Moon Llight
אז בשני הפרקים האחרונים חוק ה"פרק בשבוע" הפך ל"פרק בשבועיים", אבל הם באמת היו פרקים קשים לכתיבה. 85 היה ארוך, ובאחד הזה טריסטיאן סתם עלה לי על העצבים. אבל, זה שווה את כל המידע שהצלחתי להעביר, אני מניחה. מקווה שנהיניתם. (אגב, הרגשתי שלא הצלחתי להעביר את זה כראוי בפרק אז אני אכתוב את זה פה למרות שצורם לי קצת. הפרק הזה מתרחש לאורך אותו יום כמו הפרק הקודם, אבל מתחיל בשעה מוקדמת יותר)

היסודן האחרון 86- הגנרל הראשון ונסיך הכתר

Moon Llight 05/01/2017 434 צפיות 3 תגובות
אז בשני הפרקים האחרונים חוק ה"פרק בשבוע" הפך ל"פרק בשבועיים", אבל הם באמת היו פרקים קשים לכתיבה. 85 היה ארוך, ובאחד הזה טריסטיאן סתם עלה לי על העצבים. אבל, זה שווה את כל המידע שהצלחתי להעביר, אני מניחה. מקווה שנהיניתם. (אגב, הרגשתי שלא הצלחתי להעביר את זה כראוי בפרק אז אני אכתוב את זה פה למרות שצורם לי קצת. הפרק הזה מתרחש לאורך אותו יום כמו הפרק הקודם, אבל מתחיל בשעה מוקדמת יותר)

טריסטיאן פשוט לא האמין שזה קורה.
זה כבר לא היה הסיוט הכי נורא שלו, הו לא, זה היה דבר גרוע בהרבה.
תחילה, לאחר שאדוארד נשלח לארמון, טריסטיאן ציפה בקוצר רוח לקבל את בנו חזרה כנער צעיר, חזק, מוכשר ואצילי. הוא הבטיח לעצמו שכאשר הם יתאחדו שוב, הוא יהיה אב טוב יותר. אולי אפילו ייקח את הילד איתו מזרחה, יראה לו קצת עולם. ערים, כפרים, יערות, כל דבר שהוא לא הבית הקטן ההוא בהרים. בנים לא יכולים לגדול כל חייהם בחיק אימם! כך אביו שלו לימד אותו, וזה היה הזמן שהוא ילמד זאת את אדוארד.
אבל… כמובן, שכל תכניותיו השתנו כאשר הוא שמע שהילד הקטן והחלש והרכרוכי שלו הצליח, אלוהים יודע איך, להימלט מהארמון. מאות חיילים מאומנים היטב, חומות ותעלות ומעליהן עוד חומות, אבל ילד בן שמונה בורח ללא שום בעיה. ולהם אין שום דבר לעשות מלבד לכסות כל פינה בממלכה הארורה בכרזות ‘מבוקש’ עם הפנים של הנסיך עליהן. הוא פשוט רתח כשהוא ראה את הכרזות האלה! הוא בנה בית בהרי הצפון, לכל הרוחות, רק כדי שהילד יגדל הרחק מעיני הממלכה. ועכשיו בכל בסיס חיילים מתנוססת התמונה שלו, ועוד תחת השם הזה?!
אבל, אביו היה מאוד ברור בנושא. הילד הזה ימצא, לא משנה מה יידרש עבור כך.
ותרזה, תרזה המסכנה… אבוי, כמה דמעות היא הזילה. כמה לילות היא בילתה במיטתם ודמיינה את הדברים הנוראיים ביותר שהיו יכולים לעלות בגורלו של בנם. היא הייתה כמו רוח רפאים, זזה, נושמת, אבל ריקה בלי אדוארד שמתרוצץ סביבה ומחפש תשומת לב וחיבה. כל פעם שטריסטיאן יצא למסעותיו ההכרחיים, היא נשארה לבדה לחלוטין בבית הקפוא. כל עוד היא ידעה שאדוארד בטוח בארמון, היא הצליחה לשרוד זאת. אבל כעת, מכשלא הייתה אפילו הבטחה שהוא חי… אף אם לא מסוגלת לעמוד בכאב שכזה, ובטח ובטח שלא אישה שכדוגמת תרזה. זה היה יותר מידי בשביל הנשמה השברירית ממילא שלה, ובאיטיות מייסרת, רק קצת בכל יום, החיים החלו נוזלים מגופה ועיניה.
טריסטיאן איבד כך גם את אשתו וגם את בנו היחיד תוך פחות משנה. טרם מלאו לו שלושים, והוא כבר היה אלמן. אביו היה בן-המשפחה האחרון שנותר לו.
התקופה שלאחר זאת הייתה תקופה אפלה בחיו של יורש העצר, תקופה של מלנכוליה ולילות לבנים. בלית ברירה הוא חזר להתגורר בארמון, משוטט במסדרונות הריקים ומתחמק מאביו כאילו הוא בן שלוש-עשרה פעם נוספת- רק שהפעם אפילו לא היה לו את אחיו הקטן והטיפשי שיארח לו לחברה.
לרוב מזלו, הוצע לו לבסוף תפקיד הגנרל הראשון של צבא הממלכה. זה היה העיסוק שהציל אותו מליפול לתהומות של יגון ורחמים עצמיים. כל זמנו ומרצו הושקע לפיקוד על הצבא, הוא כבר לא פינטז יותר על פגישה מחודשת עם אדוארד. למעשה, עד שהוא הופיע יחד עם פיטר והילד היסודן בחדר הכס וניסה לרצוח את סבו שלו, טריסטיאן לא תיאר לעצמו שייתכן ובנו שרד. איש לא האמין שילד בן שמונה שמעולם לא לקח צעד אחד לבדו, יהיה מסוגל לחיות יותר מיום ביערות הקפואים שסביב הארמון. כלומר, איש מלבד הוד מעלתו היקר. אבל הוד מעלתו היקר מאז ומעולם נהג להאמין בדברים עליהם כל אדם אחר לגלג.
המחשבה שבנג’מין ופיטר “‘בורק” (כל כך מתאים לבנג’מין לקרוא לעצמו בשמה של אישה, אדוארד לבטח קיבל את הרעיון הזה ממנו) הצליחו להסתיר את הילד בצורה כל כך יעילה במשך ארבע-עשרה שנים הייתה מגוחכת לחלוטין. אבל העובדה הייתה שהם הצליחו. אולי הם כלאו אותו כדי שלא ינסה לשוב לביתו, אולי הם שטפו את מוחו בשקרים שלהם. ככה לפחות הוא חשב עד שאדוארד בא לחפש אותו ביער לאחר שנמלט מידי המורדים הנלוזות. אז הוא באמת נאלץ להתמודד עם האמת, מה שכולם מלבדו ידעו כבר ממזמן: אדוארד טריסטיאן קסטור, היורש השני לכתר, בנו היחיד, זה אשר נולד עם עיניים כחולות ובוערות ועור צח כשלג והיה אמור להיות שליט הממלכה ביום מן הימים, הוא לא פחות ממהפכן. שוטה. פושע. בוגד. ובתור אחד שכזה, ועוד שמנסה לקחת את הגנרל הראשון חזרה אל המחנה האדום של פיטר ובנג’מין, הוא לא היה זכאי לרחמים. למרות שעל טריסטיאן היה להשתמש בטכניקות שמתאימות לשודד דרכים יותר מאשר ליורש עצר, הוא תקף את אדוארד ופתח בריצה קלת רגליים לכיוון החופש.
אבל, ככל הנראה, הוא לא תקף חזק מספיק. כי כעבור שעות ספורות, הוא התעורר בתא קריר ולח במעמקי מערה כלשהי, עם סורגים עשוים סלע מוצק שנראה כאילו היה שם מאז ומעולם. המעיל שלו נח לידו, לא נראה היה שהוא נפגע. טריסטיאן שמח על כך, לפחות אות הכבוד הזה היה לו לנחמה. כל עוד יש לו את המעיל המלכותי, גם כשזה מופשט מכל סיכותיו ועיטוריו, עדיין יש לו את גאוותו. זה הדבר האחד שהוא לעולם לא ייתן למורדים לקחת ממנו. לא משנה אילו עינויים מחרידים או שיטות חקירה מטונפות הם יפעילו עליו, הוא \לעולם\ לא יהיה כמו פיטר. הוא לעולם לא ייבב כמו חיה מוכה, הוא לעולם לא ייתן להם לראות את כאבו. כן, כך הוא החליט. הוא ישאר גאה, ובמהרה בוודאי יבואו לחלצו. ואז, המורדים האלה יצטערו על היום בו הם חשבו בכלל שהם מסוגלים לגבור על הגנרל הראשון, ועל צבאו הכביר ונטול המורא.
נקישת מגפיים על אבן העבירה גל של קור בגופו של טריסטיאן. הוא זינק לעמידה יציבה, לבש את המעיל בזריזות ומצא לו תנוחה נונשלנטית להתמקם בה. כאשר הצעדים נעצרו, עמד מולו יצור עלוב למדי. הנער הנמוך היה מותש בבירור, ובאופן כללי נראה כמו מי שרצונו העמוק ביותר הוא להתכרבל בפינה חשוכה ושקטה עד הודעה חדשה. אבל, פניו היו מוכרים לטריסטיאן היטב. הם היו תלוים מעל השולחן שלו בשנה האחרונה, מוקפים בעיגול אדום ושלל פתקים עם פרטי מידע אקראיים שאנשיו מסרו לו אודות שיין גרין. הוא רשם לעצמו שעליהם להשיג בדחיפות קלסטרון מוצלח יותר של הנער.
“אני מקווה שאתה שמח עכשיו.” מלמל היסודן במרירות. הוא דיבר לאט מידי ובשקט מידי, משהו לא היה לחלוטין בסדר. “הרגת בחור אחד ופצעת אנושות אחר, הכל כדי לחזור בדיוק לאותו המקום, רק עם שמירה כבדה יותר. אבל לפחות סיפקת את הצימאון שלך לדם. מזל טוב.”
הוא צנח לישיבה, והעביר אצבעות בשערו הפרוע. מראהו היה אנושי לחלוטין, טריסטיאן לעולם לא היה מנחש שמדובר ביצור כה רב עצמה וכה נדיר. הו, אילו היה יכול לחקור -אפילו רק באמצעות שאלות- את גופו של היסודן… זה היה מרהיב. חייב להיות סוד לכוחו, דבר מה שונה בתוכו שמאפשר לו לעשות את הדברים שהוא מסוגל לעשות. אם הם היו יודעים מה זה, אולי הם היו יכולים לשחזר את זה. אביו כבר הוכיח את כישוריו בתחום פעמים רבות…
“אתה יודע, אם זה היה תלוי בי, היית מת עכשיו.” היסודן נמנע מלהביט בו. “אני הייתי ממוטט את המקום הזה עליך, או מקפיא את הדם שלך בתוך העורקים או… או שהייתי שורף אותך בחיים. הייתי דואג שתסבול כמו שמגיע לך לסבול, כמו שאנחנו סבלנו, כמו שנייט סבל, כמו שהאוול סובל עכשיו. אתה חלאה, אתה כזה חלאה שחלאה זו מחמאה בשבילך, אתה… אתה… אתה פשוט…” הוא צרח צרחת תסכול וזינק לעמידה, נצמד לסורגים שהוא בעצמו יצר.
“מגיע לך לחיות לנצח בתוך הסיוטים שאתה גרמת לו, אתה שומע?! מוות זה מותרות בשבילך, חתיכת כלב מזורגג! איך אתה יכול לעשות את זה?! אתה היית אמור להגן עליו וללמד אותו ולאהוב אותו! אבל לא עשית את זה! במקום זה אתה שברת אותו ו- ו- ו- ואני לא יודע בכלל! אני לא יודע בכלל כי הוא לא מוכן לספר לי אבל אני… אני ישן לידו והוא צורח וזו אשמתך! זו אשמתך! זו אשמתך! ועכשיו אנחנו לא יודעים אם הוא יחיה בכלל וזו אשמתך! חתיכת כלב מזורגג! אתה הרגת אותו ועכשיו הוא מת או שהוא עומד להיות מת וזו אשמתך! זו א-ש-מ-ת-ך!”
כן, חשב טריסטיאן, שיין גרין ללא ספק היה שיכור. הצעקות והגידופים לא הרשימו אותו יתר על המידה- במהלך השנים הוא למד דבר מה חשוב. ככל שהאדם חזק יותר ושתוי יותר, כך הוא היה שימושי יותר. היסודן היה מאוד חזק ושתוי במידה בינונית, אבל מאוד, מאוד כועס. ובסך הכל, טריסטיאן לא מצא הבדל רב בין השניים.
“ילד נאיבי וטיפש.” הוא צחקק בשעשוע מזויף. “לא אכפת לי. הייתי עושה את זה שוב כמה פעמים שרק היה מזדמן לי.”
היסודן ניער את הסורגים. אולי אם טריסטיאן יכעיסו מספיק, הוא ישבור אותם. הוא בהחלט היה נראה כמו מי שקצת התגרות תבטל את רציונליותו המועטה.
“קדימה, תמשיך לצרוח ולרקוע ברגליך. אני אשב לי כאן, מעבר לסורגי הסלע שלי, ואתרגש עד עמקי נשמתי מהיבבות שלך.” טריסטיאן התיישב בנינוחות על מדף סלע טבעי, והתחיל מנקה את הלכלוך מתחת לציפורניו. בליבו, הוא ספר באיטיות. 3… 2… 1…
“אני נשבע שאני אשבור לך את הצוואר במו ידי!”
טריסטיאן הרים את מבטו, וחייך. פורש את שתי ידיו לצדדים בהזמנה. “אני מחכה בקוצר רוח, מר גרין.”
לפני שהיסודן הספיק להגיב, יצור חצץ בינו לבין הסורגים. דבר מה שלא ניתן לכנות חיה, אך גם לא ניתן לכנות אדם. עוד אחד מתוצריו של המחקר שהמלך ניהל. הניסויים הללו ריתקו את טריסטיאן מאז ומעולם. גם, ובמיוחד, כאשר הם נכשלו חרוצות.
“שיין, מה ‘תה עושה?”
היה מדהים לשמוע את זה מדבר.
“אני נותן לו את מה שמגיע לו!” צווח היסודן, וניסה לעקוף את היצור, שכמובן, חסם אותו- ותפס בפניו בשתי ידיים עטורות טפרים נסוגים.
“מספיק לי להתמודד עם לאיון, ת’שומע? אל תכריח אותי להיות השמרטפית שלך עכשיו. לך מפה. הוא רק יעצבן אותך עוד יותר וזה לא מה שיעזור לאף אחד.”
היסודן השתחרר ממנו, ופסע אחורה בעצבנות. טריסטיאן קיווה שהם ילחמו. כמובן שהיסודן ינצח, אבל זה עדיין חייב להיות מראה מרהיב. אך, לרוע מזלו… שיין גרין רק הסתובב והלך בצעדים כבדים. ברגע בו היצור הבחין שהוא וטריסטיאן נשארו לבדם, גם הוא לא הפגין נכונות רבה להישאר. בעודו מדדה משם על רגליו המעוותות, זנב ארוך ודק השתרך מאחוריו.
עוד כמה פלאים שכאלה, הוא תהה, פיטר מחזיק תחת ידיו בלי שמץ של הערכה לשוויום? על מזבח ההתחסדות, הוא הקריב לא רק את הכוח העצום שהיה מגיע עם מימוש הפוטנציאל המלא של אנשיו- אלא גם כמויות אינסופיות של ידע שטבוע במעמקי גופם. האם המורדים בכלל הרהרו בדברים שכאלה? האם בכלל היה אכפת להם מכך שאם ישיגו את מטרתם העליונה, הם ימחקו כל שמץ של סיכוי להחזיר לעולם את מה שנלקח ממנו? לא. הם היו מסוג האנשים שיגדל זאב בלהות כחיית מחמד, תוך התעלמות מוחלטת מטבעו הפראי. הם מסוג האנשים שיתנו ליסודן לסכן את חיו כל יום, בלי לחפש דרכים להבטיח את המשך שושלתו.
אבוי… איזה מין עולם יגיח מן המלחמה הזו? הממלכה הייתה שבורה ורעבה עוד לפני כן, וכאשר כל משאבי המלוכה מושקעים בלחימה במורדים, בסיסי חיילים נותרים ריקים ואנשים נותרים חשופים לפשע. גם אם המורדים היו מובסים עוד באותו היום, היו לוקחות שנים רבות לפני שהממלכה הייתה מתאוששת. אך ובכן… הם לא ממש הראו כוונה להיות מובסים באותו היום. או לעולם, למען האמת. היו להם כפליים אנשים עם חצי מהאימון, כפליים נשק בחצי מן האיכות. בחזיתות, הקרבות היו סוערים, קשים, אנשים יבבו ובכו למראה חבריהם המדממים למוות. כל חייל של המלך יצא לחזית מתוך תחושת שליחות, עם הבנה מלאה של המלחמה והסיכונים שכרוכים בה. אבל המורדים? הם היו סתם אנשים רגילים, חקלאים, סוחרים, אופים, שקיבלו לא יותר מרובה ומטפחת אדומה לקשור סביב זרועם לפני שנשלחו לקרב. לא הייתה להם משמעת, לא היה להם ארגון, אבל היה להם מורל. הרבה, הרבה מורל. אחרי הכל, מה יותר משמח מבורות? קל לרוץ לקרב במזמורים כאשר אתה לא יודע דבר על המטרה בשבילה אתה נלחם. מבחינת האנשים הללו, כל קשיי חייהם יפתרו כאשר הם יעלו את פיטר לשלטון. ילד, בן שני עשורים בקושי, והם תולים בו את כל תקוותיהם. למרות שחלק בו רצה לאחל להם שיאלצו לחיות את שארית חייהם תחת שלטונו של הנער, הוא התאמץ לזכור שהם בורים. עליו ועל המלוכה להגן עליהם מעצמם. אבל, למה הם חייבים להפוך את זה לכל כך קשה?! הוא תמיד אמר לחייליו שאל להם לשנוא את המורדים. הם בסך הכל פשוטי עם, אותם פשוטי עם עליהם הם התגייסו כדי להגן. אבל בכנות, בעודו יושב בתא הכלא שיסודן הכין עבורו, עורו עדיין מוכתם בדם של אדוארד, הוא התקשה לעקוב אחרי הוראה זו. שום כמות של בורות אינה מצדיקה את המצב הזה. פיטר ישלם על כך שלקח ממנו את בנו.
הוא נאנח.
לא, זה לא היה פיטר, זה היה בנג’מין. למרות ששניהם היו דומים במידה מחליאה, ושניהם עשו דברים נוראיים, אסור לו להאשים אחד במעשיו של האחר. זה יהיה לא מוסרי מצדו. בנג’מין היה זה שלקח את אדוארד אליו לאחר שהילד ברח מן הארמון, בנג’מין היה מי שהתחיל את כל זה. פיטר היה בסך הכל נער טיפש שעשה את מה שאביו עשה לפניו. אך, ובכן, הוא עשה את זה באופן משמעותית יותר יעיל. ככל הנראה, קל יותר להילחם באופן עיוור ורווי שנאה כשכל מה שאתה יודע על האויב שלך מגיע מסיפורים מפחידים של עת שינה. לרגע הוא תהה, האם ייתכן שבן תכנן את כל זה? האם הוא גידל את בנו שלו ואת בנו של טריסטיאן על שקרים ותמרונים בכוונה שהם יתפסו את מקומו, ויעשו את מה שהוא לא היה מסוגל לעשות? בכוונה שהם יתפסו את מקומו, ויתחילו מלחמה כוללת?
לא. לא ייתכן. בן הקטן היה משמעותית טיפש מכדי לרקום מזימה מעין זו. אם הוא היה חכם מספיק בשביל ליצור את התוכנית, הוא לא היה זקוק לה. הוא פשוט לא היה תוקף את הארמון מתקפה חסרת סיכוי מתוך חמת זעם, ולא מת יחד עם כל אנשיו בגיל שלושים ושבע. כמובן שהטעות הזו הייתה נהדרת עבור המלך והממלכה, אבל טריסטיאן מצא את עצמו כמעט… מאוכזב. כלומר, לאחר עשרים שנים רוויות תחבולות ודם, ככה בנג’מין סיים את המאבק ביניהם? במהלך שהוא לא הרבה יותר מהתאבדות צעקנית? טוב, אחרי שהוא שמע את המסקנות מהחקירה של אביו הוא לא היה יכול שלהיות מופתע במיוחד. הוא ידע שבנג’מין היה נשוי (ואפילו אב לשניים) ובניגוד לגנרל המתוחכם ממנו בהרבה: הוא השאיר את אשתו וילדיו קרובים אליו, אבל גם לסכנה. מה הפלא שטרגדיות הכו בהם? למה הוא ציפה, שתינוקת תשגשג בבסיס מלחמה סודי ונידח? שאישתו תהיה מסוגלת להתמודד עם דברים כמו פעולות סודיות ומחסור במזון וישיבות אסטרטגיה ארוכות? הוא פתח את דלתו בהזמנה למה שהוא קיבל. זה הגיע לו, לו ולכפרייה האקראית שבשמה הוא קרא לעצמו ולפיטר.
לו היה טריסטיאן אדם אחר, זה ככל הנראה היה השלב בו קול בראשו היה מסב את תשומת לבו לכך שלמרות תחכומו הרב ושיטותיו העליונות להגנה על משפחה, הוא לא היה במצב משמעותית טוב יותר מבנג’מין. אבל, למרבה המזל, הוא היה הוא. והוא מעולם לא היה הטיפוס פקפקן במיוחד.
זמן מה עבר, וטריסטיאן התחיל להרגיש את האוויר הקריר במילא מתקרר עוד יותר: ככל הנראה לעת שקיעת חמה. הוא חרט פס קטן על הקיר, כסימן ללילה אחד בתא. הוא לא באמת ידע מדוע עשה זאת, הרי לא סביר שהוא ישאר שם לתקופה ארוכה, בוודאי לא אחת שתגרום לו לאבד תחושת זמן, אבל הוא ראה שבויים ואסירים שעשו את זה כמה פעמים, וזה נראה לו כמו דבר שהולם את מצבו.
לאחר שסיים לחרוט קו, הגנרל הרם הגיע למסקנה שחריטה הינה פעולה מבדרת למדי, והוא היה צמא לבידור עוד יותר משהיה צמא למים. על כן, הוא החליט לחרוט עוד כמה דברים. ניסיונות הציור שלו נכשלו, ולמרות שאחד ממדפי האבן היה מושלם לחריטת קלידי פסנתר מדומים- הוא גילה שנגינה הינה פחות הנעימה מבדרך כלל כאשר אצבעותיו לא לוחצות על דבר מלבד אבן, וכצפוי, לא משמיעות צליל. ולכן הוא החליט ליצור לוח שחמט- וגם כלים. המלאכה הייתה אמנם מפרכת, אך ללא ספק משעשעת. הוא דמיין את כלי השחמט שממתינים לו במחנה שלו: פסלונים יפייפים, עשויי עץ מהגוני מהאיכות הגבוה ביותר. אלו היו אותם כלי שחמט בהם שיחק עם אמו האהובה כאשר עוד בקושי מלאו לו שבע שנים, אותם כלי שחמט איתם שיחק מול אדוארד כאשר הוא היה באותו הגיל. כאשר טריסטיאן היה בן שבע, הוא ניצח את כמעט בכל פעם. היא אמנם הייתה שחקנית בינונית למדי, אבל הוא היה, כאמור, בן שבע. אדוארד מעולם לא הצליח לנצח אותו. אפילו לא פעם אחת. אפילו כאשר הוא ניסה לשחק ברמה נמוכה בהרבה מבדרך כלל, הם הגיעו למט סנדלרים פעם אחר פעם אחר פעם. זה היה איום ונורא, פשוט חרפה. אדוארד נכשל חרוצות בכל המלאכות שהיה מן הראוי שילמד, כל המלאכות שאביו הצטיין בהן. הנגינה שלו הייתה זוועתית, כתב היד שלו מבולגן וההתנהגות שלו מחפירה. כזה יצור שדוף וחסר כריזמה, כה שונה מהגבר הצעיר ויפה התואר שהוא היה עכשיו. הגבר הצעיר אל תוכו טריסטיאן נגח זוג קרניים.
לראשונה מאז המעשה, דקירת אשמה הרעידה את גופו. זה אדוארד. זה בנו היחיד. הילד שהעריץ את הקרקע עליה אביו צעד, בעל העיניים התכולות והגדולות שהבטיחו כל כך הרבה. זה הילד שלו. לא, לא לא לא. זה אויב, זה בוגד מטונף שניסה והצליח להחזיר אותו לשבי של פיטר. זה… לעזאזל, זה שניהם.
רק אז, שנה אחרי ששמע את הידיעה בפעם הראשונה, ההבנה האמיתית של המצב הכתה בו. כמו נפילה כה מכאיבה עד שהיא משתקת את נשימותיך, כמו סתירה מצלצלת שניתנת לילד שיצא מכלל שליטה, הוא הבין. רגש מחריד, מקפיא דם, התפשט כעת בגופו בעקצוץ מכאיב. זה היה מבעית, זה היה נורא, ויותר מכל- זה היה לא מוכר. מאז מות אימו הוא לא הרגיש דבר דומה לזה, הוא לא הרגיש דבר חזק כל כך. הרחמים שלו כלפי תרזה הדועכת נראו כעת מגוחכים כמעט. לא הייתה לו דרך לתת לזה שם, כיוון שאת המילים המשמשות לתאר דברים שכאלה הוא זרק ממזמן. לא היה לו צורך בהן, הוא חשב אז. וכעת, לא היה לו דבר לעשות מלבד לשבת שם, לנשום, ולחכות שזה יעבור. שאיפה, נשיפה.
הוא זינק לעמידה.
בידיים רועדות ואבן גדולה הגנרל החל לחרוט על הקיר ציור, או אולי סמל, פשוט למראה אך מורכב לתחושה. סמל שהיה בשבילו התמצית הטהורה ביותר של כוח, וגם של ביטחון. בקווים ארוכים ועמוקים, בצורה שלא תיעלם מעינו של אף אחד, הוא חרט את הכתר. את הסמל של אביו, ושלו וכן- גם של אדוארד.
כאשר הצורה המופשטת משקיפה עליו, הוא חזר להרגיש כמו עצמו פעם נוספת. אילו היה אדם אחר, אולי הוא היה מסיק מסקנות מהחוויה הכה משונה ומאירה בה נתקל. אבל, הוא היה הוד מעלתו הגנרל הראשון לצבא הממלכה טריסטיאן קסטור אלכסנדר, היורש הראשון לכתר והוא העדיף פשוט ללכת לישון- ומחר להעמיד פנים שדבר מכל זה לא קרה.

היסודן האחרון 86- הגנרל הראשון ונסיך הכתר
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (3)

תודה רבה הסיפורים שלך ריגשו וריתקו אותי את מדהים אין לי ספק שזה יהפוך לרב מכר כלל עולמי

05/01/2017 15:07

    וואו! תודה! זה ממש טוב לשמוע את הדברים האלה.
    לא צריך רב מכר כלל עולמי, אני אסתפק בסיפור גמור P:

    05/01/2017 15:15

הצלחת לגרום לטריסטיאן לעלות גם לי על העצבים…
אני לא יודעת איך להגיב לפרק הזה, מצד אחד לא קרה בו יותר מדי, אבל מצד שני זה הסביר והבהיר לי דיי הרבה דברים על העבר של אדוארד ופיטר ובנג’מין.
טוב, אני אפילו לא אטרח לכתוב שזה פרק מעולה (אופס, הרגע עשיתי את זה) כי אני כותבת את זה כל פעם מחדש.
בקיצור, תמשיכי!

07/01/2017 22:59
36 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך