Moon Llight
הבטחתי שהפרק הבא בדרך, לא? שימו לב! הפסקה האחרונה נערכה!

היסודן האחרון 80- כחול ואדום ('רציתי להוסיף' חשוב)

Moon Llight 10/11/2016 767 צפיות 3 תגובות
הבטחתי שהפרק הבא בדרך, לא? שימו לב! הפסקה האחרונה נערכה!

הרגליים שלו כבר הפסיקו לשרוף ממזמן, לפני כמה שעות. ואולי ימים. ייתכן שהן לא הפסיקו לשרוף, יותר סביר שהוא פשוט הפסיק להרגיש אותן. כשהתחיל לרוץ, היה עליו להשקיע את מרבית כוחותיו בניסיון למנוע מעצמו להשתנות, אך כעת, גופו היה מותש מכדי אפילו לנסות. כל משאביו, כל טיפה קטנה של אוויר שהצליחה לחדור לראותיו, נשלחו לספק את דרישתו הבלתי פוסקת של בעליו. לשלוח עוד רגל קדימה, לבצע עוד זינוק. לדחוף את הקרקע ממנו בכל הכוח, להיזרק קדימה, לנחות נחיתה רכה ומושלמת. שוב ושוב ושוב. להמשיך להתקדם. להמשיך לברוח. להשאיר כל דבר מאחור, מחשבות ורגשות הן כעת בזבוז מוחלט של כוח. יש להשליך אותן. להתנתק מהן. להתנתק מהכאב, מהתשישות, מהצמא ומהרעב. להתנתק לחלוטין. ולרוץ. רק לרוץ. רק לרוץ.
אור הירח החיוור האיר את דרכו, השתקף מאור הפורצלן שלו והקיף אותו בזוהר חיוור ועמום, צופה לא מנוסה היה עלול להחשיבו כאדם הבורח מפני חיית טרף, אך זה שמביט על פניו במקום על גופו, היה רואה את ההבעה הריקה, הבוהה. אדם כזה היה יודע כי הוא שקוע בטראנס, בחלום, בשינה.
לפתע, בחבטה עוצמתית, חזרה תודעתו אל תוך גופו. הוא מצא עצמו שוכב באדמה, מודע להחריד לכל שריר וגיד בגופו. הוא ניסה להזיז את רגליו כדי לקום, וכאב חד ואיום התפרץ במעלה גופו, מכריע אותו לקרקע. לא היה לו מושג איך הוא הגיע לשם, לאדמה. כנראה שהוא נפל או מעד או פשוט איבד שליטה. הוא ידע, עמוק בליבו, שזה לא משנה. הוא ידע מה הולך לקרות כעת. כל תא בגופו שילח בו כאב כשראותיו התכווצו והתרחבו, לבו, שקודם נשמע כמו תריסר סוסים דוהרים, כעת פעם מהר פי עשרה, חזק כל כך שכל גופו רעד. חזק מידי, כל פעימה הייתה כמו פטיש שפוגע בבית החזה שלו, והיו עשרות מהן בשנייה. הוא ידע, שבקרוב, הדבר הקטן לא יעמוד בעומס, הוא ניסה להאט את נשימותיו כדי להקל את עבודתו, ואז ניסה להאיץ אותן, אך הוא גילה שאין לו שליטה במה שקורה לגוף החלוש השרוע בבוץ. אט אט, הוא חש עצמו ניתק מהגוף, על אף נסיונותיו הנואשים לאחוז במקומו. הוא הרגיש כיצד הוא קטן וקטן בתוך גופו שלו, הופך לכדור זעיר של אור בתוך בור עצום של חושך, הוא הרגיש את הנפילה, אך הוא לא הצליח לעצור אותה. היה נדמה לו, שרגע לפני שפגע בתחתית, הכל נעלם.

***

לאיון הזדקף במפתיע במיטתו, הכאב פילח את חזהו כמו חנית. הוא הרגיש כאילו מישהו שולח יד אל תוך חזהו ומוחץ את ליבו בכל הכוח. הוא לא היה מסוגל לנשום, שדה ראייתו התמלא נקודות שחורות. ואנקה חנוקה בקעה מפיו. לרגע הוא חשב שהוא הולך למות, ואז הכאב הרפה בבת אחת. הוא נפל לרצפה, והתנשף שם במשך שניות אחדות. הכאב נעלם כלא היה, הוא הופיע לשנייה אחת, ונעלם. לא משאיר אחריו שום עקבות. זה היה, ללא ספק, הכאב הכי איום שהוא חש בימי חיו. יותר גרוע מכדור תותח הפוגע בצלעותיו, יותר גרוע מאש השורפת את גבו, יותר גרוע מכל דבר שעשו לו בשבי. הוא התנשף, ואסף את ברכיו לחזו. הוא ידע, שמשהו איום ונורא קרה. הוא לא ידע איך הוא יודע את זה, אבל זה היה לו ברור. משהו איום ונורא קרה והוא צריך לעשות משהו בנוגע לכך. הוא צריך לקום עכשיו, או שמשהו אפילו יותר נורא יקרה. ברגליים רועדות הוא הרים את עצמו מהרצפה, ומצא את ריין הישובה על המיטה מביטה בו בעיניים קרועות לרווחה.
"אתה… אתה בסדר?"
הוא רצה לחייך אליה, אך לא הצליח. ורק לקח את הפגיון שנח לצד מיטתו, ותחב אותו בחגורתו בצורה בה לא יראה.
"לאן אתה הולך?" היא שאלה, בעוז מתגבר. "פיטר, לאן אתה הולך? מה קרה עכשיו? פיטר!"
הוא רץ החוצה, רגליו לקחו אותו דרך המחנה ובמעלה השביל, הירח האיר את דרכו. לא היה לו מושג לאן הוא רץ, אבל הוא ידע שהוא בכיוון הנכון. כן, זהו הכיוון. זו הדרך. הוא החיש אפילו יותר את צעדיו, לקצב הכי מהיר אליו יכול היה להגיע. אך במהרה הוא נאלץ להאט מעט, לקצב בו יוכל לעמוד זמן רב. מוחו החל לפקפק במעשיו, זה טיפשי, מדוע הוא עושה את זה? אך שאר גופו לא הסכים לעצור. הוא הרגיש גוש בחזהו מושך אותו לכיוון בו רץ, לא הייתה לו היכולת לעצור או לפנות. לא, להמשיך. לכיוון הזה. עוד. מהר יותר, חזק יותר. אתה צריך להיות שם, אתה צריך להיות שם, אתה צריך להיות שם!
לפתע, הוא פגע במשהו, ונרתע מעט לאחור. הדבר הסתובב, והביט בו, בעיניו הכחולות המוכרות. שערו היה אפור, והוא היה גבוה להחריד. דומה להפליא למישהו… פיטר לא היה בטוח למי.
לפתע, שלף האיש פגיון מחגורתו, ושיסף בכיוונו של פיטר, שמיהר להתחמק ולעקם את ידו הימנית של האיש כדי להפיל את כלי הנשק מידיו, אך הוא היה חכם מכך, הרפה מהפגיון ומיהר לתפוס אותו בידו השמאלית. פיטר חשב שפגיון ביד החלשה מועיל בערך כמו מקל, אך האיש תקף בחינניות, שוב מנסה לדקור את פיטר בבטנו. הוא היה מוכרח להרפות מידו של האיש כדי להתחמק, וזינק לאחור.
"אתה שמאלי." הוא התנשף. האיש חייך חיוך מריר.
"אחד מכל תשעה, אתה יודע."
האיש תקף שוב, הפעם הוא כיוון לצווארו של פיטר, אך זה הספיק לשלוף את פגיונו שלו, ולהצמיד אותי לצוואר האיש. וכך הם מצאו עצמם, שני גברים עומדים באמצע היער, כל אחד מהם מצמיד פגיון לצווארו של השני.
כעת לפיטר הייתה הזדמנות לבחון מקרוב את פניו של האיש, הוא נראה כבן חמישים, או אולי מעט פחות, ואפו היה נשרי. העור שלו היה בהיר, על סף החיוור, ועיניו כחולות.
"אתה טריסטיאן סילבר." אמר פיטר. "הגנרל הראשון של המלך."
"ואתה, בני היקר, לאיון גולד. מנהיג המהפכה."
"מצחיק ששנינו נפגשים כאן."
"מצחיק זו מילה מעניינת."
האיש, טריסטיאן, בחן את פיטר. "האם הגעת לכאן עם בגדי השינה שלך?"
"לא." אמר פיטר. "אתה לא רואה שלבשתי חולצה?"
טריסטיאן גיחך באדישות. "כל כך אופייני לילדים."
"אתה זה שלובש חליפת שינה ממשי." פיטר ציין. טריסטיאן נראה פגוע עד עמקי נשמתו.
"זו הייתה מתנה מאשתי. היא תפרה את זה בעצמה."
פיטר חייך בנימוס. "אני מתנצל, זו חליפה יפיפייה. אשתך מאוד מוכשרת."
"תודה," אמר טריסטיאן. "אעריך אם לא תכסה אותה בדם."
"אני אשתדל."
הם שתקו לכמה שניות.
"אתה יודע," אמר פיטר. "אני עומד להתחתן בקרוב."
"מזל טוב." חייך טריסטיאן. "האם גם היא בוגדת מטונפת?"
"אני לא חושב שאני מבין אותך, למה שארצה להתחתן עם מישהי מצבא המלך?"
"ובכן, הן נוטות להיות יפיפיות."
"אפשר להתווכח על זה." חייך פיטר. "האם אשתך היא חלק מהסטטיסטיקה הזאת?"
"לא בדיוק, היא מתה."
"הו." פיטר מלמל. "אני משתתף בצערך."
"אין צורך, באמת."
שוב השתררה שתיקה. פיטר התחיל לזוע במקומו באי נוחות. "אז… מה נעשה בנוגע לסוגיית הפיגיונות?"
טריסטיאן הביט בפגיון המוצמד לצווארו, כמו נזכר בקיומו. "אני מניח שאנחנו יכולים להוריד אותם… הרי זה לא ממש מתקדם לשום מקום."
פיטר נחר בבוז. "אם ארחיק את הפגיון מצווארך אתה תתקוף אותי. אני לא טיפש."
"בסדר." אמר טריסטיאן. "אז אתה רוצה שנשאר לכודים באותה תנוחה? לתמיד? לא תרצה לחזור לאשתך לעתיד ביום מן הימים?"
פיטר חרק שיניו, וחשב. הוא ידע שאם ילך עכשיו, אפילו במידה ויצליח לעשות זאת בלי שגרונו ישוסף, הוא יתחרט. לכל הרוחות, טריסטיאן סילבר עמד במרחק של צעד יחיד ממנו, הוא היה יכול להרגיש את הדופק שלו דרך הפגיון, אך לא הייתה לו יכולת לעשות דבר. מה אם- לא, זה לא יעבוד… פיטר תהה כמה רחוק המחנה שלו… זה יהיה גורם מכריע בהחלטה מה לעשות.
"למה אתה נמצא כאן?" שאל פיטר, בתקווה שהתשובה תגלה לו עוד מידע. טריסטיאן חייך.
"רק יצאתי לטיול לילי, ואתה?"
לפתע, פיטר נזכר בכאב האיום, ורעד חלף בכל גופו. אבל אסור שטריסטיאן ידע על כך, מה שזה לא יהיה, אסור שזה ייפול לידי צבא המלך.
"אותו הדבר."
"אתה לא מעט רחוק מהבית בשביל סתם טיול לילי?" שאל טריסטיאן, פיטר משך בכתפיו.
"אני אוהב טיולים ארוכים. ומה איתך? אתה לא רחוק מידי בשביל טיול?"
טריסטיאן חייך חיוך רשע והטה את ראשו מעט הצידה. "המחנה שלי קרוב מאוד, למען האמת. תרצה לראותו?"
"אני אוותר, תודה."
"בסדר. זו בחירתך, וזה לא כאילו אני לא מבין אותה." טריסטיאן לכסן מבט לכיוון עץ שעמד מאחוריו, ופיטר הבחין במשהו כהה למרגלותיו. אולי תיק, אולי בול עץ, ואולי סתם תעתועי-צל.
לפתע רחש נשמע מרחוק, פיטר וטריסטיאן הביטו שניהם אל עבר החושך, קול ענפים מתרסקים ועלים נמעכים תחת רגליים דורסניות התקרב והתקרב במהירות. הם הביטו זה בזה, בפיגיונות המוצמדים לצווארם. מבטו של טריסטיאן היה תכול וקריר, ועיניו גדולות.
עד שזאב גדול הגיח מהעצים וזינק עליו.
"ולק!" צעק פיטר בחדווה למראה זאב הבלהות של ריין, שנעמד מעל טריסטיאן השכוב על הרצפה וליקק את פניו בשמחה. כעת היה ולק גדול כמעט פי שניים מזאב רגיל, בגובה החזה של ריין, או הטבור של פיטר. לפני שטריסטיאן הספיק בכלל להדוף את ולק, הבעלים שלו הגיחה מהעצים. אוחזת ברובה דו-קני.
"פיטר, בפעם הבאה בה תעשה דבר שכזה, אני לא אשתמש ברובה כדי להציל אותך."
היא הייתה לבושה בחולצה שלו, שהגיעה עד הברכיים שלה, ומכנסי צמר רחבים. שערה הסגול היה אסוף בצמה שהיא קלעה לשינה, וזרדים ועלים היו נעוצים בה. זכר לריצה הפרועה.
פיטר חייך אליה, והביט בטריסטיאן, שניסה להדוף את הלשון הגדולה שליקקה את פניו.
"טריסטיאן," אמר פיטר. "תכיר את ארוסתי, רייבן קלאוד."
ריין חייכה אל האיש בנימוס.
"ולק, אלי." ולק זינק במהירות מעל טריסטיאן, והתייצב ליד ריין. הרובה עדיין היה מכוון אל ראשו. שני הקנים היו הדבר הכי מרגיע שפיטר ראה מימיו. הוא נטה לא לאהוב רובים, אך משום מה, המקרה הזה היה יוצא דופן.
"את לא יודעת לירות בדבר הזה." גיחך טריסטיאן, ומיד כדור ננעץ בגזע העץ שמאחוריו.
"יש לי עוד אחד מאלא. רוצה לראות אותו בפעולה?"
הצבע אזל מפניו, משאיר אותם חיוורים ומבועתים. מראה עיניו הכחולות קרועות לרווחה מילא את פיטר סיפוק.
"מה אתה אומר שנעשה בו, אהובי?"
פיטר הרגיש חיוך רשע עולה על פניו, חיוך נבזי וצמא נקמה. זיק של שמחה הבריק בעיניו, שמחה שונה מכל שמחה שהוא חש אי פעם. אפלה ורעילה. הוא שמע על רגש זה, אך מעולם לא ציפה להרגישו. הוא מעולם לא ציפה לחוש שמחה לאיד.
"ניקח אותו בשבי, כמובן."
והוא בהחלט לא ציפה לאהוב אותה.

***

"היי… בחורי."
"אני יודע שעבר עליך הרבה… אבל אתה ישן המון זמן."
"אתה צריך לקום עכשיו. באמת."
עיניו נפקחו ברפרוף עייף, הוא ראה עיניים בהירות מביטות בו.
"הו, טוב לדעת שאתה בסדר. פחדתי שלא תתעורר לעולם."
"מה?… איפה?.." הוא ניסה להזדקף, וכאב איום פילח את ראשו.
"לא… לא הייתי קם במקומך. היית בחתיכת אפיסת כוחות כשמצאתי אותך… חששתי שלא תשרוד."
העיניים התחברו לפנים קמוטות וזקנות, מעט שיער לבן ורך למראה, זקן תיש קטן ולבן גם הוא.
"בוא, שתה קצת מים."
לפתע האוול היה מודע לעד כמה הוא צמא. הוא הטה את ראשו ולקח באיטיות את הכוס שהציע לו הזקן. לגם את המים במהירות הרבה ביותר שגרונו הדואב איפשר לו. זה לא היה מהר מידי.
כשסיים, הוא הביט סביב. הם היו בתוך אסם ישן, והוא שכב, כך הבין, על ערימת חציר מכוסה בשמיכה.
לעזאזל. הוא חשב לפתע. אני לא אמור להיות כאן. אני…
לפתע הדם שלו קפא בעורקיו.
ריין.
הוא צנח חזרה על הכרית בייאוש כשנזכר. ריין מתחתנת. עם פיטר. עם פיטר! לכל הרוחות!
"הכל בסדר, נערי?"
אדוארד יבב בתסכול. "אני בן עשרים ושתיים. אני לא נער."
האיש גיחך, והתיישב על הרצפה. "אני בן שבעים ושלוש. אתה בהחלט נער."
אדוארד נאנח.
"מה הפחיד אותך כלכך עד שחשת צורך לרוץ ככה?" שאל הזקן. "מה רדף אחריך?"
"שום דבר לא רדף אחרי…" אדוארד מלמל. הוא לא היה בטוח בצדקת דבריו.
"אם כך: אחרי מה רדפת?"
אדוארד הביט בזקן בזעם. "לא ברחתי או רדפתי אחרי דבר! רק רציתי לחשוב על משהו אחר, לשכוח… לשכוח משהו."
הזקן חייך חיוך עצוב, והסית את שערו החיוור של אדוארד מאחורי אוזנו. "זה וודאי היה משהו קשה, אם היית צריך כמעט למות מאפיסת כוחות כדי לשכוח אותו."
אדוארד רצה לצעוק, אך האיש הזקן מזג לו כוס מים נוספת: והוא לא היה יכול לעצור את עצמו.
עברו שעות ספורות עד שאדוארד התאושש דיו כדי לעמוד, והליכתו עדיין הייתה מקרטעת. במשך כל הזמן הזה, הוא והזקן בקושי החליפו מילה.
"האם אתה חייל? בצבא המלך?" שאל הזקן, בעודו מקים מדורה קטנה ממש שם: באסם.
אדוארד היסס. אם ידע שהוא חלק מצבא המהפכה, הזקן עשוי להסגיר אותו. יהיה לו קשה להתנגד במצבו הנוכחי… אך דבר דומה יכול לקרות במידה והוא ישקר: והאיש תומך המהפכה.
"לא. אני לא מתעסק במלחמות. אני באתי ממקום רחוק, מקום בו לאיש לא אכפת מכחול או אדום." ובכן, זה לא היה שקר מוחלט.
הזקן בחן אותו ארוכות, במיוחד את עיטורי הכסף של המעיל.
"אם כך, מה עושה על כתפיך מעיל מלכותי בן יובל?" אדוארד החוויר. עבר זמן רב מאז מישהו זיהה את העיטורים על מעילו, הם לא היו בשימוש כבר זמן רב, והוא דאג לטשטשם באמצעות הסרת הסיכות הנלוות והוספת עיטורים חדשים בכל פעם בה המעיל ניזוק.
הוא שתק.
"האם אתה מודע לחשיבות של הפריט הזה, אותו אתה לובש בצורה הו כה מוטעית? הרי קיימים רק שניים כאלה בכל העולם."
"שניים?"
"נכון מאוד. עבור כל אחד משני בניו התאומים של המלך אלכסנדר."
"שמו של המלך אינו אלכסנדר."
"לא של המלך הנוכחי," ציחקק הזקן. "של אביו."
אדוארד הביט בזקן בספקנות. "איש אינו מכיר את המלך הקודם. עבר זמן רב מידי."
הזקן חייך חיוך רחב, טוב לב אך עם זאת ערמומי. "אתה בהחלט יודע הרבה על המלוכה, יחסית לאדם שלא אכפת לו מאדום וכחול."
"אני לא יודע על מה אתה מדבר."
"זה בסדר, גם אני לא באמת יודע על מה אני מדבר." הזקן התרחק מעט מערימת העצים, ונשף. הגחלים ששכבו עמוק בבטן התל התעוררו למשב הרוח, ולהבה התלקחה בפצפוץ רב-עוצמה. אדוארד הרהר בכך שהזקן כמעט נראה כמו שיין כאשר עשה זאת, הוא הכיר את האש. הבין אותה. אם הוא והיסודן היו נפגשים, אולי הזקן היה יכול ללמד אותו לא לפחד מהיסוד הכי חזק שלו- בצורה בה אדוארד מעולם לא הצליח לעשות. למעשה, הוא היה בטוח בכך. משהו עמוק בבטנו אמר לו בוודאות, שאם הזקן ושיין יפגשו: הדבר יניב תוצאות מרהיבות עבור כל המעורבים בעניין.
"לאן תלך, כאשר תהיה מסוגל ללכת?" שאל הזקן בשקט מפתיע, מעיר את אדוארד ממחשבותיו. השאלה הדהדה במוחו זמן רב לפני שהשיב.
"אני מניח שאהיה מוכרח לחזור, ולהתמודד עם הדבר מפניו ברחתי."
הזקן גם הוא לקח זמן להרהר בדברים. הוא הוסיף זרד נוסף למדורה. אדוארד לא ידע כיצד אדון-האש ימנע מהגיצים להצית את כל הקש שבאסם, אך בטח בו. "אתה יכול להמשיך לברוח, אתה יכול להמשיך לברוח גם לשארית חייך- אם תרצה בכך. תוכל להצטרף אלי, ונוכל לברוח יחדיו. נוכל לברוח הרחק ממלחמות, מהפכות ויסודנים."
חיוך מהוס זחל אל פניו של אדוארד. הרעיון נשמע נעים, לבלות את ימיו בשיחות עם הזקן הנבון, ואת לילותיו במקומות אחרים כל פעם. איש לא יהיה יכול למצוא אותו, איש לא יהיה יכול להכריח אותו להילחם במלחמה שכבר כל כך מאס ממנה. אבל… אבל ריין.
"לא." הוא אמר. "לא אוכל להשאיר כל כך הרבה מאחור."
הזקן הביט בו, עיניו היו מוכרות עד כאב. "נערי היקר, אני חושש שכבר השארת."
"לא." אדוארד נעמד, רגליו כמעט קרסו תחתיו- אך הוא התייצב. "אני יכול לחזור. אני אחזור!"
"האם אתה יודע את הדרך? האם אתה מסוגל לצעוד? וחשוב מכך, האם באמת יש בך את האומץ?"
שפתיו של אדוארד רעדו. חלק בו אמר שהזקן צודק. הוא לא יחזור. הוא פחדן מידי. אבל, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, הוא היה מוכן לעמוד מול הפחד הזה. להילחם בו, ולהביס אותו.
"כן." הוא השיב. בטוח, איתן, יציב.
הזקן נאנח. "אם זהו רצונך…"
הוא נתן לו כיכר לחם, ותפוח וטפיחה על הגב. ואדוארד, בניגוד לכל מה שגופו ביקש, התחיל לרוץ.
"להתראות, אדוארד היידס!" קרא אחריו הזקן. "שמור על המעיל שלנו!"

***

ריין הייתה מסופקת עד מאוד מכפיתתו של טריסטיאן. היא חשה שהצליחה לבצע את המלאכה כראוי, על אף פקפוקם של רבים בכישוריה. וובכן, זאב בלהות חשוף שיניים היה שם כדי לעורר שיתוף פעולה מצד הגנרל הראשון.
פיטר נראה כשרוי בהלם מוחלט. הוא צחקק באושר וכסס את ציפורניו באימה לסירוגין. ולנטיין בעיקר ניסתה ליצור קשר עם סקיי, מנהיג 'מסדר השמש העולה', (ארגון המהפכה הקטן והחלש ביתר מבין השלושה) ולכן ריין מצאה את עצמה מתמודדת עם טריסטיאן פחות או יותר לבדה. ובכן, אדם ניסה לעזור, אבל הוא בעיקר מאוד מאוד ניסה שלא להרוג את הגנרל הראשון בחמת זעם. ריין הייתה יכולה להזדהות.
"האם בכוונתכם לענות אותי?" שאל הגנרל, בקולו הזחוח והצלול.
היא לא השיבה.
"אני יכול לחסוך לכם את המאמץ, לא אגיד מילה. את אמורה להבין יותר מכולם, העלמה קלאוד. את יודעת דבר או שניים על שתיקה בשבי."
"כן." היא אמרה לפתע. "לשאלה הקודמת. כן, אנחנו עומדים לענות אותך. אבל לא בשביל מידע. סתם, בשביל הכיף האישי שבנקמה."
"זה טיפשי, רייבן." ולנטיין סיננה.
"ככה גם לבזבז את הזמן הזה בלא לעשות איתו כלום. לפחות צריך לארגן מקום לשים אותו, כי אני לא יודעת אם שמת לב, אבל כבר כמעט בוקר. אנשים מתעוררים בבוקר ואנשים ערים נוטים להיות טיפה יותר חטטנים מאנשים ישנים."
"האוהל של פיטר הוא המקום הכי פרטי שיש לנו כרגע." ולנטיין סיננה, מנסה למנוע מטריסטיאן לשמוע.
זה לא עבד.
"הא! אתם כל כך חובבנים! חבורת ילדים חסרי ניסיון שמשחקים במלחמה…"
פיטר צחק. "אתה מתכוון, חבורת ילדים חסרי ניסיון שמנצחים במלחמה?"
“מנצחים… אתם שורדים בקושי, כל עוד המלך מחזיק את כוחותיו האמיתיים כדי למזער את הנזק לממלכה."
"המלך כבר גרם את כל הנזק שאפשר לגרום."
"ומה גורם לך לחשוב שאתה תהיה יותר טוב?"
"אני לא תעב בצע, לא משוגע מכוח ואכפת לי יותר מבני אדם מאשר ממספרים. אבל, אם אתה רוצה לדעת את ההבדל האמיתי… כאשר יגיע מישהו טוב יותר לממלכה ממני, אני לא אתחיל מלחמת אזרחים כדי לשמור לעצמי את הכס."
הגנרל הראשון פתח את פיו להשיב, אך בטרם הספיק, הדלת נפתחה. ריין הייתה כבר מוכנה לזנק ולמנוע מהאדם האקראי להיכנס, אך זה לא היה שום אדם אקראי. הו לא.
אדוארד וטריסטיאן בהו זה בזה, קפואים. אף אחד מהם לא נראה כאילו היה יכול להיות המום יותר. עיני שניהם היה כחולות כקרח, ואפיהם נשריים אך הולמים לפניהם הצרות.
"האוול…" ריין ניסתה לגשת לכיוונו, אך פיטר חסם אותה. הוא רק החווה לכיוון השניים בדממה. הם היו מרותקים זה מזה, ולפתע ריין הבחינה בדמיון יוצא מן הכלל במראם.
"אתה… גדלת." לחש טריסטיאן, כאילו הדבר היה מפתיע עד אין שיעור. "לא… לא היית אמור לגדול."
אדוארד מצמץ באיטיות, כאילו אינו מאמין שמה שהוא רואה לפניו הוא מציאות. ריין הייתה יכולה לראות את נשימותיו העמוקות והכבדות, ולשמוע את לבו הדוהר.
"כ- כן…" הוא בלע את רוקו בקושי רב. "היה לי פרץ גדילה רציני בגיל ארבע-עשרה."
"מר היידס," ולנטיין התחילה לומר דבר מה, אך נעצרה. שני הגברים הפנו אליה את ראשם- כאילו דיברה אל שניהם.
לפתע ריין נזכרה בפעם הקודמת בה ולנטיין קראה לאדוארד ככה, כמה מוזר הוא נראה כשאמר: "כך אנשים היו פונים לאבא שלי."
אדוארד הביט בכל באי החדר באימה צרופה, ואז פנה לטריסטיאן. באיטיות ובידיים רועדות, הוא הוריד את המעיל מכתפיו, קיפל אותו, והניח אותו על ברכיו של הגנרל העליון. "אני מצטער שגנבתי את המעיל שלך." הוא לחש בקול סדוק- נמנע מלהיישר מבט אל עיניו של טריסטיאן סילבר, הגנרל הראשון, ראש כל הצבא המלכותי, יורש העצר ובנו הבכור של המלך קסטור המכהן.
"זה.. בסדר." אמר טריסטיאן, ובלע את רוקו. "גם אני גנבתי אותו מאבי."


תגובות (3)

אני לא יכולה לתאר במילים את השמחה שהרגשתי ברגע שראיתי את הפרק. שנה. לא. יותר משנה. חיכיתי לו וסוף סוף!
אני דיי בטוחה שכבר אמרתי את זה על אחד אחר אבל, ההמתנה הייתה שווה את זה :)
האוול כמעט מת. לא הייתי סולחת לך אם זה היה קורה.
בהתחלה חשבתי שהזקן הזה זה אבא שלו או משהו, אבל הוא היה זקן מדי. אולי זה סבא שלו?
אדוארד פוגש את אבא שלו, כבר שכחתי לגמרי מה היה הסיפור, אבל ממש לא ציפיתי לזה.
אוקי, הפרק היה מדהים! כבר אמרתי שהיה שווה לחכות?
התיאורים שלך פשוט מדהימים ולא שמתי לב לזמן שעבר כשקראתי את הפרק ופתאום קלטתי שהוא נגמר.
הייתי צריכה לקרוא את החמש שורות האחרונות כדי לוודא שעיניי לא תעתעו בי.
תמשיכי!!! אני יכולה לחכות אפילו שנתיים לפרק, זה מסוג הסיפורים שאני לא שוכחת, אבל אני ממש אשמח אם הפרק הבא יגיע מהר יותר. ההמתנה יכולה לשגע בן אדם, זה ידוע.

12/11/2016 18:57

וואו! אני לא יודעת כמה הפרק שימח אותך, אבל אני יכולה להבטיח שהתגובה שלך שימחה אותי יותר. אני כבר באמצע פרק 81, הוא מתרכז בעיקר בולנטיין (אם את זוכרת אותה בכלל P:) וגם בהאוול ובעבר שלו. בנוסף, אני מתכננת לעשות רימייק ולהעלות את כל הפרקים מחדש עם שינויים די רציניים (90٪ מהעבר של שיין, הכוח של האוול, השמות של כמה דמויות ועוד ועוד…)

12/11/2016 21:54

אה, ועוד דבר, אם תקראי את הפרק שוב את תוכלי לגלות בדיוק מי סבא של אדוארד.

12/11/2016 21:59
30 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך