Moon Llight
14 עמ', ללא ספק הפרק הכי ארוך של היסודן אי פעם. מה שמעניין במיוחד בגלל שיחסית לפרקים ארוכים אחרים, לא קורה בו כל כך הרבה. בכל מקרה, אני חושבת שנתתי פה יותר תשובות משאלות, שזה משהו שאני משתדלת לעשות לאחרונה, אבל אני מתחילה להרגיש שמיצינו את הפלאשבקים והאקספוזיציה לזמן הקרוב. מה דעתכם\ן?

היסודן האחרון 85- הינשוף בכלוב הברזל ופירורי שקרים

Moon Llight 22/12/2016 565 צפיות 6 תגובות
14 עמ', ללא ספק הפרק הכי ארוך של היסודן אי פעם. מה שמעניין במיוחד בגלל שיחסית לפרקים ארוכים אחרים, לא קורה בו כל כך הרבה. בכל מקרה, אני חושבת שנתתי פה יותר תשובות משאלות, שזה משהו שאני משתדלת לעשות לאחרונה, אבל אני מתחילה להרגיש שמיצינו את הפלאשבקים והאקספוזיציה לזמן הקרוב. מה דעתכם\ן?

ריין הרגישה את הקרקע נשמטת מתחת לרגליה.
היא נפלה ונפלה ונפלה, כל הצלילים הפכו לזמזום אחיד והתמונות איבדו את משמעותן. היא ידעה שהגוף שלה זז, שהיא פועלת על פי הפקודות הפשוטות ששיין נותן לה, אבל היא לא הייתה מסוגלת להרגיש את זה. היא הייתה תודעה שנופלת ללא שליטה בריק האפל של האובדן. בכל מעודה היא רצתה לחזור אל הגוף המודע והבטוח שלה, היא רצתה לגעת, להריח, לשמוע. היא רצתה להצמיד את האוזן הבריאה שלה לחזה הרחב והחיוור של אדוארד ולחפש פעימות לב, אבל נפשה לא הייתה מוכנה להסתכן באפשרות שהיא לא תמצא דבר.
הוא לא יכול למות, הוא לא יכול לעזוב אותה. לא אחרי שהוא חשף את כולו, לא אחרי שהם היו קרובים כל כך שהיא הייתה יכולה לנשום את האוויר שלו, לא אחרי שהיא הייתה כל כך קרובה להרגיש את השפתיים שלו, לא אחרי שהיא ברחה ממנו. היה לה כל כך הרבה מה לומר לו, היו כל כך הרבה חלקים ממנו שהיא עוד לא הספיקה להכיר. לעזאזל, אחרי חמש שנים, אחרי שהוא הציל את החיים שלה עשרות פעמים, אחרי כל הלילות שהיא בילתה בזרועותיו והוא בזרועותיה, היא רק התחילה לראות מי הוא באמת. ועכשיו? לא. הוא לא יכול למות. פשוט אסור לו.
הדברים הבאים שריין הצליחה לזכור היו שיין שמתחנן לעזרה, ואחיות שבוהות בו במבט אטום וקשה. ידיים שמנסות למשוך אותה ומישהו שמסלק אותן ממנה תוך צעקות וגידופים. דם, תחבושות, רעש, והמון קללות. כולם היו שם, כל פעם שהיא פקחה את עיניה היו שם פנים אחרות עם הבעה אחרת. לאיון שפניו קבורות בידיו, שיין שצועק וצורח בלחיים מכוסות דמעות, ולנטיין מהנהנת במבט חתום, רד המתייפחת וג’יימס ממלמל מילים בלתי מובנות, כפות ידיו זזות ומתערבלות כאילו הן מזיזות משהו שלא באמת נמצא שם. גם קאיה, תיאו ואפילו נייט הופיעו לשבריר השנייה. ריין לא ראתה דבר משונה בכך. כל התמונות האלה התערבלו עם נדידה ונפילה לסירוגין, בשחור אינסופי ועם מיטב הזכרונות שלה מאדוארד. כל פעם בה הוא התגרה בה בהומור או צעק וקילל אותה בזעם, כל דמעה שהוא הזיל על כתפה, כל הפעמים בהן הוא קרא לה “פוקאסו” או “ילדה קטנה” או “נאן-קורו”, בלי להסביר לה מה זה אומר. היא נזכרה במים שהוא נתן לה לשתות כשהיא הייתה בת שתים-עשרה, ועמדה למות מצמא בגלל שלמסע של חודשים רבים אל הבסיס של קריק לייק, היא הביאה כמה קילוגרמים של בשר מיובש ושום דבר לשתות. היא נזכרה במבט שלו כאשר היא תפרה קרע בצווארון המעיל בכזו מיומנות, עד שלא היה ניתן לזהות שהוא אי פעם היה שם; בפליאה המוחלטת והטהורה שמילאה את עיניו הגדולות שעד אותו רגע נראו לה כמי שמסוגלות להראות דבר מלבד קור.
“ריין?…” קול חלוש, מלטף ואוהב משך אותה בעדינות מתהום הנשייה של נפשה. הרגשת נשימת הדובר הלוחש לאוזנה העבירה בה צמרמורת.
ברפרוף איטי, נפקחו עיניה. האור היה מועט, אך הספיק בשביל לראות את פניו הרדומות בשלווה של אדוארד- קרובות באופן מפתיע לשלה. ראשה, מסתבר, נח על חזהו החשוף. הוא היה קר, ועורו היה כה חיוור שהוא כמעט זהר באפלה, כמו הירח בשמיים חשוכים.
“ריין…” הקול לחש פעם נוספת. רק אז היא נזכרה להביט לכיוונו.
היו לה אף עגול, חיוך מנחם ועיני שקד שבזוויותיהן קמטי צחוק. באצבעות גוציות ורכות, היא הסיתה את שערה של ריין מאחורי אוזנה.
“אדוארד בסדר?” היא שאלה מיד. מרתה צחקקה בחום, כל כך שונה מהמבטים הזועמים והקפואים שריין הייתה רגילה לקבל ממנה.
“הוא יהיה, מתוקה. הוא יהיה.”
היא הרגישה כאילו משקל העולם כולו ירד מכתפיה למשמע המילים הללו. הוא יהיה בסדר, היא תוכל לדבר איתו ולצחוק איתו ולחבק אותו במשך שארית החיים שלה. הוא יספר לה הכל והיא תספר לו הכל והם יחיו את חייהם יחדיו, יד ביד. היא לא הייתה יכולה לחכות לשמוע עוד מקולו, עוד מסיפוריו, עוד מהדרך המשונה בה הוא מבטא את השם של ולנטיין. בכי התחיל להתגבש ולהיבנות בתוך הבטן שלה, אבל כשיצא: הוא היה צחוק מתגלגל ופראי. היא צחקה וחיבקה אותו וקברה את הפנים שלה בשמיכה הרכה שכיסתה אותו, ולא היה אכפת לה שמרתה מסתכלת או שהוא בכלל לא בהכרה עדיין: הוא יהיה בסדר! וזה שימח אותה יותר משמשהו שימח אותה בכל ימי חיה.
מרתה הצטרפה לצחוק בצחקוקים חביבים משל עצמה, אך במהרה היא שוב התחילה לחפש אחר משהו נוסף לעשות בשבילו, בשבילם. ריין הרגישה כמו ברווזון שהאם האווזה סוף סוף הסכימה לקבל כאחד מילדיה. זה היה נעים. את אימא שלה היא לא באמת זכרה, והיא שמחה על כך. אביה תמיד היה מספר לה סיפורים על כך שהיא הייתה אישה איומה ונוראה, אשר לא דמתה לריין או לו בשום מובן. החיים עם אבא שלה היו מרתקים ויפיפיים ומלאי הרפתקאות, אבל לא היו שם יותר מידי טיפוחים ותפנוקים. ומרתה פשוט מילאה את החסך הזה שריין לא ידעה שהיה לה. פתאום היא הבינה איך היא ואדוארד נעשו קרובים כל כך מלכתחילה.
“הוא קר מידי לטעמי.” מלמלה מרתה, ידה מלטפת ברכות את מצחו של אדוארד. “אפשר לשים עליו את כל השמיכות שבעולם, אבל הן לא יעזרו אם לא יהיה מתחתיהן שום דבר שיצור חום…”
ריין לא הייתה זקוקה לרמיזה יותר ברורה מזו. בתנועות רכות היא הזדחלה אל מתחת לשמיכת הצמר, כרכה את ידיה סביב גופו הגדול של אדוארד, והניחה את ראשה על החזה החשוף שלו פעם נוספת. מגעה טייל לאורך הכתפיים והבטן שלו, וליטף את צווארו ופניו. הוא נראה כמו פסל שיש, קפוא בזמן, פניו סותתו בקפידה על ידי אמן מוכשר באופן יוצא מן הכלל.
מרתה נראתה מרוצה עד עמקי נשמתה.
“את בחורה הגונה.” היא ציינה בסיפוק, כמעט גאווה. כאילו ריין עצמה הייתה יצירה פרי ידיה. “אני יודעת שהייתי קשה איתך בעבר, אבל זה היה רק בגלל שהתנהגת כמו ילדה קטנה וטיפשה. עכשיו זה כבר מאחורינו.”
ריין צחקקה. היא נהנתה מן הכנות של מרתה, גם (ובמיוחד) כאשר זו הייתה בוטה או חסרת טאקט. “את יודעת, כל פעם שהוא-” היא העבירה ליטף בשיערו החיוור והפרוע של אדוארד. “היה כועס עלי, הוא היה אומר שאני ילדה קטנה.”
“ומה ענית לו?”
” ‘אם אני ילדה קטנה, למה זה הופך אותך?’ ”
מרתה צחקה. “הוא סיפר לי פה ושם על הויכוחים האלה, בעיקר הבנתי מזה כמה גאוותן הוא יכול להיות לפעמים.”
“כן בטח, את לא פגשת אותו כשהוא היה בן שש-עשרה! הייתי אומרת לו שכשהוא מגיע לבסיס של קריק לייק, הם תמיד מוכנים בשבילו: בגלל שהאגו שלו מגיע יום וחצי לפניו. אלוהים, כמה שהייתי מעצבנת אותו… הוא פשוט היה לבד בבקתה שלו כל כך הרבה זמן עד שהוא שכח איך להתמודד עם בני אדם. את מבינה?”
“בקתה? איזו בקתה בדיוק?” מרתה נשענה אליה, עיניה נוצצות בסקרנות. ריין הרימה גבה.
“הוא סיפר לך על הריבים שלנו מלפני חמש שנים, אבל לא על הבקתה? אה, בעצם… בסדר, אממ… הבנתי.”
הבקתה הייתה המהות והתמצית של הכשף של אדוארד. הוא היה מנהל איתה שיחות שלמות, ומדבר עוד ועוד על האופי הגחמני שלה. היא הייתה אבן החכמים שלו, המטרה העליונה ביותר. כל הטעויות שהוא עשה במשך השנים היו חרוטות על הקירות, נעולות מאחורי דלתות שלא רצוי או אפשרי לפתוח. לספר עליה למרתה, אומר לספר לה שהוא מכשף. לרוב הוא לא שמר על הסוד הזה בקנאות יתרה, אלא מפני אנשים שהוא חשב שינסו לנצל אותו, אבל מרתה בבירור הגיעה מהאיזורים הכפריים שבמערב הממלכה. שם, כך גילתה ריין במהלך נדודיה, לא חשו חיבה מיוחדת כלפי שרידי הקסם שבעולם, (לדוגמא: אנשים עם זנבות, אוזני שועל או עיניים סגולות) ובטח ובטח שלא כלפי מכשפים, שהיו הסיבה לפרוץ המלחמה הגדולה על הקסם, לפני כמעט מאה שנים.
לריין הייתה הפריבילגיה של ללמוד היסטוריה שמעטים מאוד ידעו. כלומר, זה לא אמר שהיא ידעה חצי דבר על המלחמה או על שלטון המלך הקודם, אבל הידע הזעום שלה עדיין עלה בעשרות מונים על זה של רוב האנשים.
“אני מרגישה שיש כאן סוד ממני, ואני לא אוהבת את זה.” מרתה נתנה בריין מבט בוחן, שכמו חדר לנשמה שלה וקרא את כל קורות חייה.
“אה… אני חושבת שזה באמת העניין שלך ושל אדוארד.” היא ניסתה להתחמק, מעט חוששת. מרתה נדה בראשה באיטיות. “באמת, מתוקה? את בטוחה במה שאת אומרת?”
לא הטון שלה ולא מילותיה היו מאיימות. ועדיין, ריין חשה כאילו מופעל עליה הלחץ של אלפי שעות חקירה במרתפי הארמון. המבט של מרתה היה שונה מכל דבר שהיא ראתה בימי חייה.
“יש לו בקתה מכושפת, היא בלתי ניתנת לאיתור והיא הולכת לבד והוא הכין אותה כי הוא מכשף למרות שהוא שונא שקוראים לו ככה כי הוא אומר שאף אחד לא שולט בכשף באמת ובבקשה בבקשה אל תעלי אותו באש.”
מרתה הביטה בה בספקנות. “רייבן קלאוד, זה לא זמן לשקרים ומשחקים כאלה.”
“אני אומרת את האמת!”
“כן, כמובן. יש במקרה גם פגאסוס מחוץ למערה? אוליkik כמה שדונים?”
בתזמון מושלם ומכוון ללא ספק, ולק נכנס בצעד מנומנם אל תוך התא עשוי הוילונות. הוא פיהק בפה פעור לרווחה, חושף את שורת השיניים הנוספת שאפיינה זאבי בלהות, והניח את ראשו על המיטה- לצד ריין.
מרתה הביטה בו, ונשכה את שפתה. היה אפשר לראות בעיניה את המחשבות שעוברות בראשו של כל מי שמתחיל לתהות האם קסם \באמת\ נכחד מהעולם. הכל נכחד, הם תמיד היו חושבים, חוץ מהיסודן האחד ההוא. וזאב הבלהות והטאמרפולקין, וחוזי העתידות וכל האנשים ההם מהמזרח עם איברי החיה שלהם. ובעצם, כמה הם ידעו על מה שמעבר לגבולות הממלכה? הם לא שמעו מעולם על אף אחד שהצליח לחצות את רכסי ההרים האימתניים של הצפון, וגם לא את המדבריות של המערב. למען האמת, הם היו חושבים, לא היה להם מושג בכלל מה נמצא בדרום. הם לא הכירו אף אחד משם, ואף אחד שהם הכירו לא הכיר אף אחד משם. גם לא המורים שלהם בבית הספר, או מי שכתב את העיתון. וזה אם הם באו מעיר, הכוונה. אם הם לא באו מעיר, יש סיכוי שהם לא שמעו בכלל על דברים כמו “בית ספר” או “עיתון”.
מרתה העבירה יד בקבוצת שיער אפרפר שהשתחררה מהפקעת העגולה על עורפה, נתנה מבט ארוך בולק, ואז באדוארד הישן. היא נאנחה.
“כמה סודות יש לילד הזה בשרוול?” היא ליטפה את שערו של אדוארד, מנסה לשטח קצוות שיער מלוכלכים שסירבו לציית למשמעת הנוקשה לה הם היו רגילים.
ריין חייכה חיוך עצוב, והתחפרה עמוק יותר בתוך השמיכה. ולק יבב במחאה על התרחקותה ממנו. היא רצתה לענות למרתה ב- “יותר משנדמה לך”, אבל חששה לעמוד בפני החקירה פעם נוספת.
עברו דקות, אולי שעה או שתיים, או אולי כמה שבועות? מרתה נכנסה ויצאה וריין נמנמה ובהתה באדוארד לסירוגין. מידי פעם היא צחקקה כשנזכרה באחת הבדיחות המוצלחות יותר שלו, או הידקה את החיבוק שלה כשחשבה על אחד מהרגעים ההם, בהם הוא מרגיש כל כך איום ונורא: והיא מוכנה לתת את כל חייה כדי לקחת ממנו את הכאב הזה.
באחת הפעמים האלה, כאשר היא הציצה החוצה מהשמיכה, ריין הבחינה פתאום במרתה שפשוט עומדת ומביטה בהם בחיוך רחב. היא נראתה כאילו היא עומדת לבכות מהתרגשות.
“מה… מה קרה?” היא מלמלה בנמנום. החיוך של מרתה התרחב עוד יותר. ריין חשבה שמזל שלאחות הזקנה יש אוזניים.
“כלום, כלום, אתם פשוט… אתם פשוט מושלמים כל כך ביחד. ואני פשוט רואה אתכם בבית קטן עם שני ילדים ואני פשוט…” היא משכה באפה, וניגבה את עיניה. “זה פשוט מושלם.”
“מרתה… אני…” ריין שפשה את פניה. “אני מאורסת. ללאיון.”
עד כמה שהיא התביישה בכך, היא פשוט… שכחה מזה. היא הרגישה כל כך טיפשה. היא פשוט שכבה פה במשך מי-יודע-כמה-זמן, חיבקה את אדוארד ולא חשבה על לאיון אפילו פעם אחת. במחשבה שנייה היא כמעט הייתה בטוחה שאילו היו הידיים שלו שניסו למשוך אותה מהמיטה מוקדם יותר, כאשר היא הייתה שרויה בערפל של כאב. מה לא בסדר איתה? איך היא מסוגלת פשוט \לשכוח\ שהיא מאורסת?!
” ‘מאורסת’ ” אמרה מרתה, מסמנת גרשיים בידיה.
“לא, מרתה, לא ‘מאורסת’! מאורסת! ללאיון!”
“את מאורסת ללאיון, אבל את נמצאת כאן. עם אדוארד. במיטה שלו, מחבקת אותו ומדברת עליו עם ניצוץ בעיניים. אני לא עיוורת, מתוקה. וגם הארוס שלך לא.”
את כל זה היא אמרה עם חיוך מתוק, ולפתע ריין חיבבה את הכנות שלה מעט פחות.
“אני אלך עכשיו לסדר כמה עניינים, בסדר? אם הוא מתחיל לזוז מתוך שינה או משהו בסגנון, תשתדלי להרגיע אותו. שלא ינסה להתיישב בשום פנים ואופן, כל השרירים בבטן שלו מוחזקים כרגע בכמה תפרים והם לא יכולים לעמוד בעומס הזה.”
האחות פרעה את שערה הסגול בחיבה, ויצאה מהתא. משאירה את ריין שם, דוממת, פניה חבויות בין קפלי השמיכה והכתף של אדוארד. כדאי שהיא תלך לחפש את לאיון, היא חשבה. תחבק אותו, תגיד לו שהיא אוהבת אותו וכדומה. אבל היא לא רצתה לעשות את זה, אפילו לא מעט. במהלך הלילה אדוארד בטח נאבק בטריסטיאן, בשד הנורא ביותר שלו, בכל כוחותיו. הוא בטח צעק ובכה וסבל כל כך הרבה כאב, וכל מה שלאיון היה להגיד על זה היה “אם הוא ינסה הוא יצליח”. ובכן, היא חשבה, הוא ניסה. וזה עלה לו בחור בבטן. מעניין אם זה יספיק בשביל שכולם יפסיקו לחשוב שהוא בוגד.
רשרוש נשמע כאשר הוילון הוסת, ומישהו נכנס לחדרון. היא מיהרה להאט את נשימותיה, בתקווה שמרתה תחשוב שהיא ישנה ולא תעלה פעם נוספת את נושא הבית והילדים, אך זו לא הייתה מרתה. האוזן העובדת האחת של ריין לא אפשרה לה לזהות את המבקר על פי קול צעדיו, כפי שהייתה יכולה לעשות לפני המכה מהחייל הארור ההוא, אבל האף המוכשר במיוחד שלה עבד טוב מאי פעם. הוא הריח כמו זיעה, אוכל ודמעות, והיא החליטה שהוא חייב להיות אדם, או שיין.
“אה… שלום, אדוארד.” שיין אמר, השימוש בשם האמיתי של האוול נשמע מאולץ. ריין לא הופתעה לגלות שזה לא היה אדם שבא לבקר את אדוארד הפצוע, אבל לא הייתה יכולה שלא לתהות מדוע שיין מדבר אל אדם חסר הכרה. “הבאתי פרחים. טוב, את האמת, פרח אחד. הוא לא נראה ממש טוב, כי הכנתי אותו מקרח והוא נמס קצת בדרך הנה, אבל אני מניח שזה לא משנה לך יותר מידי בכל מקרה.”
אם היא הייתה מותשת פחות, ואולי סקרנית פחות, היא בוודאי הייתה מנצלת את השתיקה שהשתררה כדי להגיד לשיין שהיא ערה, ושומעת כל מה שהוא אומר, אבל בינתיים היא הסתפקה בלהבטיח לעצמה שהיא תגיד משהו עוד מעט. עוד דקה, ממש. אולי בעצם שתיים.
שיין נאנח בכבדות. “אני פשוט… אני פשוט… אני מצטער. בסדר? אני מצטער על כל השטויות שעשיתי, כל פעם שבעטת לי בראש הייתה מוצדקת, אתה צדקת. בכל אחת מהפעמים האלה, אתה צדקת. אתה תמיד יודע הכל, ואתה תמיד עושה את הדבר החכם והשקול כשאני עושה את הדבר הראשון שאני חושב עליו. אם לא תתעורר או משהו… אני פשוט… אני לא יודע מה אני אעשה. בסדר? אז… אז אל.”
שוב שקט השתרר, שוב ריין התכוונה להגיד משהו, ושוב היא שתקה.
“אלוהים, הלוואי שתתעורר כבר! אני יודע שזה היה חתיכת שבוע בשבילך, אבל נו באמת! אתה לא יכול לעשות לנו את זה! אחרי תיאו… אתה לא יכול להיות מעולף שתים-עשרה שעות ולתת לנו להשתגע בלהסתכל עליך. זה הורג אותנו. אתה יודע איך ג’יימס נראה עכשיו? זה כאילו הוא מנסה לריב עם קולות בתוך הראש שלו! בבקשה, אתה חייב להתעורר, רק שאני אוכל לשמוע אותך מדבר… רק שיהיה אפשר לראות שאתה לא עומד להיות מעולף לנצח… בבקשה… ”
שיין חיכה כמה שניות, כנראה בתקווה שאדוארד יגיד משהו, ואז רק כיסה אותם בשמיכה נוספת והתיישב חזרה בכיסא שלו. ריין ניסתה לחפש אחר צליל שיגיד לה מה הוא עושה שם, אבל היא לא שמעה דבר מלבד פעימות הלב של אדוארד. לא נורא, היא חשבה, הצליל הזה בכל מקרה היה החביב עליה.
היא כנראה נרדמה שוב, כי הדבר הבא שהיא הייתה יכולה לזכור היה את עצמה נופלת ממיטת החולין על הרצפה הקרה. כל גופה נחבט באבן הקשה, אך למרבה המזל, ולק הניח את גופו הפרוותי מתחת לראשה לפני שזה נפגע. עם דחיפה קלה ממנו, היא וזינקה מיד לעמידה וחיפשה אחר הדבר שגרם לה ליפול.
אדוארד ישב, זקוף והמום באמצע המיטה. במקום בו היא שכבה, הוא הניח כעת את ידיו הארוכות כדי להתייצב. שערו הסתור והמטונף היה כעת מלוכלך גם מזיעה, ובעיניו עוד ניכרו שאריות של ערפל העילפון. הוא הביט בזעזוע מוחלט בחזהו החשוף והשרוט, ובתחבושות הלבנות שעטפו את הבטן שלו. בפאניקה, הוא תלש מעצמו את התחבושות, חושף את הפצע הארוך ואת שבעת התפרים הגסים שנאבקו כנגד החתך שהתחנן להיפתח פעם נוספת.
“הם תפרו אותי?!” הוא פנה אל ריין, עם מבט נבגד מאין כמותו. “את נתת להם לתפור אותי?!”
“האוול, תנשום,” שיין ניסה להתקרב, מושיט ידיים מרגיעות. אדוארד ירה לעברו מבט שהיה יכול באותה המידה להיות קליע ישר בין עיניו. “איך יכולת לתת להם לתפור אותי?! להעביר דרכי את המחט המטונפת שלהם… בשם כל הרוחות, ילד טיפש! אתה אמור להיות האחד שיגן עלי מהדברים האלה! למה לעזאזל נתת להם לתפור אותי?!”
“כי אם הם לא היו תופרים אותך, היית מת! בדיוק כמו שיקרה אם לא תחזור לשכב ותפסיק לצרוח ככה!”
אדוארד תפס בראשו בכאב, וצנח חזרה לשכיבה. ידיו מכסות את פניו. שיין ניגש וניסה לחבוש אותו מחדש, אבל אדוארד נהם לעברו נהמה נמוכה וחייתית- מהסוג שאפילו ולק לא מעז להשמיע כנגד אף אחד שאינו חלק מצבא המלך.
“אם תיגע בי, אני אשבור לך את כל האצבעות.” הקול שלו נשמע קפוא, מאיים. שיין לקח צעד מפוחד אחורה.
“אדוארד, די.” ריין התקרבה למיטה, אבל לא העזה לגעת בו. “אתה פצוע. אנחנו מנסים לעזור לך.”
“אני לא צריך את העזרה שלכם! לא כשהיא כוללת מחטים וצלקות ועשרות אנשים שמסתכלים עלי כשאני חסר הכרה ו… ו…” יד אחת החליקה באיטיות מעיניו אל העורף, כשאצבעותיו הדקיקות נגעו בסימן הכתר הכחול, הוא השתנק. “לעזאזל, ריין! אחרי חמש שנים ארורות, אני מספר לך סוד אחד, וזה מה שקורה?! את מבינה מה עשית?! את נשבעת לי!”
“זו לא הייתה אשמתה.” שיין ככל הנראה ניסה לצעוק, אבל מפיו יצאה רק מין יבבה-לחישה. “היא אפילו לא הייתה בהכרה…”
אדוארד שלף את הכרית ממתחת לראשו, והניח אותה על פניו. אל תוכה הוא צרח צרחת תסכול שהכאיבה לאוזן של ריין גם דרך נוצות האווז. הוא צעק וילל דברים בשפה שלו, לא המדוברת, הרגילה, אלא אחת שמקורה בהרים בהם הוא גדל. ריין תמיד הניחה שזו הייתה השפה של הוריו, אבל כיורש עצר, שפת האם של טריסטיאן חייבת להיות השפה המדוברת. היא חשבה לעצמה שאולי תנסה לשאול על כך, מתישהו.
הצרחות של אדוארד דעכו ליבבות. הוא השליך את הכרית על השולחן העמוס ציוד רפואי, ופשוט שכב שם. עיניו נעוצות בתקרה ודמעה מזדמנת זולגת מהן.
“לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל.” הוא מלמל. “לעזאזל, לעזאזל, אני צריך בגדים. איקרו, אני צריך בגדים.”
המבט של שיין היה מעט מבולבל. ריין לא שמעה את אדוארד קורא לו בכינוי ‘איקרו’ כבר זמן מה. “אה… אין עוד במערה? איפה שכל הדברים שלך?”
“כן. כן. אתה צודק. בתיק ההוא, מתחת לשק השינה. תביא אותם. בריצה, איקרו. בריצה.”
כמו כלבלב מאולף היטב, שיין ציית. הוא יצא מהמרפאה בריצה אחוזת דיבוק, משאיר את ריין ואדוארד לבדם בחדר הוילונות. אדוארד מלמל לעצמו כמה דברים, וניסה להזדקף מעט. לפני שריין הצליחה לעצור אותו, הוא היה במשהו בין שכיבה לישיבה, נשען על שלושת הכריות שהוא לא השליך ברחבי החדר. השמיכה כיסתה אותו עד הטבור, חושפת בדיוק את הפצע המכוער שלו.
“פוקאסו.” הוא אמר, מביט אל השולחן ואל כל הדברים החשובים למראה שהוא הפיל ממנו לרצפה. “את… את היית על המיטה, איתי, נכון? כשהתעוררתי, הפלתי אותך.”
למרבה המבוכה, לחייה של ריין התמלאו סומק. כאילו היא הייתה ילדה בת שש, או שיין. היא שמחה שאדוארד לא מביט בה. “כן. היית קר… ומרתה אמרה ששמיכות לא יעזרו, בגלל שאתה לא פולט חום בכלל, אז… טוב, היה צריך משהו שיפלוט חום.”
“כלומר… את היית מתחת לשמיכה.”
“ישנו ככה כבר כמה פעמים.”
“נכון, אבל אני הייתי בהכרה בפעמים האלה. ולבוש.”
“ואני לא הייתי מאורסת.”
אדוארד שתק. לריין הייתה תחושה שהיא העליבה אותו, אבל לפני שהיא הספיקה להגיד משהו בנושא- שיין התפרץ, מתנשף ואדום פנים, לתא. ריין לא הייתה יכולה שלא להיות גאה בכמה האימונים שלה שיפרו את מהירות הריצה שלו. הוא הניח על הבגדים על המיטה ובהה באדוארד כאילו הוא מחכה לעצם או גירוד מאחורי האוזן. הוא קיבל רק אנחה.
שיין וריין יצאו מן התא, נותנים לאדוארד מעט פרטיות. הם עמדו שם, והביטו זה בזו. שיין לא נראה כאילו הוא התגבר לחלוטין על החמרמורת מהלילה הקודם.
במהירות כמעט מחשידה, הוילונות הוסתו ואדוארד, במלוא קומתו הצנומה, פצח בסדרת צעדים בטוחים אל כיוון היציאה ממערת המרפאה.
ריין נעמדה מולו, חוסמת אותו בגופה.
“לא. תחזור למיטה. עכשיו.” היא ניסתה לחקות את קולה של מרתה, בתקווה שזה מה שיגרום לאדוארד להקשיב לה. הצלחתה הייתה גבולית למדי, כך היה נדמה לה, לאור כך שהוא הרים פשוט אותה באוויר ולקח אותה איתו.
“האוול!” שיין קרא, רץ כדי להדביק את קצב ההליכה המהירה של אדוארד. “חכה! מה אתה עושה?! אתה תפתח את כל הפצעים שלך!”
העובדה שהוא נשא את ריין המוחה באופן קולני בידיו ככל הנראה לא הטרידה את שיין יתר על המידה.
“אל תקרא לי האוול.” השיב אדוארד, מתמרן בקלילות בין הפיתולים והפניות של המערה. “העידן של השם הזה נגמר.”
“בסדר, בסדר, אני מצטער! רק בבקשה, תעצור! או לפחות תאט קצת…” אדוארד בלם והביט בשיין המתנשף. לאחר רגע קצר של מחשבה, הוא שינה את הצורה בה החזיק את ריין, כדי לפנות לעצמו יד בה הוא הרים בקלילות את שיין- מעמיס אותו על כתפו השמאלית כמו שק תפוחים רועש במיוחד.
“יש לך משאלת מוות?!” הוא צווח.
“כן.”
אדוארד יצא מהמערה. זו הייתה שעת שקיעה, והמחנה היה עמוס פעילות. הוא זינק בין אנשים, אוהלים וסלעים בריצה קלילה- משאיר אחריו שובל של כעס ובלבול. היה נדמה לריין שהם חלפו על פניה של ולנטיין בשלב כלשהו, ואולי גם מרתה? ולק רץ אחריהם, נובח את נביחותיו העמוקות ומחרישות האוזניים, אבל אדוארד התעלם ממנו באלגנטיות, כמו מהצעקות של שיין וריין.
הוא זינק בצעדים גדולים במעלה השביל שנחרץ במצוקים, והגיע ליער תוך זמן קצר. מבטו היה נחוש כמו שהיה כחול, ומשהו בו היה… גחמני כל כך, כמעט ילדותי. כמעט כאילו כל זה היה משחק. ריין הייתה שוקלת להכות אותו, אמלא היא הייתה חוששת שאחד מפצעיו יפתח.
במשך חצי שעה הוא רץ ריצה קלה, עם ריין בידו, שיין על כתפו, וולק מאחוריו. הוא לא התמוטט, הוא אפילו לא מעד. חולצתו לא התמלאה דם והוא לא החוויר או נאנק בכאב או התנגש בעצים כפי שכל סוג של היגיון הצביע שהוא יעשה. הוא פשוט דילג דילוגים ארוכים וקלילים, כאילו ריין, שיין והוא עצמו היו חסרי משקל לחלוטין. כשהוא עצר לבסוף, והניח את שני נוסעיו בעדינות על הקרקע, שיין מיד התכופף והקיא את נשמתו. ריין לקחה רגע להסדיר את נשימתה לפני שהיא פתחה את פיה בכוונה מלאה לגרום להאוול להסתובב ולחזור למחנה מיד (רצוי בעודו מיבב, מתרפס ומתחנן לסליחתה על כך שהרים אותה כאילו היא הייתה גור שהתרחק מאמו יתר על המידה), אבל הוא רק המשיך לצעוד קדימה בצעדים גדולים ודוממים. לריין לקחו שניות אחדות להבחין בדבר אליו התקרב, למרות שהבקתה הייתה בולטת בהחלט בין העצים- ובמרחק מטרים ספורים מהם.
“לא לא לא, אני לא מתקרב אל הדבר הזה!” שיין צווח, עדיין מעט מסוחרר. אדוארד נתן בו מבט נוזף.
“איקרו, זה דבר \מאוד\ גס רוח להגיד.”
“אתה לא יכול להתלונן שאני פוגע ברגשות שלך אחרי שסחבת אותי לפה, בהרמת שק!”
אדוארד נאנח. “אילו לא הרגשות שלי בהם אתה פוגע, ילד. וחוץ מזה, אם כל כך לא רצית לבוא, למה לא נאבקת לרדת?”
“כי אתה פצוע! אתה גססת היום בבוקר! אם הייתי נאבק בך, היית מת!”
נהמה נשמעה מתוך בקתת העץ שמולם. אדוארד מיהר להניח יד מרגיעה, מלטפת, על מעקה המרפסת. “אני בסדר גמור, זה בסך הכל פצע קטן. שום דבר מסוכן.”
“האוול, מה לעזא-” דבריו של שיין נתקעו כשריין תקעה בו מרפק. “שקט.” היא סיננה.
עוד נהמה, מעט חלשה ורגועה יותר, נשמעה. אדוארד זינק בקלילות למרפסת, בלי התייחסות מיוחדת למדרגות. הוא סימן לשיין וריין להצטרף אליו. החיוך שלו היה בטוח בעצמו, רגוע, אבל ריין ידעה שבמקרה שלו- זה לא בהכרח דבר חיובי.
היא הביטה בבקתת העץ מוכרת. כמה לילות הם בילו שם ביחד? יושבים על המרפסת, מביטים לכוכבים ורגליהם מתנדנדות מעבר לשפת המדרגות- או מתחבקים מול האש, מדברים ביניהם על המקומות הרחוקים בהם היו והמאורעות העתיקים עליהם קראו. להיכנס לשם היה רעיון נורא, כמובן שזה היה רעיון נוראי. אבל, ובכן, לא נראה שהרעיונות הטובים שלה הביעו הרבה תועלת בזמן האחרון.
היא תפסה בידו של שיין המבועת, וגררה אותו במעלה המדרגות. אדוארד חייך חיוך מרוצה, ופתח את הדלת. חושף מסדרון מואר וחמים.
“אני לא מבין.” אמר היסודן. “בפעם הקודמת בה נכנסתי לכאן, אתה אמרת שאני מטומטם כי נכנסתי ושאם לא היית שומע את הצרחות שלי הייתי מת!”
אדוארד נאנח שוב. אם היה במצב רוח פחות טוב, זה בטח היה השלב בו הרגל שלו הייתה פוגעת בבטן של שיין. “טוב, אתה פשוט הגעת לפה ופרצת פנימה! מה ציפית שיקרה?”
“אני לא ציפיתי שהרצפה תנסה לבלוע אותי, זה בטוח.”
“חשבתי שאתה לא זוכר את זה.”
שיין נראה מבולבל אפילו יותר, ונרתע במעט. “כן… גם אני חשבתי.”
אדוארד כנראה החליט שזה סוג כלשהו של אישור, כי הוא נכנס לבקתה בצעד בטוח. מסדר מידי פעם תמונה מעט עקומה על אחד הקירות, או נושף על חפץ נוי כלשהו כדי להסיר ממנו את האבק. ריין הלכה אחריו בצעד בטוח, ושיין, לאחר כמה שניות וכמה קללות עסיסיות במיוחד, עקב אחריהם.
“למה הבאת אותנו לפה בכלל?” הוא שאל. אדוארד נכנס לסלון בעל ריהוט צנוע ואח עצים גדולה, אש כבר בערה בתוכה. ריין צחקקה, וצנחה לישיבה במקום הקבוע שלה- על השטיח, במרחק המושלם בו האח יחמם את כפות רגליה, אבל לא ישרוף את פניה. שיין נשאר לעמוד.
“האוול, אני אצטרך שתתחיל לענות על השאלות שלי.”
אדוארד רק סידר השתמש במוט ברזל כדי לסדר את העצים באח, במיומנות ניכרת.
“האוול?”
דממה.
“אדוארד.” שיין נאנח, מגלגל עיניו.
“כן?”
“אני אצטרך שתתחיל לענות על השאלות שלי.”
“אילו שאלות?”
ריין צחקה. התסכול של שיין נראה כל כך משעשע כנגד הרוגע החביב של אדוארד.
“למה הבאת אותנו לפה, לדוגמא?” הוא ניסה למנוע מעצמו לצעוק, מה שרק הפך את העניין למצחיק יותר. אדוארד גיחך בחביבות.
“אני לא הולך לענות על זה.”
“אז אני לא הולך להישאר פה!”
אדוארד משך בכתפיו. “אם זה מה שאתה רוצה. בהצלחה בניווט.”
שיין כמעט רעד מזעם, וריין מצאה עצמה מתפקעת מצחוק. היא התקשתה לקחת את העניין ברצינות, למרות שהיא מאוד, מאוד השתדלה.
“אתה… אתה… למה אתה ככה?!”
“מה זאת אומרת ‘ככה’?”
“אני לא יודע… רגוע כל כך ושמח כל כך ומעצבן כל כך!”
אדוארד משך בכתפיו, וזרק אצטרובל או שניים אל תוך האח. “אני מניח שאני פשוט במצב רוח טוב. אתה יודע, אני חי והכל, זה לא רע בכלל.”
שיין צנח לישיבה בכבדות, וקבר את ראשו בפניו. “אני פשוט לא מבין מה לעזאזל קורה כאן.” הוא סינן.
“למה אתה מתכוון?”
“אף פעם לא שמעתי אותך מתייחס לחיים בתור משהו ‘לא רע בכלל’. אתה תמיד מדבר על כאב ועל להכריח את עצמנו להמשיך למרות שכולנו בעצם רוצים למות עמוק עמוק בפנים או משהו, ואתה יורש העצר המזורגג ולפני שתים-עשרה שעות חשבנו שאתה בוגד ועכשיו… אני פשוט… איך אני אמור לאכול את זה, כשאף אחד לא מוכן להסביר לי שום דבר?!”
“חשבתם שאני בוגד?” הוא שאל, פגוע עד עמקי נשמתו. ריין מיהרה לצבוט את שיין, לפני שיספיק לענות משהו טיפשי שיגרום לאדוארד לזרוק את שניהם משם.
“לא, לא, לא אני ושיין, אבל אתה יודע, ולנטיין ו… וכל זה.”
הוא הביט בה במבט ארוך ובוחן, וריין פשוט ידעה שהוא מסוגל לקרוא כל טיפת אמת מפניה ללא קושי. היא רצתה פשוט לצרוח, “למה אתה חייב לדעת דברים שרק יכאיבו לך?”, אבל היא ידעה שגם לאדוארד לא תהיה תשובה בשבילה.
“בסדר.” הוא אמר, וחזר לטפל באש. העליצות שלו נעלמה, והוחלפה בשקט קודר ואופייני בהרבה. ריין הרגישה משהו בתוכה מתכווץ בכאב.
“יש לי רעיון, אולי תכין לנו תה?” היא חייכה אליו חיוך חם, והעבירה ליטוף עדין על כתפו. לרגע הוא שתק, ואז נעמד.
“ירוק או שחור?”
“אתה יודע את התשובה.”
“את צודקת.”
ואז הוא פנה למטבח בצעד קליל, משאיר אותם לבדם בסלון העץ החמים, בוהים באש מתערבלת ומרצדת. שיין נראה מרותק מן האח, מהצורה בה הוא הכיל וכלא את הלהבות, רותם אותן לשימושו ומסלק ללא מאמץ את העשן הבלתי-רצוי. ריין העברה יד מול פניו, מעירה אותו בקושי מן החלום. היא תהתה כמה פעמים הוא ניסה לעשות לה את אותו הדבר, ללא הצלחה, במשך היום הזה של סיוטים וערפל.
“שיין, אתה יכול לעשות משהו בשבילי?” היא לחשה. הוא הנהן, חשש בעיניו האפורות.
“אני צריכה שתנסה לשתף פעולה עם אדוארד. פשוט להיות נחמד אליו, לתת לו להוביל את מה שזה לא יהיה שקורה פה. הוא צריך אותנו עכשיו.”
שיין שלח מבט מהוסס לכיוון המטבח, ונשך את שפתו.
“בסדר.” הוא נאנח. “אבל כשנחזור למחנה, אני אצטרך כמה תשובות.”
“אני אדאג שתקבל אותן.”
היא לא אהבה להגיד דברים שהיא לא התכוונה אליהם, במיוחד לא לשיין, אבל זמנים קשים דורשים אמצעים קשים. לעזאזל, היא חשבה לעצמה, אני הופכת לולנטיין.
אדוארד חזר מהמטבח, בידו קומקום כסוף ושלוש כוסות, ועל פניו חצי חיוך עקום במעט. בתנועות הקלילות של מי שהמלאכה מוכרת לו היטב, הוא מזג את התה הריחני, הכחלחל, לשלושת הכוסות הקטנות, ומסר אחת לכל אחד מאורחיו. לפני שאחד מהם הספיק להגיד למילה, הוא נעלם למטבח פעם נוספת, וחזר עם שקיק קוביות סוכר ועצם גדולה בהרבה ממה שאפשר למצוא בתוך פרה. ריין פרצה בצחוק כאשר ולק, שעד כה עמד במתיחות ליד הדלת, תפס את העצם יחד עם השרוול של אדוארד, ופרץ בריצה נרגשת לרוחב ולאורך הסלון. כשזנבו מקשקש נמרצות, הוא לא נראה מודאג מכך שהוא גורר אחריו גבר צועק וצווח.
רק כעבור כעשר דקות הם הצליחו לשחרר את אדוארד, להשיב את כל מה שולק חטף בפיו ולאסוף את שברי האגרטלים והפסלונים שהפיל בריצתו. בעודם מסתובבים ברחבי הבקתה, שיין ניסה ללא הפסקה לבחון בסתר פרטים וחפצים שונים, ככל הנראה במחשבה שאדוארד לא צופה בו בסקרנות לאורך כל התהליך.
“הרחרוח הזה לא יועיל לך, איקרו.” הוא צחקק לבסוף, ולקח בעדינות ספר מידיו של שיין. “מעטים הדברים כאן שכתובים בשפה שתבין. אבל, אם תרצה, אני אשמח לתרגם לך.”
שיין הסמיק במבוכה, והשתעל משהו שנשמע כמו “תודה”.
וכך, אדוארד משך אותו ואת ריין לישיבה אל מול האח, שתל בידיהם את התה הכחול שלהם, ופתח את הספר. מקריא בקול צלול ובטוח.
“זה היה לילה אפל וקר, שלג התערבל בגשם שהתערבל ברוחות רעות של חורף. אפילו הבל פיהן של טובי הסיירים קפא, שניות אחדות אחרי שעזב את גופם. לילה שכזה, איש לא היה מסוגל להביס. זאת אומרת, איש מלבדה.
הרוח הקשה שהייתה מטיחה כל גוף אחר בקרקע ליטפה אותה בעדינות, והשלג בו כל רגליים אחרות היו שוקעות היה לה כשביל מוצק. מנגינות, סיפורים ומחולות ליוו אותה בהליכתה לאורך ההר, כה נעימות ורכות עד שישמחו אפילו את לבב ה…”
אדוארד הרים מבטו מהספר. “אני לא בטוח איך לתרגם את המילה ‘באראסאן’… תדמיינו… אה… כמו סנואו או ולק, רק ממש ממש ממש גדול. ומפחיד. אבל גם קסום. כמו חיית פרא, רק שאתם יודעים שהיא חכמה מכם באלפי מונים, וחיה נצח לפניכם ותחיה נצח אחריכם. פחות או יותר… מה שהייתם מרגישים כלפי הירח, אם הוא היה מנסה להרוג אתכם בכל הזדמנות שיש לו. הבנתם?”
שיין נד בראשו לשלילה, אבל ריין דווקא כן הבינה. זה מה שהיא הרגישה כלפי הינשוף של אדוארד.
“הסיפור הזה, הוא אמיתי? הבחורה הזו באמת קיימת?” שיין שאל, אדוארד צחק צחוק לבבי.
“זה קצת יותר מסובך מזה. היא לא ממש \מישהי\ אלא יותר \משהו\, משהו שכל אחד יכול להפוך להיות, לפחות לפי הסיפור. ריין הייתה יכולה להפוך לזה, בחיים אחרים.”
ריין הטתה את ראשה מעט הצידה. “מה זה הדבר הזה בדיוק?”
אדוארד הפנה לעברם את הספר, חושף ציור בצבעי מים של אישה לבושת פרוות, פניה צבועות וסביבה משבי רוח כחכלכלים הופכים באמצע הדרך לזאבים, שועלים לבנים, ארנבות וינשופי שלג, כמו גם ליצורים עטורי פרווה ורבי קרניים כאלה ואחרים שריין לא הייתה מסוגלת לתאר בתור דבר מלבד “מפלצות”.
“קוראים להן לאן-ק’יירומה. הן מסוגלות לשוחח עם הרוחות, עם הבאראסאן ועם הטבע ולהיעזר בכשף עבור כל דבר שהן צריכות. הן הגשר בין האדם לקסם, חכמות יותר וטובות לב יותר מכל בן או בת אנוש אחרים. בזכותן ילידי ההרים לעולם לא נלחמים בבאראסאן שלהם, והם מכירים את הכשף טוב יותר מכל עם אחר. הן הסיבה שאני יודע כל כך הרבה על טאמרפולקינים וזאבי בלהות ועופות חול, הן מה שהפך את ילידי ההרים לבלתי ניתנים להשמדה, גם במהלך מלחמת הקסם הגדולה. הן פשוט… פשוט… כל כך…. אין איך לתאר את זה למי שלא פגש אחת. אבל זה נהדר.”
עיניו של אדוארד נצצו בהתרגשות, כמעט בגאווה, בעודו דיבר. ריין מצאה את עצמה נדבקת בהתרגשות, הוא באמת חשב שהיא הייתה מסוגלת להיות משהו כל כך מדהים?
“אדוארד,” מתישהו במהלך הנאום מלא הלהט, שיין הספיק להגיע אל החלון ולהגיף את הוילונות העבים שכיסו אותו. “אנחנו… זזים?”
אדוארד צחק. “כן, איקרו, היה נדמה לי שכיסינו את החלק הזה בתפקודי הבקתה לפני זמן מה.”
שיין הסתובב אליהם, ללא התראה מוקדמת, פניו האדימו מזעם ואגרופיו נקפצו באיום. הוא צעד לכיוונם מאין חצי צעד מאופק, ולפתע ריין חששה ממה שיקרה אם ייקח צעד שלם. “לאן אתה לוקח אותנו?!” הוא שאג, נראה שההסכם הקודם שלהם כבר לא היה רלוונטי בעיניו. גם החביבות של אדוארד נמחקה בפתאומיות, הוא השפיל מבטו, ונתן לקצוות שיער חיוור להסתיר את פניו.
“למקום בטוח.” קולו היה אומנם חלש, אך בטוח בעצמו מעבר לכל ספק. ריין הביטה בו בחשד.
“מה זאת אומרת, מקום בטוח?”
“מקום בו אף אחד לא יהיה יכול לפגוע בנו. זה רק זמני, נחזור ברגע בו נוכל. התעניינתם כל כך בסיפורים, אתם לא רוצים לפגוש את הלאן-ק’יירומה? את כל החיות היפייפיות האלה? זה יהיה נהדר, שלושתנו. אני אראה לכם את כל מה שתרצו לראות, אני אקח אתכם למקומות בהם אף בן מינכם לא היה בעבר.”
“תסובב את הבקתה, ותחזיר אותנו למחנה. עכשיו. אנחנו לא הולכים לשום מקום! המהפכה צריכה אותנו!” שיין הביט בריין בציפייה דרוכה שתיעמד לצידו, שתצעק ותנופף בידיה ותחזיר אותם למישורים, אבל היא רק שתקה. היא לא ידעה להסביר למה, הרי היא תמיד הייתה הראשונה לשאוג ולדרבן ולהילחם עבור כל דבר שהאמינה בו, ולא היה דבר שהיא האמינה בו יותר מבמלחמה שלהם. אבל… בפעם הראשונה מזה שנים, אולי מזה נצח, ריין ראתה את אדוארד שליו באמת. כמו מאין הצצה למה שהוא היה יכול להיות אמלא היה כבול למהפכה, ללאיון, והיא לא הייתה מסוגלת להביא את עצמה לבקש ממנו לוותר על זה. כל עצב בגופה אמר לה שזה פשוט לא צודק להכריח אותו לחזור למחנה, לצפות כאשר מענים את אביו ולהילחם על חיו כשכל מה שהוא רוצה לעשות זה לברוח להרים. זה כמו לקחת זמיר מיערות הגשם ולשים אותו בכלוב ברזל במדבר- ואז עוד לצפות שישיר.
לפתע ריין הבינה באמת מה המילה ‘באראסאן’ אומרת. אדוארד היה זה. הוא היה השילוב הזה של פראיות ואציליות, וכל הזמן הזה בו היא חשבה שהיא מחזקת אותו, היא רק ניסתה לביית אותו. ואולי, אולי כל הכאב הזה והפחד הזה, מה שאנשים התעקשו לקרוא לו ‘שיגעון’, הוא בעצם רק המצוקה של זמיר בכלוב? של זאב שכולם מנסים להפוך לכלב?
“איקרו, המהפכה לא צריכה אותנו. זה שקר, הכל שקר, כמה פעמים אמרתי לך להפסיק להאמין לכל מה שמישהו אומר לך?” אדוארד סינן, עוויתות של עצבנות החלו החלו מופיעות בתנועיותיו. לסתו של שיין ננעלה.
“אז נחש מה? הפעם, אני לא מאמין לך! אני לא מאמין שלא צריך אותי, אני לא מאמין שאתה רוצה לקחת אותנו באופן זמני, ואני לא מאמין שיש דבר כזה ‘לאן-ק’יירומה’ או ‘באראסאן’ ובטח ובטח שאני לא מאמין שאתה פגשת אותם! אתה אומר שאני לא צריך להאמין ללאיון? לאיון אף פעם לא חטף אותי, לאיון אף פעם לא גרם לי לזעזוע מוח, ולאיון הוא לא הנכד של המלך! למה שאני אאמין לך ולא לו?!”
“הוא רוצה שאני אלמד אותך להשתמש בכשף.” אדוארד נעמד, מביט ישירות אל עיניו של שיין. “בגלל שאתה חלש מידי, בגלל שאתה לא מוכן להשתמש באש. ריין יודעת את זה, אדם יודע את זה, ולנטיין יודעת את זה, אפילו נייט ידע את זה. כולם ידעו את זה חוץ ממך. תמיד, כולם יודעים מה קורה חוץ ממך. והוא אחראי לזה. זו סיבה מספיק טובה לא לבטוח בו?”
שיין הביט בריין, נבגד ושבור. הוא נראה כאילו הוא עומד לבכות, עד שפניו התקשחו.
“תחזיר אותנו. עכשיו. אני לא עומד לבקש שוב.” הקול הזה, הוא היה מוכר להחריד. זה היה הקול המעט עמוק יותר, מעט שקט יותר, ששיין סיגל לעצמו אחרי שהם נמלטו מהשבי. בחודשיים ההם בהם הוא התבודד ושתק והתאמן ללא הפסקה. הוא הכאיב לאוזניים שלה, לשתיהן. גם לאחת שאפילו לא שמעה אותו.
“בשביל מה? בשביל שתוכל להיהרג בקרב בגיל שמונה-עשרה, ולהכחיד את המין שלך באופן סופי? זו השאיפה הגדולה ביותר שלך? למות כגיבור, לפני שבכלל הספקת לחיות? בוא איתי, תן לי לקחת אותך למקום בטוח, שם אף אחד לא יתאר לעצמו להכריח אותך להילחם רק בגלל שאתה מסוגל לזה. אף אחד לא ישקר לך ויתמרן אותך וינצל אותך. אתה תהיה אתה, לא הכוח שגלום בך, והדבר הכי מעניין בהיותך יסודן יהיה התרבות שאתה זוכר. הרי יש לך כל כך הרבה מה לחלוק, וזה מעניין פי עשרות מונים מכל דבר שתוכל לעשות עם אבן. לפחות, ככה זה במקום בו אין מלחמה משתוללת.”
שיין רק עמד שם ושתק, במבט הקשה הזה שאיים להישבר. מה יפרוץ מתחתיו כאשר יתרסק? אין לדעת. יש רק לקוות.
“אתה לא חייב להיות כלי נשק בידי צבא כזה או אחר,” אדוארד התקרב אליו בצעד עדין ושקט. “אתה יכול להיות חופשי.”
“אני לא אתה.” שיין התיז, זוקף ראשו בגאווה, בעזות מצח. רגליו ננעלו במקומן, וכל גופו נדרך, כאילו הוא מתכונן להדוף מתקפה עזה. “אני לא חייב להילחם, אני נלחם בגלל שאכפת לי מאנשים ומהממלכה, יותר משאכפת לי מעצמי. ואם אני חלש מידי, אז אני אלמד להילחם עם כשף. ואם זה לא יספיק, אז אני אלמד להילחם גם אם אש. אני אתאמן כל לילה וכל יום אם צריך, ואז אני אהרוג את המלך במו ידי. וגם אם אני אמות, זה לא משנה. לפחות אני לא אחיה את שארית חיי בידיעה שאני פחדן אנוכי, ושיכולתי לעזור אבל העדפתי להגן לעצמי על התחת. עכשיו, תסובב את הדבר הזה, ותחזיר אותנו הביתה. אתה צריך החלפת תחבושות.”
בדממה, אדוארד חמק החוצה מהסלון, והבקתה הסתובבה. ריין ושיין פשוט נשארו שם, קירות העץ הכהים התקשו להכיל את הקרע הגדל ביניהם. היא רצתה להסביר לו, ללחוש באוזנו את כל מה שהיא הבינה על האדם שהיה כל כך חשוב לשניהם. אבל ממש כמו אדוארד, היא שתקה. רק שתקה והעבירה ליטופים רכים על הראש של ולק. הזאב הנאמן שלה ידע שכואב לה, וחיפש נואשות אחראי לכאב הזה- עליו הוא יהיה יכול לנהום ולנבוח עד שהיא תרגיש טוב יותר. אבל לא היה לה דבר לתת לו, מלבד ליטוף נוסף ועצם גדולה.
במשך מחצית השעה הבאה, שיין ישב על עדן החלון והביט החוצה. גשם התחיל לרדת, והוא צפה באדיקות בטיפות המים הצלולות מזדחלות לאורך הזכוכית באינספור שבילים ונתיבים. הוא רק צפה בהן, לא תמרן אותן. אדוארד היה ללא ספק מחפש דפוסים בזרימה שלהן, אבל לא שיין. שיין רק העריך את היופי, הוא לא חשב בכלל על ללמוד ממנו. או לפחות, זה מה שריין דמיינה לעצמה. אולי הוא כן חיפש דפוסים, אולי הוא כן שיחק בשבילי הזרימה- אבל באופן כה מעודן עד שעינה לא הייתה מסוגלת להבחין בכך. זה לא הרגיש כמו משהו שיתאים לו, אבל נדמה היה ששיין לא היה יכול להיות מודאג פחות ממה שמתאים לו ומה שלא לאחרונה.
“במשך כל הזמן הזה, כשחיבקת את האוול ולא הגבת לשום דבר שאמרנו, על מה חשבת?” הקול הרגיל והחם של שיין היה כמו צבע שנשפך על ציור בשחור-לבן. ריין לא הבינה עד כמה היא רצתה לשמוע אותו, עד שהוא הגיע.
“לא ממש חשבתי. דברים פשוט… קרו. ממש בדיוק כמו שדברים קורים עכשיו, רק… בתוך המוח שלי.”
לפתע, הוא צחק צחוק ילדותי וקטן. “יש לך מזל. לפחות לא הרגשת את החמרמורת.”
לרגע ריין הביטה בו בזעזוע עמוק. זה, כלומר, עד שהיא פרצה בצחוק בעצמה. “בשם כל השדים והרוחות, יש לך חוש הומור מעוות!”
“היי, מותר לי! אני יודע דבר או שניים על סיורים מודרכים בתוך המוח של עצמך, אני הייתי באחד שהתחיל בכפיפות בטן בחושך, נמשך לאורך חודשיים ונגמר בחיזיון של כל דבר נוראי שקורה בכל רחבי העולם במשך חמש-עשרה שניות. זה מנצח דקירה בבטן, ריין.”
היא צחקה, למרות -ואולי בגלל- שכל הפצעים האלה עדיין כאבו.
לא ממש היה אפשר להרגיש כשהבקתה עצרה, אבל בהחלט היה אפשר להרגיש כאשר רגלי הסוס שלה נעלמו. היא צנחה, מהר מכפי שריין הייתה מקווה, אל הקרקע. וכמעט מיד אדוארד הופיע בפתח הסלון, קודר וגרום. בידו הוא אחז מטרייה שחורה, ולכתפיו לבש מעיל גשם תואם- עשוי לבד ובעל בטנה תכולה.
“נמשיך ברגל מכאן.” הוא אמר בקול שקט. בלי לחשוב פעמיים, שיין חטף את הספר ממנו אדוארד הקריא קודם, והתחיל ללכת לכיוון הדלת. אדוארד כשלעצמו לא נראה מוטרד מכך.
ברגע בו השלושה יצאו מהדלת, הם הבחינו בניצוץ העששית. ולאחר מכן בשתי הדמויות רכובות הסוסים שתקדמו לעברם בטרוט צולע. אבל, רק אחרי שהם ירדו במדרגות והניחו את רגליהם על האדמה הבוצית- התחילו הדמויות לדהור לכיוונם. אחת, האוחזת בעששית, הייתה גדולה ורחבה. השנייה צרה יותר, ותנועותיה היו משונות. לאיון ואדם, חשבה ריין. אלא מי?
מיד, לאיון זינק מגב הסוס ומשך אותה לחיבוק מוחץ ואוהב, מגונן. הוא שמט את העששית על הקרקע, וליטף את גבה בשתי ידיו. מושך אותה אל תוך המעיל הרך.
“אלוהים, אני כל כך מצטער.” הוא לחש באוזנה הבריאה, ושתל נשיקה על שערה. “אני מצטער, על הכל, כל כך לא רציתי שזה יקרה… אני יודע שאת כועסת עלי, זה בסדר, רק בבקשה… אל תלכי ככה שוב. את יכולה לשבור דברים על הראש שלי אם זה יעזור, רק אל תברחי… בבקשה…” הוא הרפה ממנה מעט, כדי להביט בעיניה ולהעביר את אצבעותיו על פניה- כאילו הוא רצה לוודא שהיא באמת שם. “אני אעשה הכל, כל מה שצריך כדי לכפר על זה. אני מבטיח.”
ואז הוא חיבק אותה שוב, ופניה נקברו במעיל הרך שלו. זה נראה כל כך ביזארי, על מה הוא התנצל בכזו היסטריה? על זה שהכריז על האוול כבוגד? למה להתנצל ככה, למה רק בלפניה? הוא חשב שהיא ברחה ליער כי היא כעסה עליו? הייתה לה תחושה שפרט חשוב בסיפור חסר, וזה לא מצא חן בעיניה בכלל.
הוא הרפה מהחיבוק שלה, ופנה לאדוארד. לרגע הם שתקו, ונמנעו מלהביט זה בעיניו של זה. הייתה תחושת ציפייה באוויר, ואדם ושיין נדרכו שניהם- מתכוננים למקרה שאחד מהענקים הללו יתקוף את השני. אבל, באופן שהבהיל עד מוות את כל חמשת הנוכחים: לאיון משך את אדוארד לחיבוק. לא פחות אוהב או פחות דואג מהחיבוק שהוא נתן לארוסתו, אולי אפילו יותר. זה היה מפגש כל כך משונה בין דמויות שמעולם לא היו מנוגדות יותר בעולמה של ריין, לא הרבה יותר צפוי מאריה שיחבק לו לפתע ינשוף באמצע היער. פעם נוספת הוכח לה, שהיא לא קרובה להבין את מערכת היחסים בין השניים האלה- וכנראה גם לא תתקרב.
“איך מצאתם אותנו?” שיין שאל, מעט נבוך לאור מפגן החיבה הזה. הסומק על לחיו זיכה אותו לפריעת שיער ידידותית מידו הגדולה של לאיון.
“חלק מהבעיה בלברוח תמיד בדיוק לאותו הכיוון, היא שבסופו של דבר, אנשים עולים על העניין. עכשיו, כדאי שנחזור. חלקנו צריכים להיות ערים ומתפקדים מחר בזריחה.”

בעיית היחס השלילי בין סוסים לבני אדם שצריכים להגיע למקומות נפתר כאשר ולק פשוט נכנס מתחת לריין והתחיל ללכת. היא ידעה שהוא כבר גדול מספיק בשביל רכיבה במשך חודש או חודשיים, אבל הייתה נבוכה מכדי לבקש עד כה. לפחות הדאגה הזו נחסכה ממנה.
כעבור עשרים וחמש דקות (כולל עצירה קטנה עבור הסוסים שנאלצו לסחוב על גבם שני אנשים לכל אחד, וולק שרצה ליטופים בבטן כתגמול על עבודתו הקשה כחיית רכיבה) הם הגיעו למחנה. כולם כבר ישנו, והצליל היחיד שנשמע היה צרצורן של חבורת חגבים טורדנית במיוחד. על אף התנגדותה של ריין, אדוארד התעקש לישון במערה הגדולה, במקומו הרגיל ליד שיין, במקום במרפאה. היא לא רצתה להודות בזאת, גם לא בפני עצמה, אבל היא פשוט קיוותה להישאר עם אדוארד הלילה. הרי ברגע בוא היא ולאיון יהיו לבדם, הוא ירצה לדבר איתה על מה שקרה. הוא יתנצל שוב והיא תצטרך להתמודד עם כל אירועי הימים האחרונים, ולמרות שזה היה בלתי נמנע, היא פשוט רצתה לדחות את הקץ הזה כמה שאפשר.
אבל… שיין ואדוארד כבר נעלמו אל תוך הכוך החשוך שלהם, כנראה כדי לנהל שיחה קשה ושוברת נשמות משל עצמם, וריין מצאה עצמה נגררת בחוסר אונים אל האוהל של לאיון. לא נגררת על ידו, כמובן, אלא על ידי עצמה.
הוא עזר לה, בידיים רכות, לפשוט את השכבות הרבות והמחממות שעליה. לחלוץ מגפיים שהיא לבשה ברציפות במשך יותר מעשרים וארבע שעות, לשחרר גומייה שהצליחה להסתבך גם באוזני השועל שלה וגם בעגילים על האוזניים הרגילות שלה, וכמובן לנקות את הלכלוך שדבק לעורה כמו לנשמתה לאורך הטירוף הזה. הוא היה כל כך עדין ואוהב, מה שרק עשה הכל קשה יותר. אם הוא היה כועס עליה, הם היו יכולים פשוט ללכת לישון בשתיקה. אבל לא, כמובן שלא הוא אהב אותה יותר מידי.
“אני מצטער.” הוא אמר, בעודו מעביר מסרק בחלקים בשערה אליהם האוזניים הפריעו לה להגיע. זה תמיד היה התפקיד של קאיה, וכשהיא איננה- השרביט התחלק בין אדוארד לרד. שניהם החזיקו בשיער ארוך למדי רוב חייהם, ועל כן היו מוצלחים בהרבה בעבודה מאשר לאיון. “אני כל כך, כל כך מצטער.”
“על מה?” היא שאלה. לא הייתה לה הסבלנות לחקירה עדינה ומחושבת. לאיון הפסיק לסרק.
“את… את לא זוכרת?”
“זוכרת מה?”
הוא שתק. היא הסתובבה אליו, כדי לגלות פנים חרושות אשמה. “לאיון, מה בדיוק אני לא זוכרת?”
“את… את הדברים שקרו… כשאת ואדוארד הייתם…” הוא נמנע בבירור מלהביט בעיניה, ותחושה איומה ונוראה התחילה להתגבש בבטנה.
“מה קרה? מה עשית?”
“אני מצטער, הייתי עייף כל כך, ו… ו… אמרתי דברים, דברים נוראיים ו… ושתיתי… יותר מידי. הרבה הרבה יותר מידי. אני מצטער, זה פשוט היה קשה נורא… לא הצלחתי לעמוד בזה. נשברתי. אני מצטער, ואני אעשה כל מה שצריך כדי לפצות על זה. אני מבטיח.”
ריין הביטה בו במבט ארוך, ואז קמה, נשכבה על המיטה וכיסתה את עצמה בשמיכת הצמר עד האוזניים. למרות שהיא לא השאירה מקום בשבילו על המיטה הצרה והארוכה, לאיון נשכב לצידה וחיבק אותה חיבוק אוהב- כפי שעשה בכל לילה מאז הלילה על המצוקים, בו הם היו כל כך שמחים וכל כך אוהבים והכל נראה מושלם. היא ניסתה כל כך להרגיש כמו באותו הלילה, אבל הצליחה להרגיש רק את הזיכרון העמום של ידיים גדולות שמושכות אותה הרחק מאדוארד.

היסודן האחרון 85- הינשוף בכלוב הברזל ופירורי שקרים
דרג את הסיפור

תגובות (6)

התעלת על עצמך!
איך אני יכולה להתחיל להגיב על פרק כזה? איך?
האוול! לא. רגע. אדוארד!!!!!!!!!!!!! מה לעזאזל קרה שם בדיוק? למרות שלדעתי הכי חשב שהוא חי.
אני ברצינות בקושי הבנתי משהו בהתחלה, אבל אחר כך זה הסתדר.
אוי ריין, אני לא מסוגלת לדמיין מישהו יותר אומלל ממך כרגע. אה. בעצם אני כן. אדוארד.
אני לא יודעת מה עוד לכתוב. פעם ראשונה שאני ממש יושבת מול מסך ופשוט בוהה בו בלי מילים.
אולי את אומרת שלא קרה יותר מדי בפרק הזה, אבל לדעתי כן קרה. אני לא בדיוק יודעת אילו תשובות נתת פה, אבל אני גם לא חושבת על זה יותר מדי.
כרגע אני רק רוצה לדעת אם היצורים מהסיפור של אדוארד באמת קיימים. ולדפוק את הראש בקיר מהבושה שרק בפרקים האחרונים קלטתי את הקטע של הדמות של האוול. אחרי שמונים ומשהו פרקים. אני לא מאמינה על עצמי.
בקיצור, אין קיצור.
תמשיכי!!!

23/12/2016 16:24

    לדעתי ריין יותר אומללה מאדוארד. הוא חי, והוא בסך הכל מרוצה מזה. זה כבר שיפור.
    ו… מה הקטע של הדמות של האוול? O-o

    24/12/2016 00:12

    שרק עכשיו קלטתי את הקישור בינו לבין הטירה הנעה -,-

    24/12/2016 01:06

קודם כל, וואו. קרה כאן מלא.
דבר שני, אני מבין את ההרגשה של ריין רוב הפרק.
דבר שלישי, מי שהכי אומלל כאן לדעתי הוא לאיון. הכל היה בסדר, ותוך יום ריין התהפכה עליו באופן לא צפוי, והתחבקה עם אדוארד כשהוא ערום במשך מי יודע כמה זמן. והוא ניסה לתקשר איתה. וכשהיא לא הגיבה הוא התחרפן. שזה…די הגיוני בהתחשב בזה שהם מאורסים, אני חושב. ובהתחשב בזה שהכל היה בסדר לפני כלום זמן, ושהוא במשבר חוץ מזה בגלל אדוארד. ואז הוא מתנצל. ואוהב. והוא לא דורש ממנה כלום.
והיא… נפגעת מזה? גאד דאמיט, הבןאדם אוהב אותך, למה את רוצה שזה יהיה אחרת? כאילו, אני הייתי מבין אם זה היה כזה “למה הוא לא מקנא” אבל זה לא זה. זה “למה הוא לא מתהפך עלי?”. אם הוא היה מתהפך עליך זה היה יותר טוב? באיזה צורה בדיוק? ו…את מודעת לזה שהוא במשבר כרגע כי אדוארד וכל זה, אז… כאילו… הוא לא בנקודה הכי חזקה שלו. ואז היא כועסת עליו. והוא מתנצל כי הוא לא יודע מה לעשות. והוא מחבק אותה.

ואדוארד – אדוארד מצד אחד ממש מובן כאן, ומצד שני… לא. לא חוטפים שני אנשים. לברוח זה לא הפתרון בשבילם. בשבילך? אולי. אני לא יודע. אולי באמת נפגעת יותר מדי. למה אולי? בטוח. אם זה אומר שבריחה היא הפתרון? גם אולי. אולי כדאי לא להיות במקום שפוגע בך. אבל זה לא מקום שפוגע בשיין. או בריין. חוץ מזה שריין נפגעת מזה ש…אוהבים אותה מדי?
אבל אכפת לשיין. אכפת לו באמת. וזה מדהים. ואדוארד רואה את זה. והוא לא יכול להתכחש לזה. אז הוא מסתובב. מסתובב ומתמודד עם הכל מחדש. אז עם כל הביקורת, הוא חבר טוב, והמניע הוא אכפתיות.

ובנוגע לכתיבה – פשוט וואו.

המשך בקרוב?

25/12/2016 14:13

    כתובים לי כבר שני עמודים מהפרק הבא.
    ו… מה דעתך בנוגע לשאלת האקספוזיציה?

    25/12/2016 14:22

    דעתי? שהסיפור זז וזה נחמד, שלא חייבים למהר, ובייסיקלי שאני סומך עליך שתיצרי את הקצב הנכון כמו שעשית עד עכשיו.

    25/12/2016 14:42
72 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך