הכרוניקה של שאדו – פרק 1: על גג העולם

03/04/2014 420 צפיות אין תגובות

מה זה להיות אנושי? המחשבה הזאת הטרידה את מוחו של שאדו מזה כמה לילות, מדירה שינה מעיניו עד השעות המאוחרות ביותר של הלילה. הוא שכב לו במיטתו הנוחה בעלת הסדינים הלבנים, צופה לתקרה כשידיו מאחורי ראשו, אצבעות משולבות ונאנח. הוא הניד ראשו לחלון ממנו הבהיקו הכוכבים הזוהרים על פני הווילון האפל של לילה חסר עננים.
הוא אז הניד את ראשו לצד השני לעבר ארון הבגדים שבחדרו. על הארון נשענה חרבו – חרב שחורת להב חד צדדי כמטר ווחצי אורכה ועובייה כשל כף יד של אדם בוגר. ניצב החרב היה באורך זרועו של שאדו עצמו.
היא נשענה על הארון, מבהיקה באור מנורות החדר כאילו הייתה חדשה – זאת למרות כל החיים שנטלה בשלושת החודשים האחרונים.
הנער בן השבע-עשרה נאנח והתגלגל על צידו. הוא עצם את עיניו וכמו בכל לילה השינה התנפלה עליו ללא אזהרה מוקדמת, שולחת אותו לעולמות אחרים למספר שעות.

שלושה חודשים קודם לכן היה שאדו נער רגיל מן השורה; מנסה לשמור על ממוצע ציונים יציב בבית ספרו, אווירה טובה בין חבריו ולהצליח בקרב הנשים. נראה היה כי לאחר חופשת הקיץ הקרבה יסיים בתוך שנה את חייו כתלמיד תיכון ויעבור לחיות את חייו כפי שיבחר לעצמו.
לגורל אומנם הייתה תוכנית שונה.
הוא נחטף על ידי המאמן הנוכחי שלו, והאדם האחראי עליו במקום הוא נמצא – שיין סטאיקס. זה הביא אותו למגרש חניה בלילה חסר ירח ולאחר התראה קצרה שלח אותו ללא נשק להילחם במפלצת היכולה להשליך מכולת משאית בהינף יד ולגלגל אותה כאות נפשה. שאדו מצא עצמו, לאחר קושי וסבל רבים, מביס את המפלצת – כורת את ראשה עם אותה החרב שניצבת עכשיו ליד ארונו. הוא גילה כי בידו כוח שלא יכל לתאר לעצמו מעולם, כוח שהיה בו מאז שנולד ואולי אפילו לפני.
מאותו הרגע צורף שאדו למסדר השומרים.

בתחילת הזמן נוצרו להם העולמות, מי או מה יצר אותם לא ידוע לאלו הנמצאים עמנו באותו המישור, אך לא היו אלא כדורי סלע בודדים המרחפים להם באינסוף מסביב לכדורי סלע וגז גדולים אף יותר – היו אלה יקומים ומישורים שרק דמיון יכול לשער מה בהם.
מבין כל העולמות שתיים היו הקרובים ביותר מן ההתחלה – עולם האדם והעולם השני שזה לכינוי אלאת’ בידי תושביו. אותו עולם הכיל בו כל אותם יצורים שמיתולוגיות ואגדות האדם כיום מספרות. בשל מעבר יצורים מאלאת’ לעולמינו נולדו אותן אגדות.
תחילה לא ידעו העולמות זה על קיומו של השני, אך עם הזמן, בשל כוחם הרב של תושבי אלאת’ הם מצאו את עולמינו וכן דרכים להגיע אליו. הייתה זו תקופה אפלה בשחר האנושות, כאשר מאלאת’ זרמו להם נחילים של יצורי שאול אל העולם ועשו בו שמות, שכן האדם בזמנו היה חלש.
כה נמשכו הדברים כאשר האדם אכלס את עצמו בערים מוקף מפלצות ומפחד מהלילה בשל היותו טרף לאלו העליונים ממנו.
כולם פרט לאדם אחד.
שמו המקורי אינו זכור, אך הרשומות מציגות את שמו כדניאל טלוניוס, זה שכיום זכה לכינוי ‘טאלון’. היה זה אדם שלא ניצוד כמו השאר, המפלצות פחדו ממנו פחד מוות. הוא היה חזק מבני האדם; כוחו הפיזי השתווה לנחשי הענק שהטילו אימה בימים, קסמיו היו חזקים מאלו של בעלי האוב שהחזירו חיים לנשמת אפם של המתים ומוחו היה חד יותר מזה של כל דרקון שניצב מולו.
לא ידוע או זכור כמה זמן חיו בני האדם תחת דיכוי הדמים של תושבי אלאת’, אך אירועי סוף התקופה חקוקים באבן.
טאלון הביט על העולם ועל אחיו בני האדם, ולאחר מאות שנים החליט כי בידו לשנות ולהחזיר דברים לסורם.
הוא אסף אנשים שמצא בהם את הפוטנציאל לשנות, את אותם שברירי אנרגיה בהם הוא עצמו ניחן ופיתח אותם – אימן אותם באומנות הלחימה והכוח שבו הוא עצמו והם ניחנו. הם היו שבעים ושתיים במספר, וכה הם זכו לשמם ‘שבעים ושתיים הבנים הראשונים’.
בסופו של דבר היו הם מוכנים, וכרוח סערה טיהרו את העולם מתושבי אלאת’ בטיהור הגדול. המסע ארך מספר שנים, אך לבסוף הדבר נעשה, ותושבי עולמינו לעד הביטו בהם כאל מלאכים שבאו לגאול אותם מייסוריהם.
עם הזמן גדל המסדר – ילדיו של טאלון הולידו ילדים, וילדיהם הולידו ילדים נוספים. המסדר גדל משבעים ושתיים לוחמים ללגיונות של לוחמים על אנושיים שמטרתם לשמור על האיזון בין אלאת’ לעולמינו, כשטאלון בראשם.
כנטיית בני האנוש אותה הערצה שהכירו האבות הפך למגור ושנאה בידי הנינים שפנו נגד שומריהם. טאלון הבין והכיר בתופעה, וכן החליט שמסדרו יפעל מתוך הצללים – ישמור על בני האדם כמגן הנשמר מן העין. כך תוך מספר דורות נעלמו השומרים מזיכרון האדם, עדיין שומרים עליהם מהצללים.

העידנים חלפו והמסדר גדל, מבצע את עבודתו נאמנה ללא רבב. אך טאלון בסופו של דבר נפל לטירוף מסיבות שאינן ברורות לנו בימינו.
הוא התחיל להביט ברחמים וייאוש על אותם האנשים שעליהם ניסה להגן. גם ילידי אלאת’ לא מצאו חן בעיניו – הוא הביט על כל ילידי היצירה כנחותים וחלשים ולא ראויים לקיום.
הוא הרגיש את הצורך לשנות בעצמו, ליצור בעצמו. אך על מנת ליצור קודם יש לטהר, הוא היה צריך לפנות מקום.
הוא היה צריך למחוק את האחרים.
תחילה עשה זאת שיטתית, שולח את חיילי המסדר לבצע משימות שתחילה נראו כמוזרות, אך אז הפכו לטירוף מוחלט, גורמות להרג המוני ללא צורך אמיתי. עד שבניו הבחינו במה שארע הנזק כבר נגרם, הם מיד פנו נגדו והחל העימות.
הקרב בין טאלון לשבעים ושתיים בניו הראשונים היה הרסני – יבשות פוצלו, ימים התאדו, שמיים נפערו והמציאות עצמה נקרעה תחת העימות האיום בין האב ובניו.
בסוף העימות כל שבעים ושתיים הבנים קיפחו את חייהם במטרה להפיל את אביהם. טאלון עצמו נעלם כאילו לא היה – לא נמצאה גופה.
מן ההריסות נבנתה ברית בין תושבי אלאת’ ומסדר השומרים, ברית שהחזיקה עד היום.
השומרים המשיכו במשימתם עידנים משחר האנושות, בסיסם ממוקם בקומות העליונות של מגדל בבל שנותקו מן האדמה, נותרים כעיר מרחפת באוויר מעל הים התיכון הרחק ממגע אדם – מגייסים שומרים חדשים לשורותיהם במילוי שורות הלוחמים שנופלים במילוי תפקידם, כל אלו מזרעי שבעים ושתיים הבנים הראשונים שפוזרו בעולם עם העידנים.
אולם השומרים היום לא חזקים כפי שהיו פעם, אך נחישותם ואומץ ליבם ממלאת את החסר.

שאדו כעת חלק מאותו מסדר, היסטוריה ואחריות.
בין אם חושק בכך או לא.

שאדו הקיץ משנתו בקיצה טבעית לאחר כעשר שעות שינה. הוא שלח מבט לשעון שהציג את השעה אחת בצהריים. הוא התיישב במיטתו ומשך את פניו מטה בעודו מפהק, פוער את פיו וכמעט מנתק לסת מגולגולת.
הוא נעמד ממיטתו וניגש למתלה הבגדים שם היו תלויים הבגדים שהקצה לו המקדש העליון, אותה עיר מרחפת, ששימשו אותו ללחימה.
הוא לבש את מדיו – גופייה שחורה חסרת שרוולים לגופו ומכנס דגמ”ח שחור לרגליו. לקצוות רגליו נעל מגפיים שחורות ומעל גופו מעיל ארוך שחור חסר שרוולים כשבגבו טבעת ברזל באזור הגב על מנת לשים שם את חרבו גדולת המימדים. על כל אמה הייתה לוחית פלדה באורך האמה חגורה לאיבר ברצועות עור ששימשה כאיזושהי שכבת מגן ליד חשופה.
הוא שם את חרבו בגבו ופנה לצאת מחדרו.
הוא סגר מאחוריו את הדלת ופנה ללכת שמאלה במסדרון הארוך כשלצידיו נפרשות עשרות ומאות דלתות של שומרים נוספים שגויסו לא מזמן. בסופו של מסדרון זה נפרס מולו ההיכל הראשי, דומה במקצת ללובי ענקי של בית מלון יוקרתי – מרווח ומלא באנשים, ממנו ניתן להבחין בעשרות קומות שבכל אחת עשרות מסדרונות ארוכים המובילים למאות חדרים ברחבי קומפלקס המגורים הנוכחי (שהיה אחד מתוך שבעה).

שאדו שלח מבט מטה. הוא היה בקומה השישית.
מזה כמה ימים שהוא תוהה אם יצליח לקפוץ מטה ולנחות ללא פגע. הדבר ידרוש ממנו ריכוז די רב ושימוש יעיל באנרגיה שברשותו – דבר שהתקשה לעשות מהרגע הראשון שבו שבר את המחסום הראשון והשתמש באנרגיה הפנימית שלו.
קבוצות האנרגיות שקיימות בשומרים מתחלקות לשלושה קטגוריות:
הראשונה והנפוצה ביותר מכונה ‘אנרגיה מניפולטיבית’ שכן היא בעלת כמות סבירה במשתמש ועל מנת להשתמש בה יש צורך בריכוז ברמה בינונית.
השנייה מכונה ‘אנרגיה גולמית’, היא נמצאת בכמות מצומצמת במשתמש, אך השימוש בה קל. רוב אלו בעלי סוג האנרגיה הזאת מסוגלים ללמוד דברים במהירות ולהשתמש בטכניקות מסובכות ביעילות, אך לא לזמן רב שכן מלאי האנרגיה שלהם מתרוקן במהרה.
השלישית והנדירה ביותר היא ‘אנרגיה טהורה’. היא נמצאת בכמות אדירה במשתמש, ומעניקה לו יכולת להילחם זמן ממושך עם כוח אדיר, אך עם כמות כזאת אדירה של אנרגיה מגיעה הקושי להשתמש בה. אלו שנולדו עם חתימת האנרגיה הטהורה לרוב לוקחים זמן רב ללמוד דברים חדשים ולהשתמש במה שיש להם.
שאדו נולד עם השלישית.
בנוסף לסוג האנרגיה ישנם יסודות הקיימים בעולם בהם יכול השומר להשתמש, בין אם ניחן בהן בכישרון טבעי או למד אותן תוך כדי אימונים. היסודות העיקריים הם אש, מים, אדמה, אוויר, ברק, אפלה ואור כאשר ניתן למזג בין שתי יסודות עיקריים ליצירת יסודות מורכבים או לשלב אף יותר ליצירת יסודות עילאיים.
שאדו ניחן בכישרון עם יסוד האש – יסוד קשה לשליטה, כנראה הקשה מבין שבעת העיקריים.
עם אנרגיה הקשה לריכוז ויסוד הקשה לשליטה שאדו מצא עצמו בביש מזל כאשר ניסה ללמוד מהלכים מורכבים או איכשהו לשלוט בכוחו העל אנושי לצורכי לחימה מורכבת. אך עם זאת הראה כוח רב יחסית לטירונים חדשים כמוהו והצליח בכמה וכמה משימות.
למרות זאת עדיין מביטים עליו חלק מן האנשים בעין עקומה בשל מקרים מן העבר הלא רחוק.

הוא החליט שהזמן לתהיות תם. הוא שם רגלו על המעקה וזינק ונעמד עליו. הוא הביט מטה על רצפת ההיכל שש קומות מתחתיו, נשם עמוקות ועשה צעד קדימה וכך החל בנפילה למטה.
הוא התכוון לכופף את רגליו ברגע שיגעו ברצפה ולדחוף את האנרגיה תחת רגליו כמזרן בולם.
הדבר היה טוב בראשו, ובתיאוריה היה אמור לנחות בצורה נקייה ללא רעש.
במקום זאת הוא נפל בעוצמה, מרעיד את הרצפה תחתיו וסודק אותה, שולח חתיכות שיש כרסיסי רימון לכל עבר, מרים רעש גדול בתהליך.
“זה לא היה אמור לקרות” אמר לעצמו שאדו ונעמד בזהירות, מרים את ראשו מרצפת השיש ההרוסה לעיני הסובבים המופתעים שעצרו ממלאכתם רק בשביל להביט בדביל שהחליט לקפוץ מהקומה השישית ולחשוב שלא ימשוך תשומת לב.
מספר שניות של דממה שררו בהיכל.
“אני אשלם על זה” אמר והצביע מטה בפרצוף מסיר אשמה. כולם בהדרגה איבדו עניין וחזרו לעיסוקיהם האישיים או המקצועיים.
שאדו נאנח, אין לו מזל בדברים האלה.
הוא צעד מחוץ לאותה חלקה שבורה ברצפת השיש, שולח מבט חטוף להרס שעשה, נאנח והמשיך לחדר האוכל.

חדר האוכל היה מודרני לתפארת – שולחנות בעלי לוחות זכוכית כמעט שקופות לגמרי על שלד אלומיניום ניצבו בהמוניהם כשלידן כיסאות בעלי מושבי פלסטיק ושלדי אלומיניום שחורים. במרכז החדר היו מגשים מחוממים המלאים במנות לשלושת הארוחות העיקריות ביום (בגלל שמחזורי יום ולילה של כל שומר ושומר היו שונים אחד מהשני הארוחות היו נגישות בכל שעות היום למען נוחות. אחד יכל להתעורר בשעה שבע בערב ולאכול ארוחת בוקר בזמן שחברו שעומד לפרוש לשינה באותה השעה יכול לאכול ארוחת ערב לדוגמא).
הנער תפס צלחת, העמיס עליה בבשר ממגשי ארוחת הערב והתיישב לאכול בהנאה.
“אתה לא יכול פעם אחת להתעורר מבלי להעיר את כל הקומפלקס עם השטויות שלך?!” גער בו שין והתיישב בכיסא מולו.
“זה חלק משגרת הבוקר שלי” ענה לו שאדו.
“לעשות לי חיים קשים?”
“בינגו!” אמר שאדו ובלע חתיכת בשר חצי לעוסה “אבל ברצינות, אני אשלם על זה”.
“אין צורך, המסדר עצמו משלם על נזקים כאלה ואחרים” אמר שין והתרווח בכיסא, מרגיש בבית.
“אז יש לך משימה בשבילי?” שאל שאדו “בבקשה תגיד לי שאין כלום ואני יכול ללכת להתאמן על להב האנרגיה הזה שאני מתקשה איתו כבר כמה שבועות”.
“מתקשה?!” הצטעק שין בצחוק רם “לקרוא לזה ‘מתקשה’ זה כמו לומר שמלחמת העולם השנייה הייתה סתם אי הסכמה”.
“אוקי אולי קצת יותר ממת…”
“זה כמו לומר שהטיטאניק הייתה סתם ‘אופס’!”
“טוב, הוכחת את הטענה שלך…”
” זה כמו לומר שפצצת הצאר הייתה סתם זיקוק!”
“אתה עולה לי על העצבים…”
“זה כמו לומר ש…”
אוקי הבנתי!” זעם עליו שאדו בעוד ששין מתפקע מצחוק “זה התפוצץ לי בפנים ושרפתי לעצמי את הגבות! מרוצה עכשיו?!”
“אין לך מושג עד כמה…” התייפח שין מצחוק, מנגב דמעה מעיניים אדומות, “בכל מקרה, כן יש לי משימה בשבילך” אמר לו ושאדו נראה מעט מאוכזב.
“אל תדאג” הוסיף “המשימה הזאת מעניינת יותר, הפעם אנחנו לא שולחים אותך לבד. מחכים לך כבר ביעד שתי אנשים שצריכים עוד מישהו שיעזור להם לטהר מקדש עתיק שהם גילו בו פעילות שאולי ואולי לא הגיע מאלאת’ ללא אישור”.
“אתם שולחים אותי בתור תגבורת?” שאל שאדו, מרים גבה.
“פחות או יותר. עד כה כל המשימות שלך היו איתור וחיסול, רק שהפעם זה נמצא בצל הספק. או שלא יהיה שם כלום ופשוט תחזרו ותוכל להמשיך בעיסוקייך, או שיהיה שם משהו ותצטרכו לגלות מה זה. כך או כך אתה יוצא מורווח איכשהו” אמר שין, שלף קופסת סיגריות מכיסו, הפך אותה והחל להכות בתחתית קלות כנטייתו לפני שיוצא לעשן.
“אין לי באמת ברירה נכון?” אמר שאדו ומגלגל את עיניו, תוחב לפיו עוד חתיכת בשר.
“לא ינומו ולא ישנו ולעולם לא ייסוגו מאתגר ולחימה תוך מילוי תפקידם” ציטט שין את טאלון, מקים המסדר, בצורה פואטית והרואית מוגזמת.
“אני אבין את זה כשלילה” ענה שאדו, בלע את חתיכת הבשר האחרונה ונעמד עם הצלחת בידו האחת ושולח יד שנייה לעבר שין, שהגיש לו תופס שאמור לשמש את שאדו מאוחר יותר.
“אתה יודע איך זה עובד” אמר שין ושלף סיגריה מן הקופסה ” לך אל חדר האבן, תן את התופס לאחד מהחלוקים הלבנים והוא ישלח אותך לדרכך”.
“אני יודע איך זה עובד” אמר שאדו והניח את הצלחת על עגלת הפינוי “עשיתי את זה משהו כמו עשר פעמים בעבר”.
“עשה חיים” אמר שין, שם את הסיגריה בפיו וקרץ לשדו, ואז יצא מחדר האוכל בסערה.
שאדו שלח מבט בתופס, קיפל אותו והחל בהליכה לחדר האבן.

באחד מקצוות ההיכל הגדול ישנם מדרגות המובילות לקומות התחתונות של המקדש העליון. בקומה התחתונה ביותר קיים חדר האבן – מקום משכנה של אבן ההישתגרות האדירה שמקנה למשתמשים בה להגיע כמעט לכל מקום בשתי העולמות באופן מיידי.
אבן ענק הזוהרת בצבעי אדום דובדבן מוקפת באנשים הלבושים בחלוקים לבנים וכפפות לייטקס לבנות גם כן הנוגעים תמיד באבן, שולפים ממנה רסיסים קטנים, בוחנים אותם ואז תוחבים אותם חזרה באבן.
שאדו צעד מטה בגרם המדרגות, מעט מסתנוור מן האבן המפורסמת, המאירה לבדה חדר גדול ואפלולי זה. לבסוף נגמר הגרם והוא צעד על רצפה מישורית, סורק בעיניו אחר חלוק לבן שיוכל לעזור לו. לבסוף הבחין באחד כזה שנראה חסר מעש והחל בצעידה החלטית לעברו, אך לפתע נתקעה כתפו באדם שעבר לצידו בהחלטיות לא פחותה מזו שלו.
שאדו הסט את מבטו להבחין מי נתקע בו, ואז עצר וחצי חיוך מעט זדוני עלה על פניו.
” בעיות בביצוע משימה?” אמר בנימה מעט מתנשאת.
“לא אמרתי דבר בשביל להימנע משיחה איתך” ענה לו האדם בנימה מלגלגת “אבל לא פלא שלמישהו כמוך אין משהו טוב יותר לעשות מלחפש עימות עם עליונים ממנו”.

האדם שבו נתקע שאדו היה ניק וויפר, שומר בן גילו בעל ניסיון רב בתחום בשל כך שגודל באלאת’ ומגיל קטן אומן על ידי אביו להיות שומר.
בעל אנרגיה גולמית ויסוד בסיס ברק הוא היה מהיר ומיומן ובשל כך היה בעל דרגה גבוהה יחסית, בהחלט גבוה מזו של שאדו שהיה בתחתית הדרגות.
ניק היה בעל שיער בלונדיני באורך אצבע שנשפך מטה בצורה די מעוצבת, כאילו ישב כל בוקר על השיער שלו ועיצב אותו שיראה זרוק אך אופנתי. לגופו לבש בגדים לבנים – חולצה ששרווליה מגיעים רק קצת מעבר למרפק, מכנס דגמ”ח בגוון קרם עשיר ומגפיים באותו הגוון. לגופו היו מספר חגורות שעל כל אחת היו מספר תאים שאחסנו כנראה שיקויים לשימושו או כל דבר שיחפוץ בו, כאשר לכתפו לוחית שריון עם סמל המשפחה שלו – נחש – חרוטה בה בצורה מעוצבת וזהובה.
לגבו הייתה חגורה חנית קריסטל כחולה כשחוד החנית היה מעט ארוך ודמה ללהב מאשר חוד חנית. הדבר היה מעוצב כאילו גולף מקרח בצורות מעוגלות וגבישיות למראה, חלקות ומלוטשות.
שאדו זרק הערה זאת משום שהבחין בחבישה שביצע ניק על כתפו הימנית, שעל פניה נראה כבר כתם דם רציני.
זמן לא רב לאחר ששאדו הגיע למקדש מצא את עצמו עם יריב בידיים לאחר שיחה לא ארוכה.
כנראה אמר משהו לא במקום, אך ניק הוא זה ששלח את המהלומה הראשונה.
כך או כך מצאו השתיים את עצמם אויבים מושבעים למרות שלא ממש מכירים זה את זה- נלחמים פה ושם במשך שלושת החודשים האחרונים כזוג ילדים שתמיד האחר מתחיל את התגרה והיא מופסקת באמצע על ידי גורם מוסמך זה או אחר.

“עליונים ממני?” אמר שאדו בחצי חיוך מתגרה “אבל אני מתחיל מריבות רק איתך, די סותר את הטענה הזאת. לא?”
“אילולא היו מפסיקים אותנו כל פעם מחדש הייתי מראה לך עד כמה אין לך מושג על מה אתה מדבר, טיפש” אמר ניק בעצבים “אני ואתה זה כמו אריה וארנבת, אין אפילו טעם להשוות!”.
“יש לך את הביצים לעמוד מאחורי המילים האלה?” אמר שאדו ותפס בניצב חרבו שעל ידו “כי אם כן תאמין לי שאני עומד לחתוך אותן”.
“יש לי דברים טובים יותר לעשות” אמר ניק והפנה לו את גבו “כך או כך חל איסור להילחם בתוך החדר הזה. אצטרך לפתוח לך את התחת במועד אחר”. ניק סיים את דבריו וצעד לו במעלה גרם המדרגות מחוץ לחדר בזמן ששאדו משחרר איזו קללה חרישית מבין שפתיו וממשיך לחלוק הלבן בפינת החדר.
לא היה צורך במילים, הוא פשוט הגיש לחלוק הלבן את המסמך שמציג את המשימה לשמה נשלח והמיקום המדויק. החלוק הלבן שלבש מסיכה כימית לבנה גם כן רק הניד את ראשו וניגש אל האבן העצומה והחל למששה. הוא ליטף אותה בידיו מכוסות הגומי ואז שלף ממנה רסיס קטן כגודל זרת, בחן אותו למספר שניות ואז נתן אותו לשאדו.
הנער הביט באבן, שזהרה גם כן באור אדום-דובדבן אפלולי. הוא הזרים בה מעט אנרגיה ובכך הפעיל אותה. הוא הרגיש כיצד הופך לאור, נשאב אל תוך האבן העיקרית ואז נורה לאדמה כאילו היה פגז הנורה ממסוק המעופף מעל טרפו ומשחרר הסתערות הרסנית של קליעים רבי עוצמה.
תוך פחות משנייה מצא את עצמו נוחת על אדמה מדושנת ועשבית, מוקף בעצים רבי קומה משמאלו ומאחוריו. מלפניו ומימינו ניצבה לה פירמידה דרום אמריקאית שכנראה השתייכה לילידים עובדי האלילים טרם האדם הלבן הגיע וגנב את האדמה מהם בדם, אש ופלדה.
“עוד שנייה יבקשו ממני להחליף את חרבי בשוט ולקרוא לעצמי אינדיאנה ג’ונס” אמר שאדו בציניות לעצמו והחל בצעידה לעבר הפירמידה. מגפיו מעכו עשב ודשא כאחד בהולכם למבנה האבן העצום, תר בעיניו אחר בני אדם שכנראה אלו אותם השתיים אותם הזכיר שין.
בצעידתו הבחין בדבר מה שרוע על הדשא, דבר מה שחור משחור בעל מימדים של אדם גדול מימדים. בהתקרב הבחין בברק טבעי העובר על הגופה כברק העובר על פרווה מצוחצחת ובריאה, ואז הבחין גם בזנב ארוך חסר תנועה.
הוא ניגש אל מה שזה לא היה והניח ידו על זה. הפנתר השחור היה מת מזה זמן רב שכן גופתו כבר הייתה קרה, אך לא היו סימני דם בשום-מקום, והחיה נראתה כבריאה בשיא חייה.
איך מתה?
טרם הצליח למצוא תשובה לשאלה ארבעה חיצים הציבו אותו במסגרת, כל אחד מהם זוהר בתכלת כאילו היה קליע הזוהר בכחול. בין ארבעת החיצים נוצרה רשת הזהה להם בצבעה וכבלה את שאדו, מלפפת אותו מכל צדדיו כטרף התקוע בקורי עכביש.
חרבו הייתה עודה בגבו, וידיו כבולות ולא יכולות להגיע אליה. הוא היה כבול אך זיהה את האנרגיה כאנושית.
“היי!” צעק בעודו מתפתל על הרצפה כחסר אונים “אני התגבורת שלכם! שחררו אותי מהשטות הזאת!”.
נשמעה נקישת אצבעות והרשת התנדפה באוויר כאילו לא הייתה. שאדו זינק על רגליו וניער את עצמו מן החול והעשב. לפניו ניגשו שתי דמויות אנושיות בכל צורתם. אחד מהם היה נמוך משאדו בראש, לבוש בגלימה וברדס, ופיו שאינו היה מוסתר בידי הצל שהטיל הברדס על פניו היה מכוסה במסכת עור בצבע כחול כהה בהתאם לגלימתו. לגופו היה בגד גוף בצבע אפור שנראה היה עבה בצורה מה, עם מספר צורות ספיראלה חרוטות בעור כרשת על גופו. על ידו הימנית הייתה כפפת קשתים בה האגודל, האצבע המורה והאמה היו חשופות.
האדם השני היה גדול משאדו בראש, ומבנה גופו נראה מעט עבה משל שאדו עצמו, וידיו נראו כאילו נחרטו בגרניט – כה חטובות וקשות.
ראשו היה בעל פלומה קלה של שיער שכנראה היה גוזז במכונה כל מספר ימים לשם נוחות.
בניגוד לשותפו היה לבוש בצורה פחות מיוחדת – גופייה עבת כותפות בצבע תכלת עם סימנים מוזרים ושחורים עליה, חסרי תכלית פרט ליופי. מכנס רחב בצבע אדום וחגורה שאיחדה בין החולצה למכנס, ובה כעשרים מבחנות במכילות כולן את אותו הנוזל השקוף.
לידיו, לעומת זאת, היו זוג צמידי ברזל סגולים ועבים שנראו לשאדו כבדים מאיזושהי סיבה.

“ככה מברכים את חיל הפרשים?” אמר שאדו בעוקצנות ובחצי החיוך האופייני לו.
“מצטער בקשר לזה” אמר חובש הברדס ונראה היה שחיוך עולה מעבר למסכת הפנים שלו “ההגעה שלך די העירה אותנו. אי אפשר להיות בטוח מידי נכון?”
“העירה אתכם?” הרים שאדו גבה “ישנתם בזמן שאתם מחכים לתגבורת?”
“מה עוד היינו עושים?” אמר לו חובש הברדס “אנחנו פה כבר שעתיים, צריך איכשהו לשרוף את הזמן”.
“אני מחבב אותך” העיד שאדו בחיוך ושלח יד קדימה ללחיצה “אני שאדו דארקסול” הכיר את עצמו.
שניהם לחצו את ידו כל אחד בתורו.
“אני לוגן פיניקס” אמר חובש הברדס “והבחור המגודל שלידי הוא גיא קאליבר”.
“קאליבר” אמר שאדו בפנים מסוקרנות “שם מעט מוזר אני חייב לציין.”
“כי דארקסול הוא שם כל-כך נפוץ?” אמר גיא בחצי חיוך.
“תתפלא” ענה לו הסייף “בכל מקרה, מול מה אנחנו עומדים פה?”
“מול זה.” אמר לוגן והצביע לעבר הפנתר.
שאדו הביט בגופה מספר שניות מבלי לומר דבר.
“זה מת.” אמר שאדו והניע את הגופה ברגלו, זאת לא נעה פרט לחזרה למצב השכיבה המקורי שלה.
“תביט קרוב יותר” אמר לוגן וכרע ברך ליד ראש החיה. הוא שלח את שתי ידיו לצווארה והזיז את הפרווה הצידה “הוא מת מחנק על ידי שרשרת דוקרנים. הצורה שבה לופפה השרשרת סביב גרונו לא נוצרה מהשלכה אלא ליפוף עצמי של השרשרת, משמע שמי שרצח אותו יכל להשתמש באנרגיה בשביל לשלוט בשרשרת. בהתחשב בצורה של הדוקרנים ובמי שמשתמש בשיטת לחימה שכזו אפשר להניח על פי הסתברות שאנחנו עומדים פה מול בלי לילית ממזרח ליערות אלדאר. המעבר לעולמינו נאסר עליהם בשנה החמישים לנפילתו של אולת’אן. זה בערך 1648 בלוח השנה שלנו.”
שאדו לבש ארשת פנים מורשמת והניד בראשו לחיוב.
“אתה חושב שזה מרשים?” שאל גיא בגיחוך “הבחור פחות או יותר אינציקלופדיה מהלכת. אם יש רישומים על זה בספרייה שבמקדש – הוא יודע את זה בעל פה!”.
“אוקי שרלוק” אמר שאדו “מול מה בדיוק אנחנו עומדים פה?”
“מארבים, הרעלות וכנראה קוסם מטורף אחד אם להסתמך על חוליות תקיפה שלהם” אמר לוגן וקם על רגליו “הם לרוב באים למקומות כאלה בשביל להעלות רוחות של זקני השבטים שלהם בשביל להתייעץ איתם. זה די מסוכן היות וזה פותח שער לעולם המתים”.
“וזה מסוכן כל-כך כי?”
“רוחות נכנסות ואוחזות דיבוק בנוכחים בהבטחות לכוח רב, מה שמתבטא בצימאון לדם ולבסוף ברצח בני אדם ויצורים חיים באופן כללי”
“מגניב…” העיד שאדו בציניות.
“בואו, הזמן לא פועל לטובתנו במקרה הזה” אמר גיא, והשלושה פנו במרוצה לעבר הכניסה הראשית של הפירמידה.
מסדרון אבן ארוך ואפל המשיך את פתח הכניסה אל מעמקי מקדש עתיק יומין זה. הוא היה אפל ולח ולאחר כדקת הליכה לא ניתן היה לראות מעבר לאפך.
“אפשר לעשות משהו בקשר לזה?” שאל גיא, שולח ידיו קדימה בכדי להרגיש קירות וחברים.
“רגע, שנייה אחת…” אמר לוגן, ונשמע קול של חריקת אבנים לאחר כשתי שניות. פתאום החל כל החדר להשמיע את אותו הקול, ואור שמש חמים ונעים פרץ פנימה דרך חרכים בקירות שהחלו להיפתח. לוגן חיפש באצבעותיו כפתור שיפתח את חלונות המקדש – ומצא אותו.
“אם לאויב היו ספקות שאנחנו כאן” אמר לוגן מעט לחוץ “אז הרגע הסרתי כל אחת ואחת מהן. החלונות לא יכלו להיפתח סתם ככה הרי. עלינו למהר!”
“הדרך מתפצלת לארבעה בהמשך” ציין גיא לאחר שבחן את המשך המסדרון.
“נצטרך להתפצל אם כך” אמר שאדו ושלף את חרבו “ונקווה שאין משהו חשוב מידי בדרך עליה נוותר. אני אקח את הימנית. נתראה מאוחר יותר”. הרעב ששאדו חש להרפתקה באותו הרגע עלתה בו והוא הסתער על הדרך אותה בחר, מכין את חושיו למקרה ויזנקו עליו בהפתעה.
המסדרון בו רץ היה זהה לקודם- ישר וחסר עיקולים או פניות, מלא בלבנים ענקיות בצבעי בז’ וירוק תחב. בסופה של הדרך ניצבו מדרגות היורדות מטה אל מעמקי המקדש. שאדו זינק מעליהן ונחת בגלגול בתוך אולם ענקי באותה הארכיטקטורה, בעל עמודי תמיכה ענקיים וחתיכות קיר הרוסות ודיונות של חול שנערמו שם עם הזמן. תחב ושיחים מילאו את פינות האולם, ואף הייתה לה שלולית מים גדולה דיה בשביל להיחשב לבריכה שנוצרה מן הלחות הבלתי פוסקת של המקום.

שאדו צעד לו בחלל ההיכל, מתפלא מן המקום העצום, בוחן אותו בעיניו ומסובב את גופו וראשו בעודו ממשיך ללכת באותו הכיוון. כל צעד שעשה הדהד בחלל הענק של ההיכל בקצב קבוע, מפריע לשלוות המקום.
הוא עצר לרגע, עוצם את עיניו בכדי לחדד את חושיו.
רעש שרשראות הפריע לשלוות המקום.
שרשרת נורתה לעבר שאדו מאחד משיחי הענק שם, בקצה פגיון משונן. הנער הניע את גופו אחורנית, נותן לפגיון לחלוף מולו כקליע. הוא שלח יד לשרשרת, ליפף אותה סביב ידו ומשך בכוח. השרשרת נמשכה ועמה גם בעליה שהועף מן השיח במהירות לעבר שאדו.
הוא שלח את חרבו אחורנית ובתנופה עזה חצה את גופו של אוחז השרשרת לשניים בבטנו– שופך דם ומעיים לרצפה בזמן ששתי חלקי הגוף האחרים נזרקים לרצפה מאחוריו, מוטלים חסרי רוח חיים במרווח של מספר מטרים אחד מהשני.
שאדו שחרר את ידו מן השרשרת, הביט בחרבו מלאת הדם וראה את ההשתקפות של עצמו בה.
פניו לבשו ארשת רצינית והוא תפס עמידה קרבית למדי בפיסוק רגליים לרוחב כתפיים. אחז את חרבו בשתי ידיו וחיזק את אחיזתו בניצב.
“סוף סוף נהיה פה מעניין!”

הכרוניקה של שאדו – פרק 1: על גג העולם
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
39 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך