר לפרק שמונים. שיצא יחסית בקרוב. מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן לפרסם אך הפרק הזה, זו הייתה תקופה בעייתית. I love you guys.

היסודן האחרון 79-הקרב על הנעל והנערה שחורת השיער

Moon Llight 03/06/2015 661 צפיות 6 תגובות
הפסקה האחרונה, אם זה לא היה ברור, הייתה טיזר לפרק שמונים. שיצא יחסית בקרוב. מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן לפרסם אך הפרק הזה, זו הייתה תקופה בעייתית. I love you guys.

רוי אדמס התנשף, הוא ניגב זיעה ממצחו, והביט ימינה ושמאלה בעצבנות. הוא ניסה למצוא פרצה בהגנה, חור בתכנית, כל טעות קטנה שתיתן לו את הסיכוי הקטן ביותר לשרוד. אבל לא היו פגמים באסטרטגיה שלו. לא הייתה לו דרך לשרוד. היריב שלו פשוט היה טוב מידי.
“לעזאזל, לאיון!” הוא קרא בתסכול, וחבט בשולחן. מרעיד את הכלים על הלוח. “אי אפשר לנצח אותך במשחק הזה!”
לאיון חייך בעונג. “איך תדע אם לא תנסה?” הוא החל לסדר את הכלים לקראת משחק נוסף.
“לא עכשיו, לאיון, נשחק שוב אחר כך. אני עייף.”
“אתה לא יכול לפרוש באמצע טורניר!”
“אני דווקא יכול בהחלט.” אמר רוי, ומשך את השמיכה. חושף את שרוול המכנס הריק שהשאירה רגלו מאחוריה כשנכרתה לפני חודש. “אין לי רגל. אתה לא יכול להכריח אותי לשחק.”
“אתה לא יכול לנצל את קלף הפצוע פעמיים באותו יום!” קרא לאיון. “מאוחר מידי, כבר ניצלת אותו בשביל לקבל את העוגייה שלי.”
“לא,” חייך אדם. “אז ניצלתי את קלף האין-לי-עין. זה קלף האין-לי-רגל.”
“אז אני מנצל את קלף הגב-שלי-עלה-באש.”
“מרשים, מרשים.” אמר אדם. “אבל אתה עדיין מסוגל לקרוץ. ניצחתי.”
“לך לא כואב.”
“כאבי פנטום.” רוי ציין. “כואב לי באיברים שאפילו לא נמצאים שם.”
“כן,” אמר לאיון. “אבל אני מאורס. לריין. אני לא צריך קלפים בכלל, אני ניצחתי בחיים.”
אדם קילל. “לכל הרוחות, אתה צודק. זה בלתי ניתן להבסה!”
לאיון חייך בניצחון. ונופף בידיו כמחזיק גביע דימיוני.
“אל תדאג,” הוא אמר. והחל מסדר את הכלים בתוך הלוח, מתכונן לסילוקו. “אתה עוד תמצא לעצמך בחורונת נחמדה. אתה חתיכת מציאה.”
“כן, מי לא תחבב קשת בלי עין ובלי רגל?”
לאיון חייך אליו באדיבות. “זה לא משנה אם יש לך רגל אחת או שאין לך כאלה בכלל. מה שחשוב זה שהלב שלך במקום הנכון.”
“לא בקצב בו אני מאבד איברים.”
לאיון צחק, והתכוון לענות משהו עוקצני בחזרה, כשזוג ידיים חיבק את צווארו. הוא הסתובב אל ריין, ונישק אותה.
“כמה מהשיחה שמעת?” הוא שאל.
“מספיק.” היא נישקה אותו שוב. “לא תאמין אילו מבטי שנאה אני מקבלת מכל בחורה בטווח של עשרה קילומטרים ממך. אפילו ‘אפונה’ נתנה לי מבטים מלאי קנאה!”
רוי עיקם את אפו בגועל. “איו, אפונה? היא בת חמש-מאות!”
“היא גם מכינה לך את האוכל.” אמר לאיון. “אז במקומך לא הייתי אומר את זה בקול רם מידי.”
ריין צחקה מעט. “הנקבה היחידה שמוכנה לדבר איתי בכלל היא ולנטיין, והיא נוטפת נוסטלגיה דביקה ודוחה, אתה לא תאמין כמה סיפורי ילדות שלך שמעתי ביומיים האחרונים…”
לאיון הביט בה בתמיהה. “ולנטיין לא הכירה אותי כשהייתי ילד…”
“אז זהו, שכן.” ריין התיישבה לצידו. “מסתבר שאבא שלך כתב לה על כל שלב ושלב שעברת, והיא גם שמרה את כל המכתבים.”
רוי חייך חיוך גדול. “הו… אני מריח סיפורים מביכים בדרך!”
“ריין, אני מתחנן בפניך, אל תגידי לו כלום!” לאיון יבב. “הוא עדיין צוחק עלי בגלל הסיפורים של אדם!”
“בסדר בסדר, אני לא אספר לו שום דבר.” היא צחקקה. “חוץ מאולי הפעם בה החלטת לברוח ולחיות בתור אריה ביער, אבל חזרת כשנהיית רעב.”
“מאיפה בן שבע אמור לדעת שחיות צדות לעצמן את האוכל?!” התגונן לאיון. “לא רציתי לפגוע באף אייל! הם היו חברים שלי!”
רוי צחק. “הו, אני כל כך הולך לספר על זה לכולם!”
“אולי כדאי שתספר במקום על הפעם בה הוא פרץ לחדר האוכל בלילה וגנב שק של סוכר, ואכל את כולו!”
“היי!” צעק לאיון. “לא אכלתי את כולו לבד! האוול טרף לפחות חצי!”
“אתה מצפה שאני אאמין שהוא אכל חמישה קילו של סוכר?”
“קודם כל, גמרנו את השק רק אחרי שבועיים: אכלתי לבד והסתרתי אותו מתחת למיטה שלי כדי שלא ימצאו אותו, אחרי בערך שבועיים בהם הוא היה רק מסתכל עלי אוכל, הוא הסכים לטעום טיפה. ואז, אחרי הלילה הכי מוזר ומטורף בחיים שלי, היה לי שק ריק ואדוארד שלא מסוגל לזוז. רק אחרי זה הוא התחיל לשנוא סוכר, אתם יודעים. אי אפשר ממש להאשים אותו, המסכן הקיא עד הערב.”
“ואבא שלך לא ריתק אותך לנצח או משהו?” שאל רוי. לאיון חייך בנוסטלגיה.
“לא, הוא רק בא ונתן לאדוארד איזו תרופה שגרמה לו להרגיש יותר טוב, ואמר לו שזה יעבור בסוף.” הוא צחק מעט, צחוק קודר. “אל תטעו, הוא צעק עלי מספיק יותר מאוחר. אבל ברגע הזה הייתי מפוחד ומבולבל והייתי בטוח שאדוארד הולך למות ולא ידעתי איך לעזור לו, והוא ידע את זה. הוא הרגיש את זה. אז הוא רק חיבק אותי וליטף לי את הראש ואמר לי שהכל יהיה בסדר.”
ריין חיבקה אותו ביד אחת, והניחה את ראשה על הכתף שלו. הוא הרגיש את החום של העור שלה, את המקצב השקט של פעימות ליבה. ובצורה כלשהי, זה גרם לו להרגיש טוב יותר. הוא לא התגעגע לאבא שלו פחות, אבל לפחות הוא ידע שהיא לא תעזוב אותו. הוא ידע שריין לא הולכת לשום מקום.

אני מכריח את עצמי לישר את זרועותי פעם אחת אחרונה, להרים את עצמי לפסגה הסופית, להצליח, לנצח, לסיים, להשתחרר. אני נועל את מרפקי, ולרגע אני נשאר ככה. מרגיש את הזיעה המזדחלת במורד גבי, ואת הרוח הצוננת של השקיעה שמרעננת אותי, לפני שאני נותן לעצמי לצנוח לאדמה על הבטן.
“עבודה טובה, שיין!” מחייכת לעברי קאלי, המאמנת. שיערה השחור אסוף בזנב סוס גבוה, וקצוות שיער שהשתחררו ממנו ממסגרים את פניה בחינניות.
“כמה?” אני שואל בין התנשפויות.
“מאה וחמש עשרה, שברת את השיא שלך!”
“לא נכון.” אני אומר, ועובר לשכב על גבי. “פעם, פעם הייתי יכול לעשות יותר. פעם הגעתי למאתיים.”
“שיין, אתה הכי חזק בקבוצה שלנו. אפשר להיות לוחם טוב גם בלי להיות מושלם.” קאלי נוגעת בכתף שלי, אני מתיישב ומביט בה.
“אני לא מנסה להיות מושלם, אף אחד לא יכול להיות מושלם. אני פשוט מנסה להגיע למלוא היכולת שלי. כשאני לא אהיה מסוגל לשבור את השיאים של עצמי יותר, אני אדע שזה הכי חזק שאני יכול להיות. אבל אני עוד לא שם, אני עוד צריך להמשיך.” לפתע אני מוצע את עצמי מחייך אליה, בלי הרבה מושג מדוע. “אני צריך לדעת, שאני עושה כל מה שאני יכול. שאני מנצל את מלוא הפוטנציאל שלי.”
היא מחייכת מעט חזרה, חיוך ביישני.
“אתה ללא ספק התלמיד הכי טוב שאי פעם היה לי.” היד שלה התיישבה על החזה החשוף שלי, בצד שמאל, איפה שהלב.
“קאלי!” קורא קול במפתיע, וידה הרכה חוזרת לחיקה. “קאלי!”
אני רוצה להכות את הנער הצנום שרץ לעברנו, לא בדיוק ברור לי למה. הוא מתנשף כמו משוגע, ועד שהוא מגיע אלינו, לוקחות לו כמה שניות להסדיר את נשימתו לפני שהוא מצליח לדבר.
“קאלי, את לא מאמינה! איזה ילד מנצח את לאיון בקר”ם!”
“את לאיון?” שואלת קאלי. “אתה צוחק עלי?”
“לא לא, אני נשבע! הם משחקים כבר רבע שעה והם עדיין במערכה הראשונה!”
אני מביט בקאלי בבלבול, ומנסה לשאול מה זה קר”ם, אבל היא פשוט ממשיכה להתעלם ממני ולדבר עם הנער הצנום בכל מיני מושגים מוזרים. לבסוף הוא תופס בידה ומתחיל למשוך אותה לכיוון שממנו הוא בא, והיא תופסת בידי ומושכת אותי.
“רגע, רגע! תני לי לקחת את החולצה שלי!” אני קורא, ומצליח לחטוף את החולצה האדומה לפני שהיא מתחילה לרוץ. תוך כדי הריצה אני לובש אותה- ונדמה לי שאני שומע את קאלי נאנחת באכזבה. לבסוף אנחנו רואים המון אנשים מצטופפים סביב משהו, וקאלי והנער נדחפים בין כולם ומושכים אותי אחריהם עד שאנחנו בשורה הראשונה, ואני יכול לראות את לאיון וג’יימס יושבים על האדמה מול שולחן נמוך, ועליו יש כלי שחמט. טוב, בערך כלי שחמט. אני אמנם לא טוב כל כך במשחק הזה, אבל אני די בטוח שברוב משחקי השחמט לא מעורבות קוביות או קלפים. יש לכל אחד מהם כמה פעמונים קטנים, ולחלק מהכלים יש כובעים קטנים עשויים נייר.
לאיון נראה לחוץ, וכל הצופים מרותקים. הבעתו של ג’יימס לעומת זאת, נראית סתמית למדי. הוא בוהה באוויר שמאחורי לאיון, ומרפרף בידיו על הכלים. לא ראיתי אותו כל כך… רגיל, מאז שהוא חזר להכרה. מה שהוא עשה בשביל תיאו ממש התיש אותו כהוגן.
“מה זה המשחק הזה?” אני שואל את קאלי, היא מביטה בי בזעזוע מסוים. “זה קר”ם! זה המשחק הכי טוב אי פעם, ולאיון הוא האלוף. הוא גם המציא את המשחק הזה לפני מלא שנים, אבל עכשיו כמעט כולם מכירים אותו ומשחקים בו המון. יש טורנירים כל הזמן, אבל אף אחד מעולם לא ניצח את לאיון.”
“ששש!” צועק לה מישהו, היא מביטה בו בחוסר סבלנות וצועקת “ששש!” חזרה.
“איפה הייתי? אה, נכון, אז בחיים לא ראינו מישהו שהצליח לשרוד כל כך הרבה זמן מולו! ועוד כזה ילד קטן? וגם לא נראה שאחד מהם עומד להפסיד בקרוב!”
ובכן, היא כנראה צדקה. כי אחרי שעות מספר כולנו יושבים בדיוק באותו המקום ובדיוק באותן תנוחות, רק ג’יימס ולאיון החליפו צורות ישיבה. מנינוחות חסרת דאגות עבר לאיון לחשש קל, ואז לריכוז מורט עצבים. וג’יימס ממשיך לבהות ולרפרף בידיו על הכלים. רד התנדבה ללחוש באוזנו את שמות הקלפים שהוא מחזיק בידיו, למרות שהיא ידעה שהוא לא באמת זקוק לכך. עדיף לא למשוך תשומת לב מיותרת.
לפתע, ג’יימס מזיז את הכלי שהיה פעם פרש, וכעת כובע נייר של מלח עותר את ראשו, לנקודה לחלוטין לא היגיינית. הייתי בטוח שאני מבין את המשחק הזה, אבל לפי הפנים של כולם, לא נראה שהמהלך הזה היה עבירה בוטה על החוקים כמו שחשבתי… הוא פורש את הקלפים שבידיו על השולחן, ומצלצל באחד מששת הפעמונים הקטנים שיש ברשותו. הגדול מביניהם, שמשמיע את הצליל החזק ביותר.
“אלוהים אדירים!” לוחשת קאלי. “זהו, הוא ניצח! במהלך הבא הוא הולך להשמיד את כל הצי של לאיון, אני אומרת לך! אין שום דרך לברוח מזה!”
לאיון הביט בלוח, ומחה את הזיעה ממצחו, עיניו התרוצצו סביב בחיפוש אחר פתרון, הגנה, כל דבר שיציל אותו מהמעמקים האפלים של ההשפלה אליהם יפול אם ילד בן עשר ינצח אותו במשחק שלו עצמו.
ואז, הוא מחייך.
“אוי, רגע אחד!” הוא קורא, ומביט החוצה אל הירח..”כבר כמעט אחרי חצות!” חיוך חם ולאיוני להחריד עולה על פניו. “אני מצטער, כל כך נסחפתי במשחק הקטן שלנו שלא שמתי לב לשעה! אתה צריך ללכת לישון!”
החיוך נמחק מפניו של ג’יימס כשלאיון נוגע בכתפו בחום. “אילו לא שעות שילד בגילך אמור להיות ער בהן.”
ג’יימס מצמצם את עיניו בשנאה, אולי הוא עמד למחות, אולי להכות את לאיון עד זוב דם, אבל זה כבר מאוחר מידי. מנהיג המהפכה מתחיל לארוז את הכלים ואת כל האביזרים הנלווים. וג’יימס מביט בו, המום. לא מאמין שהאיש מסוגל לתרגיל מלוכלך כל כך.
“קדימה, ג’יימס. אם לא תלך לישון עכשיו, מחר תהיה ישנוני כל היום!” הוא פורע את שערו של הילד בחיבה, ומזרז אותו לקום. ג’יימס, בפנים מלאות שנאה, נאלץ להקשיב להורואותיו.
“חלומות פז!” קורא לאיון אחריו, בקול הכי נחמד שלו. כל האנשים מתחילים להתפזר וללכת, ובעוד שריון גוררת אותי משם לישון, אני יכול להישבע שאני שומע את לאיון נאנח הקלה.

בינתיים, במקום רחוק משם, רגלים ריסקו ענפים ומעכו עלים, ידיים סילקו כל מה שעמד בדרכם. אם הידיים לא יכול לסלק את זה, על הרגליים היה לעבור מעל זה, מתחת לזה, או מסביב לזה. לא הייתה שום מחשבה בתהליך, הוא היה אוטומטי לחלוטין. המוח כבר ממזמזן נכבה, כדי לחסוך באנרגיה. כמו כל התפקודים האחרים, כל דבר שלא היה נחוץ לבריחה נכבה. ולכן, לא היה צורך לעצור כדי לחשוב. כדי להחליט לאן ללכת, או להתמודד עם אף בעיה. לכן, הוא היה מסוגל פשוט לרוץ.

היסודן האחרון 79-הקרב על הנעל והנערה שחורת השיער
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (6)

מתי תמשיכי את על שמלות וקשתות נשף?
(זה השם? אין לי זיכרון טוב)
מאוד אהבתי את הסיפור ההוא……

03/06/2015 07:19

    כן, זה אכן היה השם של הסיפור ההוא. המשך יעלה. יום אחד. מתישהו. אני ממש לא הולכת לנטוש אותו, אל תדאגי. וזה מאוד משמח אותי שעדיין יש קוראים שלו! את די היחידה…

    03/06/2015 10:55

אני בטןחה שאני לא היחידה, כי הכתיבה שלך מאוד מיוחדת ויפה.
אנשים פשוט…. לא מגיבים.

03/06/2015 12:07

זה האוול? אני די בטוחה שבסוף מדובר על האוול. למה הוא בורח???
הפרק מאוד יפה, בהתחלה חשבתי שרוי אדמס (אני אמורה להכיר אותו? אם כן אני לא זוכרת)הוא מנהיג של צבא המלך הרוצה לפשוט שוב על המחנה, זה נכתב כל כך טוב!!!
עברו שלושה חודשים, שלושה חודשים מהפרק הקודם ושוב, היה שווה לחכות כל הזמן הזה :)
מקווה שהפעם תמשיכי מהר יותר, זה הסיפור האהוב עלי ואני לא רוצה לחכות כל כך הרבה זמן עד שיצא פרק :|
בהצלחה (יותר לי מאשר לך…)

03/06/2015 15:26

    רוי אוזכר בעבר, לפני כמה פרקים, אבל לא היית אמורה לזכור אותו ממש.

    15/06/2015 01:32

אני גם חושב שמדובר על האוול בסוף.
אני יכול לנסות לענות על השאלה למה הוא בורח: כל פעם שקורה משהו שהוא לא רוצה להתמודד איתו הוא בורח, ככה הוא.
אבל זה מאוד מעניין אותי לאן הוא יגיע או מה יעצור אותו.

05/06/2015 18:20
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך