הירח במלואו, והעטלף במעופו- 17

Moon Llight 21/04/2014 555 צפיות 3 תגובות

אמילי הלכה בשבילים.
על גבה היה תיק גב ובידה פנס כבוי.
היא תמיד העדיפה את החושך על פני האור המזויף של הפנס, בנוסף בלי הפנס היא יכלה לראות כל כך הרבה יותר כוכבים…
מדי פעם היא יצאה לטיולים ליליים שכאלו, בעיקר כשלאו היה חייב לחזור לביתו ומון לא הצליחה להביא את עצמה לחזור לביתה. לא היה לא אכפת במיוחד שזה מסוכן או דברים שכאלו, אם היא תהירג אמה תוכל פשוט להכחיש גם את זה.
הלילה היא החליטה לטייל בשדות הכותנה שבקצה העיירה. מאז ומעולם הם נראו לה מעניינים. במיוחד אחרי שהאיש הזקן שגר בבקתה במרכזם מת, ועוד יותר אחרי שהאיש השני קנה את הבית.
אמילי ראתה אותו בחטף פעם אחת, אמה נבדה כסוכנת נדל”ן, והיא הייתה זאת שמכרה לו את הבית. היא חזרה מבית הספר ברגל, וראתה את הטנדר הכחול שלו יוצא מהחנייה. הוא עבר לידה בנסיעתו הזריזה.
היא מעולם לא באמת שחכה את פניו, פנים כל כך ענוגות עם חיוך כל כך חביב וכל כך הרבה פצעים.
האיש היה בלונדיני, ופניו היו חבוטות ומלאות חבורות. היה לו פנס בעין ותחבושת על הצוואר. מאחוריו הציץ ילד קטן שהיא לא ממש ראתה, רק שהיה לו שיער שחור ושגם הוא היה חבוט כהוגן.
האיש נופף לה לשלום בחיוך שנראה קצת מוזר על הפנים החבוטות שלו, היא יכלה להישבע שלרגע העיניים הכחולות שלו נראו זהובות.
אמילי לא שמה לב לעץ הזית הגדול עד שהיא כמעט התנגשה בו, והיא לא שמה לב ליצור ששוכב לרגליו עד שהוא פקח עין יחידה וכהה.
הוא היה שחור. אך כפות רגליו, בטנו, חזהו, אפו, וקו דק בין עיניו היו לבנים. ארכו היה בערך מטר וחצי לא כולל הזנב. היו לא ארבע רגליים, פרווה ארוכה שמשום מה אמילי התפתטה לגעת בה, והוא שכב על צידו -צד שמאל כלפי מטה- כשכפותיו הקדמיות כיסו את עיניו, כאילו הוא לא רצה לראות אותה.
הוא היה מבעיט לחלוטין.
אבל אמילי הרגישה משהו, כמו מן גוש בחזה שלה -בדיוק איפה שנח תליון הרוז-קוורץ שאבא שלה הביא לה- שמושך אותה אליו.
אם היא לא הייתה כל כך מרוכזת בחיה, היא הייתה מרביצה לעצמה על הטיפשות.
היא לא חשבה בהיגיון, כאילו הגוש מהפנט אותה. היא ידעה שהוא לא יפגע בה, היא ידעה שאסור לה להדליק את הפנס, והיא ידעה שאם היא תלך לקרוא למישהו- הוא לא יהיה כאן כשהיא תחזור.
אמילי לא הייתה מהבנות שיושבות בחדרן ומתפללות שדרקון יקח אותן לארץ קסמים, וגם לא מפנטזות על גיבור אמיץ להילחם לצידו ברשעים.
אבל כשהיא ראתה את החיה הזאת היא ידעה: זה כאן, זה לא טבעי, וזה התפקיד שלה בעולם לעזור לו.
עכשיו היא רק צריכה לברר מה לא בסדר איתו ואיך היא יכולה לתקן את זה.
כשהיא התקרבה היא ראתה עוד פרטים, עין ימין שלו הייתה פקוחות אבל מזוגגת, בצבע כחול כהה. היא ידעה שהיא ראתה אותה בעבר, אלו לא היו העיניים של לאו ולא של אשלי ולא של אף אחד אחר ממכריה, אלו היו העיניים של וויל.
“אתה מן סימן שכזה, נכון?” היא לחשה. “העבודה שלי לא תסתכם בלעזור לך לקום, ו-וויל קשור לזה.” היא התיישבה בשקט ורוך לידו.
“אתה יודע, הוא נראה לי מוזר מהרגע שראיתי אותו. היה משהו מוזר בצורה שהוא הסתכל לכל כיוון ושמר את הידיים לעצמו ואת הכתפיים מכווצות. כאילו הוא מנסה להראות קטן ככל האפשר, כאילו הוא כנוע. זה בכלל לא מצא חן בעיני.” לאט לאט היא שלחה יד לגופו, הוא נרטע מעט אבל ברגע שהיא נגעה בו באמת השרירים שלו נרפו.
“אחרי שלוש מילים שלו הבנתי שהדבר האחרון שהוא זה כנוע, הוא פשוט ממש חכם. בכל מילה שיצאה לו מהפה היו אמת, שקר, ומשמעות סמויה. הוא ידע שלא כדאי להפגין כל כך הרבה ביטחון ושליטה בבית ספר.” עכשיו היא כבר ראתה את הפציעה שלו, כל הצד של ראשו שפנה מטה היה מכוסה במשהו דביק וכהה, בחושך לקח לה כמה שניות לזהות את הדם. היא נאבקה לשמור על קול יציב ומרגיע שאמרה את הדברים הבאים:
“הוא לא רצה להיות מנהיג ובטח שלא רצה את הצרות הנלוות ללהצטרף לחברה שכבר יש לה מנהיג בזנב פתוח כמו טווס. זה כמו להגיד: “אני חזק, אני גדול, ואני הולך לתפוס את המקום שלך.” במיוחד כי הוא לא חזק ולא גדול ואפילו אם הוא היה מסוגל להראות כאילו הוא אסרטיבי ומוכן להילחם, הוא לא היה מסוגל באמת לעשות את זה.”
בתנועות איטיות ומדודות היא הורידה את התיק מגבה והוציעה ממנו את ערכת העזרה הראשונה, וממנה את הגזה.
“זה מזכיר לי סרט שראיתי פעם בניישנל ג’אוגרפיק, על זאב שמצטרף ללהקה חדשה.”
בעדינות היא הרימה את הראש שלו מעט למעלה, בלי לגעת בפצע למרות שהיא לא הייתה בטוח בדיוק איפה הוא עם החושך והדם.
“אני אדליק את הפנס עכשיו, אל תפחד.” היא העירה ולחצה על הכפתור, הזאב נרטע קצת אבל לא נראה שהוא באמת היה מסוגל לעשות יותר מזה.
היה שם כל כך הרבה דם שהיא לא באמת הייתה יכולה לזהות את הפציעה, נראה שאבן חדה חתכה אותו, אבל לפחות זאת לא הייתה אבן קהה שפצפצה לו את הגולגלת. העין השמאלית שלו שהייתה בצד של הפצע נפקחה באיטיות ולמרבה המזל נראה שהיא לא ממש נפגעה, אבל היא נראתה כל כך נוגה, כל כך מפוחדת, אמילי לא ידעה שעין אחת של חיה יכולה לגרום לה להרגיש כל כך הרבה, אבל אין ספק שהעין הזאת עשתה את זה. היא כמעט יכלה לשמוע את המילים של החיה הזאת-
“מה את הולכת לעשות לי?”
אמילי ליטפה ביד אחת את הפרווה הרכה של הזאב, וביד השנייה עדיין החזיקה את ראשו. את הגזה הפנס היא הניחה את אחת האבנים מבלי לכבותו.
“אני צריכה שתתגלגל הצידה, בבקשה.” היא אמרה בקול. “כדי שאני אוכל לעזור לך.” העין הביטה בה ארוכות, ואז הזאב הפעיל את שריריו. אמילי עזרה לו להתגלגל כך שהחלק הפצוע בראשו יפנה כלפי מעלה. ואז היא התיישבה קרוב יותר לזאב, והניחה את ראשו בעדינות על ברכיה.
“טוב, אני אתחיל לנקות את הפצע, תשתדל לא לזוז.” אמילי הבינה שזה מטורף, אבל היא ידעה שהזאב מבין אותה. עובדה: הוא התחיל לנסות להתגלגל שהיא אמרה לו.
“יופי, את מדברת אל זאב ענקי שמצאת בעמצא הלילה בשדה שרחוק קילומטר מכל נפש חיה. את יותר משוגעת מלאו.” אמר קול בתוך הראש שלה.
“שקט! ואל תרדי על לאו!” ענה לה קול אחר.
“בסדר, את יותר משוגעת מאמא שלך.”
“זה מתקבל על הדעת.”
אמילי השתיקה את שני הקולות והתחילה לנגב את הדם בעדינות ככל יכולתה. הזאב נסוג וילל כשהיא נגעה באזור הפצוע, אבל אמילי המשיכה אפילו יותר בעדינות. מוציאה גם את האלכוהול הרפואי מערכת העזרה הראשונה.
לבסוף היא הצליחה לראות את הפצע, זאת הייתה שריטה ארוכה שמלווה בחבטה קהה שאמילי הייתה בטוחה שתתנפח מחר. אז היא הבינה, הוא בוודאי סובל מחתיכת זעזוע מוח.
אבל לא היה לה זמן לזה, עכשיו היא צריכה להתרכז בשריטה העמוקה והמדממת הזאת. היא נמשכה ממתחת לעין עד לזוית הפה, והזאב ילל כל פעם שהיא נגעה בה. אמילי סרקה את ערכת העזרה הראשונה בחיפוש אחר משהו שיכול לעזור. ואז היא מצאה.
חוט תפירה ומחט.
“טוב, אני הולכת לעשות משהו, וזה כנראה יכאב, אבל אל תזוז. זה לטובתך.” היא השחילה את החוט במחט, זה היה חוט תפירה רפואי, ומחט מעוקלת שכזאת.
ואז, לאט לאט היא השחילה את המחט דרך העור. הזאב ניסה לקום אבל הוא לא יכל. ועוד פעם. הוא נאבק בה אבל הוא היה חלש מידי. ועוד פעם והיא החזיקה אותו במקומו בכוח. ועוד ועוד ועוד פעם זהוא פשוט יבב וצרח ונהם ועשה כל מה שהוא יכל כדי שאמילי תפסיק ותשאיר אותו עם שריטה מדממת שבטוח תזדהם. ואמילי קשרה את החוט.
“הנה, נגמר.” היא אמרה.
אל תבכי, אל תבכי, אל תבכי.
העין הביטה בה שוב.
“ידעתי שאני לא יכול לסמוך עליך.” המילים ממש כאילו נשמעו בתוך הראש של אמילי, והן הכאיבו בליבה.
היא מרחה משחה אנטיביוטית וחבשה בתחבושת לבנה ונקייה, מקפידה לא לכסות את העין.
ואחרי זה היא פשוט התיישבה בגבה שעון אל האורן ופלג גופו העליון של הזאב על ברכיה, ידיה מלטפות אותו למרות שלא רצה בכך.
לפני שהעיניים שלה נעצמו מחשבה צלולה אחרונה חלפה במוחה.
“מחר אני אתקשר ללאו.”

היא התעוררה כשהמשקל של הזאב נעלם מברכיה.
היא פתחה את עיניה והספיקה לראות את שאריות הפרווה האחרונות נבלעות בגבו החיוור של נער רזה ושברירי.
“אלוהים אדירים.” היא לחשה. רק גבו של הנער נגלה לעיניה, הוא היה מכווץ בתנוחה עוברית ועירום כביום היוולדו.
הוא קם בנוקשות והסתובב לאט.
ברגע שהוא ראה אותה הוא צרח והתקפל, אבל אמילי הספיקה לראות הכל, את חזהו החשוף וגם עוד כל מיני דברים. הנער חטף את המעיל שלה שנח לידה, וכיסה את החלקים הפרטיים שלו. והסתובב בגבו אליה. ככה שהיא ראתה את גבו החשוף, אמילי לא הצליחה להביא את עצמה להפסיק להסתכל על הצלקת.
היא הייתה ארוכה ואדומה ומכאיבה למראה, זאת לא הייתה צלקת של חתך בסכין, יותר של הצלפה או מכה שפצעו את העור. היא התחילה באמצע השכמה השמאלית ונגמרה מעל לירך הימנית. לנער לקח בדיוק שבריר שניה להבין מה היא רואה, והוא הסתובב בבהלה. אבל אמילי כבר ראתה את מה שהוא ניסה להסתיר.
לבסוף היא הביטה בפניו החבוטים, הפצועים, החבושים ברישול, והמלאים בדם, של וויל.
היא צרחה, וגם הוא צרח.
“מה לעזאל!” לקח לה כמה שניות להבין שלזאב לא היו את העיניים שלו כי איכשהו מה שקורה קשור לוויל, היו לו את העיניים שלו כי הוא היה וויל. ואז היא נזכרה בירח המלא.
“אתה איש-זאב?!” היא שאלה בבהלה. “אלוהים אדירים! בבקשה תגיד לי שזאת מין מתיחה מוזרה ומושקעת להחריד, אחרת הראש שלי יתפוצץ.” היא ניסתה לנשום עמוק, לא בהצלחה רבה. וויל הביט בה במבט קודר, ונאנח.
“לוק יהרוג אותי.” הוא מלמל בכאב. “למה את כאן?! למה לא יכולת פשוט לא להיות כאן?!”
“לוק… זה לא אחיך הגדול?” היא שאלה.
אמילי החליטה לשים את כל עיניין ה”וויל הוא איש זאב” בתקיית “דברים להחרפן מהם אחר כך.” ממש ליד “יש אנשי זאב.” ו “ראיתי את וויל עירום.” אולי בעצם את זה היא תתייג בתקיית “הכחשה.” ממש ליד “לשנייה חשבתי שוויל נראה ממש טוב בלי חולצה.”
“אלוהים אדירים, כן. לוק הוא אחי הגדול.” וויל השיב בעצבנות. “ואני מת, לחלוטין מת. אני אקפוץ מצוק, הוא יזרוק אותי מצוק. אני אקפוץ מצוק ואקח אותך איתי. בעצם, אני פשוט אזרוק אותך מצוק.” הוא מלמל.
“אני מעדיפה לא להיזרק מאף צוק בזמן הקרוב.” אמילי אמרה. אפילו בזמן שכזה היא מצאה דרך להיות צינית.
“אני לא צוחק, זה ממש מסוכן. ובכלל: איך את לא מתפוצצת או משהו? בשם אלוהים, כרגע גילית שיש אנשי זאב בעולם.” הוא התלונן.
“איך אתה לא מתפוצץ? אני רואה אותך בלי חולצה.” וויל הביט מטה וצעק. מנסה לכסות בידיו כמה שיותר מהחזה שלו.
“את מוכנה להפסיק עם זה כבר! מה כל כך מעניין אותך בבטן שלי?!” הוא צעק. אמילי צחקה.
“אולי זה שאפשר לשחק עליה דמקה?” היא הציעה, וויל הטה את ראשו הצידה בחוסר הבנה. “זה אומר שאתה נראה טוב, אדיוט. תגיד תודה.” היא אמרה במורת רוח.
“תעשי לי טובה תחסכי ממני את החרא הזה ופשוט תפסיקי לנעוץ בי מבטים.” הוא רתן, וחיפש משהו להתכסות בו. אמילי נידבה את חולצה המכופתרת שלה, היא לבשה אותה פתוחה עם גופיה לבנה מתחתיה, אבל וויל היה כל כך דקיק שהוא הצליח לסגור אותה. ועכשיו אמילי קפאה באוויר הזריחה הקר.
“תגידי, ממתי את כאן?” הוא שאל. אמילי קימטה את מצחה.
“אתה לא זוכר? חבשתי לך את הפצע כשעוד היית זאב.” היא אמרה. וויל שוב הטה את ראשו, ונגע בחבישה. נראה שהוא מאוד מופתע לגלות אותה. “אתה זוכר משהו מהלילה בכלל?” היא שאלה, הוא נד בראשו לשלילה.
“רק שנפלתי מהעץ ו…” קולו של וויל גווע. “מה? למה היית על העץ?”
הוא שלח יד אל צד צוורו, היו שם זוג שריטות קצרות ועמוקות.
“לוק…” הוא לחש, ואז הביט ישר בה. “אני חייב לחזור.” הנשימות שלו נעשו בהולות. “מהר, אני חייב לחזור לבית שלו.” הוא מלמל, ופנה ללכת.
“חכה! אתה עדיין פצוע!” היא קראה וקמה אחריו, מרימה את התיק אל כתפה ביד אחת ותופסת את הפנס באחרת.
הוא פשוט המשיך ללכת, לחלוטין מתעלם ממנה.

הירח במלואו, והעטלף במעופו- 17
דרוג הסיפור 4.3 | 3 מדרגים

תגובות (3)

וואו…
המשך! וגם היסודן האחרון ושילד!

21/04/2014 06:45

ווהו! סוף סוף המשכת!!
עכשיו תמשיכי!!!
~יש לך כמה שגיאות כתיב, ממליצה לעבור עליהם~

21/04/2014 10:42

^
הרבה זמן שלא המשכת! תמשיכי!

22/04/2014 07:25
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך