Moon Llight
וואו, אני לא יודעת אם אני מתה על ריין או שונאת אותה. כנראה שניהם P:

היסודן האחרון 81- טריסטיאן סילבר והאמת של אדוארד

Moon Llight 16/11/2016 508 צפיות 4 תגובות
וואו, אני לא יודעת אם אני מתה על ריין או שונאת אותה. כנראה שניהם P:

ולנטיין נאבקה בדחף להצמיד אוזנה אל הדלת.
הרעיון לשים את הגנרל הראשון ואדוארד לבדם בחדר היה נראה לה כמו משהו בין טיפשות למשאלת מוות.
ולנטיין ניסתה לציין זאת, אך כמו בכל פעם בה היא ביקרה את אחד מרעיונותיה של מיס קלאוד, הנערה מצאה דרך להיעלב קשות מהמצב. כל מה שולנטיין עשתה היה להסביר שטריסטיאן היה יורש העצר, אך ויתר באופן מתוקשר על התואר ‘נסיך’ כאשר מונה לגנרל הראשון. לפי חוקי המלוכה, זה הפך את אדוארד לנסיך וליורש השני. הוא מעולם לא נושל באופן רשמי וידוע לכל מכיוון שמעולם קיומו לא פורסם ברבים, מה שטכנית השאיר פרצה בה טריסטיאן יכול היה להשתמש כדי לגייס את אדוארד לצידו- מבלי להפר אף חוק. אך כמובן שרייבן התפרצה בזעם, וגם אדוארד לא נראה מרוצה במיוחד. ולנטיין לא הבינה אותו. הוא היה צריך ללמוד לקבל ביקורת בונה.
“אני פשוט… אנלא מאמין את זה.” אדם, נער החתול ההוא, אמר. “זה כזה… סוריאליסטי. כאילו מישהו תכנן את כל הבלאגן הזה, סתם כדי לשגע אותנו.”
“כאילו איזה כוח עליון שם את הכל בסדר הנכון רק כדי שזה יקרה.” פיטר צעד הלוך ושוב בחדר, היה לו את המבט המהורהר הזה שולנטיין הכירה מפניו של בנג’מין. היא לא אהבה את זה.
“לא היה שום כוח עליון מעורב בדבר, אבל זה לא אומר שאף אחד לא תכנן את זה.” היא מלמלה, מקווה שרייבן לא תתפרץ עליה שוב.
“את מוכנה להפסיק?! זה לא היה מתוכנן, אין שום מזימה, האוול לעולם לא היה חושב בכלל על לבגוד בנו!”
“אינך יכולה להיות כל כך בטוחה, מיס קלאוד.”
“הוא נלחם בשביל המהפכה, הוא נפל בשבי בשביל המהפכה, הוא הציל את החיים של כולנו לא פעם ולא פעמיים. מה עוד את צריכה?!”
פיטר נעמד על ידה של רייבן, וכרך את זרועו סביב מותניה.
“אני מכיר אותו חמש-עשרה שנה, ואל.”
“ובכן, פיטר, אני חושבת שטריסטיאן מכיר אותו קצת יותר זמן מזה.”
רייבן הביטה בה במבט שטוף שנאה. ולנטיין העדיפה פשוט לשתוק הפעם.
מהרגע בו בנג’מין סיפר לה על אדוארד היידס, ועל כך שהוא לקח את הילד תחת חסותו בכוונה ללמד אותו על כוחותיו, ולנטיין לא אהבה את הרעיון. הילד היה נשמע כמי שיביא בעיקר צרות. בנג’מין היה כותב לה לעיתים קרובות על הקושי שבלשכנע את אדוארד לדבר בכלל על ה… יכולות שלו.
“הוא מפחד ממני כל כך,” הוא כתב לה פעם אחת, לפני חמש-עשרה שנים. “כל פעם שאני מתקרב הוא בורח, וכשאין לו לאן לברוח… הוא מתחיל להיות מסוכן.”
ולנטיין חשבה לעצמה, שאם בנג’מין מצא את אדוארד היידס בן השמונה מסוכן, יש להיזהר מאדוארד היידס בן העשרים ואחת כמו מאש. לו היה תחת פיקודה, היא הייתה מרסנת אותו. היא הייתה דואגת שלעולם, לעולם הוא לא היה חושב על להשתמש בכוחותיו כנגדה. אבל, לרוע המזל, אדוארד היידס היה של פיטר. ופיטר ראה רק את התדמית שלו בעיני עצמו, רק את ‘הדבר הנכון לעשות’. ולנטיין הייתה מאושרת לקבל את הפריווילגיה של לעשות רק מה שנראה לה צודק וטוב-לב, אבל, לרוע המזל, מישהו היה צריך להגיד את מה שאף אחד לא רצה לשמוע. ואלוהים ידע שפיטר לא הולך לעשות זאת.
דלת חדר השינה של המבנה הקטן אותו הם כינו ‘האוהל’ של פיטר נפתחה. אדוארד היידס יצא משם בצעד מהיר ובטוח.
“האוול, חכה רגע,” פיטר תפס במפרק ידו של אדוארד. בלי לחשוב פעמיים, בתנועה מהירה וחלקה, אדוארד עיקם את ידו וגרם לצליל סדיקה מכאיב לשמיעה.
“אל תקראו לי האוול יותר.” הוא אמר בקול קר, ויצא מהאוהל. רייבן רצה אחריו, וילד-החתול זינק לבחון את ידו של פיטר.
לפעמים ולנטיין שנאה להיות צודקת.
“אני בסדר.” פיטר נאנק.
“שקט, ותן לי לראות.” הסגן בחן בקפידה את מפרק כף ידו.
“אני בסדר.” פיטר אמר שוב, הפעם בטון עצבני. “ואל, תבדקי את טריסטיאן.”
לאחר מבט קצר בפיטר והמסקנה שדבר לא קרה לידו, היא נכנסה לחדר השינה וסגרה את הדלת מאחוריה. הריהוט המינימליסטי והלחות הקרירה הזכירה לה את הבסיס הישן של מסדר הדוב, עוד לפני שהוא הפך לקריק לייק. היא הניחה שזו בדיוק הייתה הכוונה.
טריסטיאן, עדיין כבול לכיסא, ישב באמצע החדר. כעת הוא לבש את המעיל של אדוארד. לא רק הניח אותו על כתפיו, אלא ממש לבש אותו. גופו של טריסטיאן היה מאוזן בהרבה מזה של אדוארד, והדבר החמיא למעיל מאוד. ולנטיין הרהרה בכך שאדוארד היה מוכרח לשחרר את כבליו של הגנרל כדי שיהיה יכול ללבוש את המעיל, והחלה לבחון בקפידה את הקשרים החדשים שקשר בחיפוש אחר פרצות שהוא היה יכול להשאיר על מנת לאפשר ל… אביו, להימלט. היא לא מצאה דבר, אך עדיין לא הייתה משוכנעת לחלוטין באמינות הקשרים- ולכן הוסיפה עוד כמה חבלים משל עצמה.
“אני מבינה שנהניתם מזמן האיכות?” היא שאלה. לצופה הלא מיומן, היא חשבה, יראה הדבר כמו לעג ילדותי. אך היא ידעה שטריסטיאן נסער, עייף ומפוחד. הוא בהחלט עשוי לפלוט מידע שימושי בלא משים.
“הוא היה מענג כרגיל.” נאנח הגנרל. ולנטיין הידקה את רגליו לכיסא בלולאה נוספת.
“היה לכם הרבה על מה לדבר, אני מניחה.”
“זו הייתה בעיקר שתיקה. גם בילדותו הוא לא הרבה לשוחח איתי, התרחיש המקסים בו מצאנו עצמנו לא ממש הפך אותו לפטפטן יותר.”
היא נשכה את שפתיה. “זו בטח אכזבה איומה עבורך. בנך בצמרת צבא המהפכה.” אדוארד היה כל דבר מלבד צמרת צבא המהפכה, אבל טריסטיאן לא היה צריך לדעת זאת.
“לפחות הוא בצמרת, ולא בתחתית. זה אומר גם שלא נכשלתי בחינוכו למנהיגות כפי שחשבתי, וגם שיהיה קל בהרבה להפיל אתכם. אני יותר מאוכזב, למען האמת, מהדיקציה שלו. לקחו לי שנים ללמד אותו שלא למלמל, והנה הוא חזר הישר לסורו. והיציבה שלו, אבוי… זו היא לא התנהגות מתאימה לנסיך.”
ולנטיין בחנה את טריסטיאן. הרוגע בה דיבר על בנו חיזקה אף יותר את אמונתה בתכנית כלשהי שרקחו השניים.
היא סיימה לכבול אותו, ונעמדה. היא לא הייתה כנה לו הייתה אומרת שאין בה שום תחושת סיפוק נקמנית למראהו של ראש כל צבא המלך כבול, חבוט וחסר אונים. כמו ספר עמוס עד אפס מקום במידע, הוא רק חיכה שתפתח אותו ותקרא אודות עוד ועוד נתונים, מיקומים וכוחות. תקווה מחודשת הוצתה בה, כאשר היא בהתה בטריסטיאן וחשבה על הכוח הגלום בתוכו. תקווה אמיתית לנצח במלחמה.

***

לקחו לריין דקות ספורות למצוא אותו, על אף שבקושי התרחק. הוא פשוט לא נראה כמו עצמו ללא המעיל. אך למרבה המזל ריין צדקה בהשערתה שהוא ילך לחפש את מרתה, האחות איתה היה מיודד, במרפאה לפני שיעשה כל דבר אחר. היא תפסה אותו לפני שהוא הגיע.
“מה לעזאזל, האוול?” היא נעמדה מולו, חוסמות אותו אך לא מסתכנת בגורל דומה לשל לאיון.
“אמרתי לכם לא לקרוא לי ככה יותר. העידן של השם הזה נגמר.”
“למה?”
“כי זה לא משנה יותר, ריין. אין לי עוד מה להחביא.”
“באמת? בטוח שאתה לא גם יסודן במקרה?”
הוא ניסה לעקוף אותה בעצבנות.
“בסדר, בסדר, אני מצטערת. אני לא אהיה צינית. בוא איתי, יש לנו הרבה על מה לדבר.”
האו- כלומר, אדוארד, ירה מבט לכיוון המרפאה, נאנח, והתחיל ללכת. ריין לא ידעה לאן פניו מועדות, אבל היא עקבה אחריו בכל זאת.
הוא הוביל אותה הרחק מן המחנה, אל מערה קטנה שהפתח שלה היה קטן אף יותר ממנה. היא ציפה שאדוארד יתקשה להיכנס בגלל גודלו, אבל הוא פשוט החליק פנימה בחינניות והתיישב. היא עשתה כמוהו.
“בסדר…” הוא לקח כמה נשימות עמוקות. “תשאלי את כל מה שיש לך לשאול.”
“איך יכולת להסתיר משהו כזה? אני סיפרתי לך הכל, במשך שנים! חשבתי שאתה בוטח בי! איך זה הגיוני בכלל? הוא אבא שלך? לפי מה שסיפרת לי עליו, חשבתי שהוא ינסה להרוג אותך אם תיפגשו! אתה הנכד של המלך?! מה זה אומר? אתה נחשב יורש עצר? ומה עשית ליד של לאיון?! הוא יהיה בסדר? היית ביער כל הזמן מאז שעזבת? עברה יותר מיממה! אכלת משהו? שתית? אתה בסדר?” היא נעצרה, וליבה ומבטה התמלאו שניהם עצב פתאום, כשהיא נזכרה בשיחתם ביער, שאחריה הוא לא חזר למחנה. “אתה בסדר?…”
הוא לקח נשימה עמוקה.
“לא סיפרתי לך, כי לא סיפרתי לאף אחד. כלום. לא משנה מה. זה היה חוק קשה כאבן והוא הגן עלי.”
“הגן עליך ממה? כולם יודעים מי אתה עכשיו… הופקו כרזות עם הפנים והשם האמיתי שלך, אתה כבר לא סוד יותר. אף אחד מאיתנו הוא לא סוד יותר.”
אדוארד קבר את פניו בידיו. “את לא מבינה, פוקאסו.”
“אז תסביר לי.”
הוא נאנח. “המלך כבר יודע מי אני, זה למה הפרס על ראשי כל כך גבוה! אני לא אתפלא אם גם בכירים מספר בצבא יודעים, אני חושב שהם יודעים הכל על כולנו.”
“אז למה הסתרת את זה מכולם? היינו יכולים לעזור לך. אתה חושב שלאיון היה שולח אותך למשימה באמצע מחנה אויב, בסיכון כל כך גבוה, אם הוא היה יודע שאתה…”
אדוארד נשך את שפתיו. הם אף פעם לא דיברו על החטיפה, הם אף פעם לא דיברו על המשימה שקדמה לה או אל הנזקים שהיא השאירה בכולם. עם לאיון היא דיברה על כך כל לילה, אבל לא עם האוול. לא, האוול לא מדבר על הדברים האלה.
“לא. אני לא חושב שהוא היה שולח אותי לשם, אבל לא מתוך דאגה לשלומי. גם ככה אף אחד כאן לא בוטח בי, ריין. במיוחד ובמיוחד לא פיטר.”
“האוול,”
“אדוארד.” הוא תיקן אותה.
“אדוארד, לאיון בוטח בך. גם עם ה… קשר, הזה. גם אחרי שהוא גילה ששיקרת לו במשך חמש-עשרה שנה. אף אחד לא מפקפק באמינות שלך!”
“ולנטיין אילטאגון לא מסכימה איתך.”
“ולנטיין אילטאגון היא כלבה! אף אחד לא מאמין לה, כולם רוצים להגן עליך!”
“אני לא רוצה שתגנו עלי! אני לא רוצה שתצטרכו להגן עלי! אני חייתי כאסיר של פיטר ואביו במשך שנים, עבור ההגנה הזו שלכם! זהו, עכשיו זה נגמר! עכשיו כולם יודעים הכל, ואיש כבר לא יכול ‘להגן’ עלי!”
“האוול, על מה אתה מדבר?”
הוא שאג בתסכול, וצנח לישיבה. טומן את ראשו בכפות ידיו.
“זו הייתה העסקה שלי איתם, ריין. זו הייתה הסיבה בגללה תמיד חזרתי כל פעם שהם קראו לי. זו הסיבה בגללה נתתי לבנג’מין לנסות ללמד אותי לשלוט בכוחי הרבה אחרי שידעתי בודאות שהוא ייכשל, וזה למה אני ופיטר לא דיברנו מגיל שלוש עשרה עד גיל שבע-עשרה. בגלל שהוא לא היה מוכן לשחרר אותי מהעסקה הזו שחתמתי עם בנג’מין כשהייתי בקושי בן שמונה! אם הוא היה בוטח בי, הוא לא היה מגן עלי מפני אלו שמחפשים להשמיד אותי רק בתנאי שאני בא כל פעם שהוא קורא לי, כמו כלב. הוא לא היה מכריח אותי להשתמש בדברים שאני שונא כל כך… בחרב, בכשף, בכוחי… אם הוא היה בוטח בי באמת, הוא לא היה עושה לי את הדברים האלה. הוא לא היה מחזיק אותי ברצועה ומפנטז לעצמו שאני נהנה להיות כאן, שאני נהנה להילחם במלחמה הארורה הזו כנגד אבי שלי! אבל זהו, לא עוד. הם יודעים עכשיו, ובקרוב: כולם ידעו. לא משנה אם אדום או כחול. ואז, אפילו פיטר לא יהיה יכול לעשות הרבה יותר בשבילי מלהתפלל.”
ריין לא ידעה איזה חלק מדבריו זיעזע אותה יותר, היא בקושי הייתה מסוגלת לנשום. מחשבות היו אומרות לרצד ללא שליטה במוחה, אך במקום זאת, הייתה רק דממה. רק דממה ועיניו התכולות להבעית של האוול.
“אז… זהו?” היא ביטאה את המילים בקושי רב. “אתה הולך? אני לא אראה אותך שוב? כל הזמן הזה היית פה רק בגלל העסקה?”
האוול התכופף אליה, ליטף את פניה והסית את שיער הלוונדר שלה אל מאחורי אוזנה. “פוקאסו…” הכינוי הישן שלו עבורה גרם לפרפור בחזה. “לא, לעולם לא, גם לא במחיר חיי. אני לא הולך לעזוב אותך, אני מבטיח.”
והוא התקרב, פניו היו מאורכות ואפו נשרי ושפתיו דקות- בקושי נראות על רקע עורו החיוור. והוא התקרב יותר מידי, כאילו בכוונתו לעשות דבר מה. דבר מה נורא ואיום. לפני שתהיה לו ההזדמנות לעשות משהו כזה, ריין משכה אותו לחיבוק.
“אם יש לך עוד סודות, בבקשה, תספר לי. אני לא אגלה לאף אחד לעולם, ואני לא אכעס ואני לא אבהל. לא משנה מה תגיד. אני נשבעת.”
שבועה של ריין לא הייתה דבר לזלזל בה, והאוול ידע זאת. היא הרחיקה אותו ממנה, וידה ליטפה את ראשו- מזדחלת לאט ובעדינות לכיוון בסיס עורפו. היא ידעה שיש שם משהו, היא ראתה את צלילתו פעם או פעמיים, כאשר הוא היה ללא המעיל והאור חדר דרך חולצתו בזווית הנכונה. אך כשהיא שאלה… אבוי, מה קרה כשהיא שאלה.
הוא הרחיק את ידה בבהלה. עיניו התרוצצו כשחשב, היא כמעט הייתה יכולה לראות את התרחישים שהשתוללו בראשו. היא ידעה שהוא מפחד, שהוא לא יודע איך היא תגיב ושהוא לא רוצה לאבד אותה.
“אדוארד, לא משנה מה תגיד, זה לא הולך לגרום לי לאהוב אותך פחות.”
לרגע הוא נראה המום, ואז ניער את ראשו. הוא חשב, וחשב עוד, וחשב עוד: ואז הסתובב. לאט ובידיים רועדות, הוא פשט את חולצתו הלבנה. עוד פיסה ועוד פיסה של עור נחשפו לעיניה. זה היה כל כך מוזר, לראות אותו כך. חשוף, פגיע, חיוור ושביר. כל חוליה בגבו, כל צלע וכל קימור נחשפו לעיניה בפעם הראשונה, והיא בלעה את המידע הזה ברעב.
הפרט האחרון שנחשף, היה הסימן.
הוא היה קטן, אך בלט כמו פחם בשלג על רקע עורו הבהיר. כתר קטן, בעל שלושה חודים והגוון השחור-כחלכל של קעקוע שצויר בכחול לפני זמן רב. נראה שכל גופו של האוול התגייס למשימה של להחביא את הקעקוע בין שכמות וצללים וקצוות שיער שהתארכו מעבר לרגיל לאחרונה, אך דבר לא הסתיר באמת את הצלקת המבישה הזו. ריין לא ידעה מתי הוא נוצר או מדוע, אבל היא הייתה בטוחה שהסימן הזה, הוא אות קין.
“המלך מרותק מכוחות מיוחדים, משאריות הכשף ויצורי העבר שנשארו בדם של רבים מאיתנו.” קולו היה חרישי וקר, ריין הצטערה שאינה יכולה לראות את פניו- אך מראה גבו והסימן היו מרתקים מכדי שתבקש ממנו להסתובב. הוא כנראה היה מסרב בכל זאת.
“וכשהוא שומע על אנשים, במיוחד ילדים, עם כוחות חזקים: הוא לא יבחל באמצעים כדי לאתר אותם, לקחת אותם אליו וללמד אותם כל מה שהוא יכול על כוחם ועל השימוש בו. הוא מתמרן אותם, הוא מעוות את תפיסת עולמם לפני שהיא הספיקה להתעצב כראוי, והוא מגדל אותם תחת כנפיו להיות לו גנרלים ולוחמים מיוחדים וראשי פלוגות. לעיתים, השיטות שלו יכולות להיות קשות, ולפעמים הן מסתכמות בהרעפת מתנות על הילדים ומשפחותיהם. הכל תלוי במי אתה, הוא יודע לקרוא אותך. הוא יודע את כל חולשותיך ופגמיך והשקרים שאתה מספר לעצמך לאחר שיחה סתמית של דקות. הוא יודע כיצד להשתמש בהם כדי לגרום לך להרגיש בדיוק מה שהוא רוצה שתרגיש, הוא שולט בך. הוא שולט בך מבפנים. ולמרות שאתה יודע את זה, אין לך איך לחסום אותו. הוא תמיד, תמיד מנצח.”
היא נאבקה להסדיר את נשימותיה.
“אבל… אתה… אתה לא… הוא לא היה עושה את זה ל…” היא נאבקה במילה שסירבה לצאת. “לנכד שלו.”
“בוודאי שכן. הוא עשה את זה לשני בניו, ואביו שלו עשה את זה לו. כל צאצאי המלוכה מחזיקים באותו כוח -כולם משני צורה- וכל מי שמחזיק בכוח חייב ללמוד כיצד להשתמש בו. ככל שהכוח יותר חזק, הלמידה פחות נעימה.”
“ואתה? כמה חזק אתה?” ריין תפסה מעט ביטחון בשאלותיה. לרוב הוא כעס עליה כששאלה, לעיתים הוא ממש איבד את עשתונותיו. אבל עכשיו… הוא נתן לה לשאול, והוא ענה לה.
האוול צחקק במרירות. “חזק. חזק מאוד. או לפחות, הייתי יכול להיות חזק מאוד. כשאבי ראה אותי משתנה בפעם הראשונה… הוא פשוט קילל כמו שד. הייתי בטוח שהוא כועס עלי, אבל לא. הוא קיווה שאהיה חלש ככל האפשר, כדי שלא אסכן את מעמדו.”
“אולי הוא רצה שתסבול כמה שפחות.” זהו, היא חשבה. עכשיו עברתי את הגבול. הוא לא יתן לי לומר יותר.
“לא אכפת לו מה יקרה לי.”
“היה נראה שמאוד אכפת לו כשהוא ראה אותך היום.”
רעד עצבני חלף בגופו של האוול. פעם נוספת, ריין תהתה כיצד נראים כעת פניו.
“אם היה באמת אכפת לו, הוא לא היה שולח אותי אל הארמון מעולם- בטח שלא בגיל שבע!”
היא השתתקה. היא לא רצתה להכעיס אותו, היא רק רצתה לשמוע עוד.
“לא היה לו אכפת… מעולם לא היה לו אכפת.הוא חשב שאני פגום, שאני חלש, שאני חסר תועלת! וגם עכשיו… לא אכפת לו. אם היה אכפת לו, הוא היה עושה משהו כשהיינו בשבי. הוא לא היה נותן לי להירקב בגיהינום במשך חודשיים! היו הרבה דברים שהוא היה יכול לעשות לו היה לו אכפת! הוא לא עשה אף אחד מהם! אל תנסי להגן עליו, הוא אבי ואני מכיר אותו! הוא ממזר צמא לכוח, וכל חיו הם נסיון מעורר רחמים לחפות על כך שהכוח שלו חלש מידי עבור יורש עצר!”
“אדוארד, בבקשה תסתובב.”
למרבה ההפתעה, הוא עשה כדבריה. וחשף לה את חזהו הרחב ואת עורו נטול הפגמים.
“אני מצטערת.” היא אמרה. “לא התכוונתי לפגוע בך. סליחה.”
הוא נשם נשימה עמוקה.
“זה בסדר. אני מצטער על איך שהגבתי.”
“תודה.”
“על מה?”
“תודה שאתה מבין, ותודה שאתה מתנצל. פעם לא היית עושה את זה.”
הוא חייך חיוך רחב, והתקרב אליה פעם נוספת. רק מעט הפעם.
“תודה שאתה נותן לי לראות אותך ככה. כמו שאתה, בלי סודות יותר.”
הוא לקח את ידיה.
“אלו היו יותר מידי שקרים למשך יותר מידי זמן…” היא לחשה. “סוף סוף, אפשר לנשום עמוק… אני רציתי להרגיש את ההקלה הזו כל כך הרבה זמן, של כנות מוחלטת.”
“ריין?” הוא שאל בשקט. “את באמת רוצה שאומר הכל?”
“כן.”
הוא לקח נשימה עמוקה. היא ידעה מה הוא עומד להגיד, והיא לא הייתה יכולה לחכות לשמוע את זה.
“אני אוהב אותך.”
“גם אני אוהבת אותך.”
“את לא מבינה, ריין. אני אוהב אותך. אני באמת באמת אוהב אותך. אני רוצה לחבק אותך קרוב אלי, ושלאף אחד אחר לא יהיה מותר לחבק אותך כמוני.”
“אני מבינה, וגם אני אוהבת אותך.”
“אבל?”
דמעות עלו בעיניה של ריין. היא שנאה כמה טוב האוול ידע לחזות אותה.
“אבל לאיון.”
היא נסוג, כאילו היא נתנה לו סטירה.
“אני מצטערת.” היא מיהרה להוסיף.
“לא, אל. אני… אני מצטער, זו אשמתי. אני מצטער.” הוא לבש את חולצתו, ולפתע נראה שהקסם הזה שאפף את שיחתם התפוגג. הם היו סתם, שני אנשים במערה- וריין לא רצתה להישאר שם עוד רגע אחד.
“סליחה.” היא אמרה, פעם נוספת. “ותודה, כל כך תודה.”
לפני שיספיק לענות לה, היא יצאה מהמערה בריצה- היישר ללאיון. היא הייתה צריכה להיזכר בכל הסיבות למה היא אוהבת אותו, בכל הסיבות למה אסור לה לנשק את האוול.

היסודן האחרון 81- טריסטיאן סילבר והאמת של אדוארד
דרג את הסיפור

תגובות (4)

אני דיי בטוחה שאני רק שונאת אותה. היא מעצבנת אותי.
איזה זה כיף לי! שבוע נוראי אומנם, אבל שני פרקים מהסיפור הזה? בשבוע? אני מרוצה.
אני כלכך אוהבת את האו- לא. אדוארד. בעצם אני אוהבת את שניהם.
רק משהו אחד שלא הבנתי: מי סימן אותו? אבא שלו או סבא שלו?
אבל במשך כל הסיפור חשבתי שהוא הנכד של המלך. אני לא יודעת אם ציינת את זה באחד הפרקים הקודמים או שזו סתם הייתה השערה שלי שהתבררה כנכונה. בכל מקרה, הרבה זמן לא חשבתי על זה אז בכל זאת הופתעתי.
משום מה אני מרגישה צורך לחזור על משהו שכבר אמרתי: את צריכה להוציא את הסיפור הזה לאור. אם הוא ייגמר אי פעם, הכוונה, כי לא נראה שזה במסלול לסיום לכרגע… או שזה כן ועדיין לא שמתי לב.
טוב, אני יכולה להמשיך את התגובה הזאת שנים, אבל כואבת לי היד וגיליתי שאין לי זמן אז… תמשיכי!!! אני מקווה שהבא גם כן יגיע מהר, אבל אני לא מפתחת יותר מי ציפיות. אכזבה לא באה בחשבון בשבילי כרגע.
נ.ב: כבר אמרתי שאני ממש אוהבת את התמונת פרופיל שלך?

16/11/2016 16:40

המלך. המלך מסמן את הילדים עם הכוחות שהוא אוסף אליו, לפחות את רובם.
היו הרבה מאוד רמזים לזה שהוא הנכד של המלך, באופן כללי, מי שמחפש טוב יכול לגלות כמעט כל סוד שיש לי בשרוול (ויש לי די הרבה)
אני מתכננת לעשות רימייק ולתקן את כל הדברים שחשבתי שהם רעיון טוב ממש ממש ממש ממזמן, וכשאני אסיים, אולי אני אבדוק אם אפשר לעשות הסיפור משהו מועיל.
אני אגיד את זה שוב: התגובות שלך ממש משמחות אותי, ואני ממש אשמח לשמוע כל מה שיש לך להגיד. למעשה, חיכיתי לראות אם תגיבי בשביל מוטיבציה לפרק 82. עכשיו, לעבודה!

16/11/2016 19:22

    אז החלומות שלי לא שקריים (כן. אני חולמת על הסיפור שלך, קבלי את זה ככבוד גדול, לא כל דבר שאני קוראת נכנס לי לחלומות).
    אני אגיב על כל פרק כל עוד ימשיכו להגיע פרקים U^U ואם זה נותן לך מוטיבציה אז זה גם טוב בשבילי ולא תהיה לי סיבה להפסיק ^^

    16/11/2016 21:31

    וואו! זה באמת כבוד ממש גדול

    17/11/2016 10:46
28 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך