הכרוניקה של שאדו – פרק 3: לרדת אל העם

03/04/2014 485 צפיות אין תגובות

המולה התחוללה סביב לוח המודעות העיקרי בהיכל הגדול, מסך מחשב שטוח ענקי ודו צדדי התקוע במרכז ההיכל שכל העוברים בו יראו אותו. מבין כל ההודעות שתפסו לעצמם פינה קטנה במסך אחת תפסה את תשומת הלב של כולם. שאדו הביט בהמולה משולחנו בחדר האוכל והסתקרן בעצמו, אך דבר לא יוכל להפריד בינו ובין ארוחת הבוקר שלו – לא משנה כמה מעניינת ההודעה.
“בוקר טוב לך ברנש” שמע קול מוכר, וטרם הספיק להחזיר תשובה התיישב מולו בשולחן אדם מוכר שלא ציפה לראות כה מהר.
“בוקר טוב גם לך קאליבר!” אמר שאדו בחיוך ושלח יד קדימה ללחיצה, לה ענה גיא בלחיצת יד הדוקה וחזקה שמעט הרדימה את ידו של לבן השיער. “עם כמות האנשים במקום הזה לא ציפיתי לראות אותך כל-כך מוקדם אם אדבר איתך בלב מלא” אמר שאדו ותחב אפיפית גדולה ספוגת סירופ מייפל לפיו.
“כן הא?” אמר גיא ולגם מכוס מיץ תפוזים שהייתה זמינה בידו “איך הפצעים שלך?”
“החלימו כאילו לא היו” ענה שאדו בפה מלא, לעס ובלע את משא פיו. “תגיד” החל לשאול “מה הסיפור של האספסוף שם?”
“זה?” שאל גיא והטה את ראשו לעבר לוח המודעות “תלו את המודעה המכריזה על מועד הטורניר הקרוב”.
“טורניר?” תהה שאדו ועיניו בהקו בעניין.
“כן” החל גיא להסביר ונשען קדימה עם מרפקים על שולחן, מראה שהוא מתכונן לענות על הרבה שאלות ולתת הסברים נרחבים; “כל שש חודשים מתרחש טורניר כאן המקדש. קרבות אחד על אחד חסרי חוקים כשהמדד לניצחון הוא כניעה, התעלפות, גמר אנרגיה או מוות של אחד המשתתפים”.
“מוות?!” נדהם שאדו והחל להילחם בגוש אפיפית נוסף שהחליט להיתקע בגרונו לרגל התדהמה.
“בקושי וקורה” המשיך גיא כאילו לא אמר דבר שלא בשגרה “הקרבות מתרחשים בזירות שונות כדי לזרז תהליכים כאשר גמר כל קטגוריה מתרחש מול קהל בזירה מכוסה בשכבת מגן בכדי שהקהל לא ייפגע. עכשיו אני רואה שאתה עומד לשאול ‘איזה קטגוריות?’. אני לא בטוח אם אתה יודע אבל כל שומר משתייך לאחת מחמש דרגות שאמורות להעיד על הוותק שלך ועל הניסיון שלך. הדרגות הן ע”פ האל”ף-בי”ת כשהגבוהה ביותר מביניהן היא ‘אס’, בה אתה מסוגל לבחור אם להפוך למאמן או להצטרף ליחידה ייעודית מסויימת.”
“מה שאומר שאני דרגה דל”ת” אמר שאדו, נראה מרוכז.
“בדיוק”
“איזה דרגה אתה?”
“בי”ת” ענה לו בזריזות.
“ואיזה דרגה לוגן?”
“בי”ת, כמוני”
שאדו נראה שוהה מספר שניות במחשבות, תוהה כנראה אם תביא לו תועלת השאלה הבאה. לבסוף הכריח את עצמו לשאול.
“ידוע לך במקרה באיזו דרגה ניק וויפר?”
“ניק וויפר?” חזר גיא על השם, נובר בזיכרונו “אם אני לא טועה הוא דרגה אל”ף. אחד מהמיוחדים האלה שעלו דרגות בקצב שיא בגלל שהצליח במשימות שנחשבו להתאבדות למישהו בדרגתו. אני מניח שזה מה שקורה כשאביך דוחק אותך לפינה מהרגע שאתה יודע ללכת. הוא אולי פה רק שלוש שנים אבל יש לו ניסיון של 17 בכל הנוגע ללחימה ושימוש באנרגיה”.
“הוא אל”ף?” שאדו נשמע מאוכזב “זה אומר שאין סיכוי בעולם שאני אלחם מולו. זה מאכזב”.
“אני חושב שזה די לטובתך” אמר גיא ונשען אחורנית על כיסאו הנוח “דמיין שבזירה אין חוקים שיגבילו אותו מלשחרר כל מה שיש לו נגדך, בניגוד למריבות הקטנות שלכם ברחובות המקדש שם הוא מוגבל בחוקים ויכול להישפט על כל נזק רציני שייגרם לך.”
למרות זאת שאדו עדיין נראה מאוכזב מעט. “נו טוב” אמר בהשתהות “מה התמריץ בכלל? למה למישהו להשתתף בדבר הזה?”
“פרט לכבוד וששמך יהיה חקוק איפה-שהו, יש עלייה דרגה אוטומטית. לפי זה אתה יכול להבין שיש ארבעה מנצחים בכל טורניר”.
“איך נרשמים?”
“דרך המאמן”
“מגניב…” אמר שאדו בנימה מעט מהורהרת ועם זאת מתרגשת, קם על רגליו ואסף את כל צלחותיו בערמה ופנה לצאת “תודה על המידע! ניפגש כשניפגש.”
“חכה רגע” עצר אותו גיא “יש סיבה לכך שפניתי אלייך. תן לי רגע להיזכר מה שרציתי לומר לפני שתקפת אותו במטר שאלות…אה נכון! אני אתה ולוגן יורדים בהמשך היום לעולם האנושי באזור ארבע אחר הצהריים”.
“לאיזו מטרה?” תהה שאדו בפפרצוף חשדן, אותה הנימה בקולו.
“התולעת ספרים הזאת שנקראת לוגן ישבה כל הלילה בניסיון למצוא קצה של חוט עם התכשיט הזה שהבאת לו.” הסביר לו גיא “הוא לא מצא הרבה, אבל הוא מצא הפניה לספר שכוח אל בעל עותק יחיד באיזושהי ספרייה אנושית. אנחנו יורדים לעולם האנושי בכדי ללוות אותו. כנראה גם לעולם לא להחזיר.”
“למה הוא צריך אותנו בשביל ללוות ספר?”
“בשביל שלא יהיה לו משעמם” אמר גיא בפנים אטומות, אך אז חייך מעט כששאדו הרים גבה “אני צוחק. הוא מתכנן לחקור את העניין שם ואם יעלו משהו שנצא כבר שם לדרך לטפל בזה ושלא נאבד זמן בלחפש אחד את השני”.
“הוא נחוש הא?”
“זאת דרך אחת לקרוא לזה” אמר גיא “בכל מקרה המאמן שלך כבר מודע לכך. שש-עשרה אפס אפס אתה בחדר האבן, תהיה מוכן ליתר ביטחון למשימה של יותר מיומיים”.
“קיבלתי” אמר שאדו ויצא מחדר האוכל. הוא ידע מה שהשעה, יש עוד זמן עד שיצא למשימתו החדשה, הוא החליט לנצל את הזמן הזה כמה שיותר יעיל שיוכל. הוא פתח בריצה למרחב האימונים הממוקם בצידו השני של המקדש. בדרכו כמובן עבר במסדרונות רבים, חצרות וגנים בהם שומרים שונים עשו מדיטציות או סתם נהנו מהשלווה ואפילו דרך היכל העבודות שם ישבו אישים שונים ועבדו על המצאות או יצרו נשקים חדשים ומיוחדים למשתמשים בהזמנה אישית. בסופה של הדרך הגיע לשורה ארוכה של דלתות פלדה אפורות הצמודות זה לזה בצורה כזו שנראה שכולן רק יכולות להוביל לאותו החדר. לא פעם ראשונה ולא האחרונה שהוא יהיה במקום הזה, כך שידע שכל דלת בעצם מובילה למישור שונה רחב מימדים הניתן להתאמה בידי האנשים בפנים לצורך האימון הרצוי.
כיצד זה נבנה – לשאדו אין מושג, וזה נראה כה מורכב מבחינת רעיון ותכלית שכנראה רק אלו שבנו את הדברים האלה יודעים כיצד הם עובדים. כך או כך החדרים הוכיחו את עצמם כיעילים שכן הם מקנים מרחב רב ביותר והתאמה אזורית בין אם זה אזור עירוני מסובך, מיוער לח או מדברי מצוקי.
הוא קיווה שצודק כאשר עקב אחרי חתימת האנרגיה שכבר הכיר כה טוב במשך כה הרבה זמן וניסה לחוש באיזה מן החדרים נמצא שין. הוא הלך לפי תחושה לאורך הדלתות עד שעצר מול אחת שהרגיש ששם נמצא האדם אותו מחפש.
על הידית של אותה דלת פלדה עבה היה כרטיס ובו כתוב ‘נא לא להפריע’.
שאדו פתח את הדלת בבעיטה.

רוחות קרירות, שמש חזקה ומשמע של גלים קיבלו אותו במעברו דרך הדלת. מגפיו עשו דרכם בחול רך של חוף ים טרופי, המקום היה שליו למדי. הוא תר בעיניו אחר איזושהי ישות במקום, ומצא אותה לובשת מכנסי ים קצרים, גופייה לבנה, משקפי שמש ושוכבת על ערסל בין שתי עצי דקל, מתענגת מקרני השמש.
שאדו ניגש אל שין המתחרדן שם כשבידו בקבוק בירה ובפיו סיגר גדול ושמן.
“אתה פשוט ביזיון” העיר שאדו כאשר נעמד מעליו והסתיר ממנו את השמש.
“אני מעדיף להיקרא ‘עצלן מקצועי’ נערי לבן השיער” אמר שין ושתה מן הבירה והביט אל שאדו בחיוך מלא הנאה.
“אתה לא צריך להזמין במיוחד את החדרים האלה?” תהה שאדו ובחן את הסביבה הטרופית “זה לא בזבוז מיותר שאתה לוקח חדר כזה ומשתמש בו רק כדי להתחרדן בשמש?”
“מה אתה? המצפון שלי?” אמר שין, צחק ושחרר ענן של עשן סיגר סמיך מפיו, שלף אותו משם באצבעותיו ונקש בו, מאפר אותו לחול הים תחתיו “אם זה בקשר למשימה שלך מאוחר יותר – אני מודע אליה”.
“לא בקשר לזה באתי” אמר שאדו “אני רוצה להירשם לטורניר”
“ארשום אותך ברגע שאצא מכאן. עוד משהו?”
“כן, אני רוצה ללמוד משהו חדש שאולי יעזור לי בטורניר”
“למה?” תהה שין, התיישב על הערסל והוריד את משקפיו מעיניו.
“כי אולי אני אצטרך את זה. אני לא באמת יודע התקפות מיוחדות. טוב, חוץ מהדבר הזה עם הלהב אנרגיה שאני מתקשה בו בצורה כה אומללה”.
“אני לא באמת יכול ללמד אותך משהו עד שלא תצליח עם ההתקפה הזאת” אמר שין ולגם פעם נוספת מן הבירה, מביט בבקבוק שהחליט להיגמר בדיוק עכשיו וזרק אותו בתנופה לים. “יש סיבה שבחרתי שתתמקד בדבר הזה קודם, רק אחרי שתבין איך עובד הדבר הזה יהיה לך את הבסיס להתחיל דברים מורכבים יותר”.
“יופי, אז די לבזבז זמן ותעזור לי ללמוד את ההתקפה הזאת!”
שין נאנח. “אני לא יכול” אמר “נתתי לך את כל הבסיס לזה, כל שאתה יכול לעשות עכשיו זה להתאמן על זה לבדך ולעבוד על הריכוז שלך. אם הייתי יכול להיכנס לגוף שלך ולעזור לך הייתי עושה את זה, אבל אין לי את היכולת”.
“אני במצב הזה כבר חודש! חייב להיות משהו שיעזור לי!” הפציר בו שאדו.
“תשמע, אנחנו לא ממהרים לשום מקום. למה לזרז את זה? קח את הזמן ואתה תגיע לזה בסופו של דבר”.
“אני רוצה להספיק עד הטורניר! לך תדע מול מה אלחם שם, צריך להגיע מוכן עד כמה שאפשר!”
“תאמין לי שאתה שמנפח את זה מעבר לפרופורציות” אמר שין והביט לשאדו בחיוך קל, מרכין את ראשו מטה. שאדו נראה לו מעט מבולבל, לכן ענה לשאלה שטרם פצה מפיו. “אתה דרגה דל”ת, כך שאתה תילחם מול אנשים בדרגה דל”ת, כלומר חבר’ה שהגיעו הנה לפני פחות משנה. אני לא רוצה לנפח לך את האגו אבל יש לך הרבה יותר כוח מרוב האנשים האלה. לא אמורה להיות לך בעיה להגיע למקום מכובד בטורניר ואולי אפילו לנצח”.
“אם כך למה לא שמים אותי בטורניר של דרגה גבוהה יותר כמו גימ”ל או בי”ת?”
“אתה באמת חושב שלמארגנים יש כוח לנבור באלפי המשתתפים ולמיין אותם לפי קטגוריות על פי יכולת אישית? תנצח בטורניר, תעלה דרגה ואז בעוד שש חודשים תוכל להילחם מול אנשים ברמה שלך”.
“אבל עד אז אני אתחזק עוד, מה המוטיבציה שלי להשתתף בדבר הזה אם אני יודע שאלחם מול חבורה של אפסים ושאני בטוח אנצח?”
“וואו בוא לא נגזים פה! יש אנשים מאוד חזקים בדרגה שלך, אל תחשוב שזה עד כדי כך קל…”
“אז כן יש לי סיבה ללמוד את השטות הזאת מהר” הכריז שאדו בחצי חיוך מרושע, גאה בעצמו על המלכודת שטמן למאמנו.
שין לבש פרצוף שאילו היה מומר למילים היה צועק ‘שיט, אני והפה הגדול שלי’. הוא נראה כחושב, ואז נאנח באנחה קורעת לב, אך נראה בעיניו שמצא פיתרון.
“אני חושב שאני יודע מה נעשה איתך.” אמר “יש מישהו שאולי יצליח ללמד אותך טוב יותר ממני איך לעשות את זה”.
“אתה מעביר אותי למאמן אחר?” תהה שאדו, לא בטוח שהדבר אפשרי או לגיטימי.
“כן ולא. אני נותן אותך לו שילמד אותך איך לבצע את הדבר הזה, אבל אתה עדיין תחת אחריותי. אני אדבר איתו אם אצליח למצוא אותו. עוד יומיים תהיה לי תשובה אם הוא מסכים לאמן אותך או לא”.
“נהדר!” זעק שאדו בשמחה “תודה שין, אני חייב לך!”
“אתה לא חייב לי כלום” אמר שין בחיוך “עכשיו עוף מכאן” נשכב חזרה בערסל, ידיו מאחורי ראשו בתנוחה רגועה ועצלה.
שאדו החל נע במרוצה מחוץ לחדר, טורק אחריו את הדלת בכוח.

לאחר מספר שעות עשה שאדו את דרכו להיכל הגדול וממנו לחדר האבן. היות והוא יורד לטריטוריה אנושית רגילה חרבו הייתה מושכת תשומת לב לא רצויה. הוא עמל באותן השעות הפנויות שהיו לו להשיג סרט זימון – נייר דביק בשתי חלקים האמור להידבק בחלקו האחד לפריט מסוים ובחלקו השני למשתמש. בהזרמה קלה של אנרגיה בסרט שאצל המשתמש הפריט עובר בין מימדים ומגיע ישירות לבעליו.
חלק אחד מהסרט הכחול הדביק שאדו לידית חרבו ואילו את חלקו השני הדביק מסביב לאמתו כטבעת. הדבר היה אמור בעיקרון לזמן את החרב ישירות מחדרו במסדר בעליון לידו הימנית היכן שלא יהיה.
הוא רק קיווה שבזמן אמת הדבר אכן יעבוד.
הוא ירד בגרם המדרגות הארוך לחדר האפלולי ואם זאת מואר באדום דובדבן. כמו תמיד החלוקים הלבנים הסתובבו כעכברים בכל מקום ונוגעים באבן בצורות שונות. הוא חיפש אחר גיא או לוגן, שכן לא ידע כלל לאן פניהם מועדות. הוא הגיע לרצפה מישורית והחל להתהלך שם בחוסר מעש. “אתה הקדמת” שמע קול מוכר ופנה לעברו. לא רחוק ממנו עמד לו לוגן לבוש בבגדים אזרחיים ואנושיים לגמרי.
שיערו היה קצר כמחצית אצבע בצבע חום בהיר כאגוז. עינו האחת הייתה בצבע חום אפל בזמן שהימנית הייתה בצבע כתום להבה, מה שהקנה לה מראה מיוחד ועם זאת מאוד בולט ולא ניתן להתעלמות. זו הייתה הפעם הראשונה בה ראה שאדו את פניו של לוגן.
“הטרוכרומיה?” פתח שאדו בהערה חסרת נימוס זו.
“יש לך את זה בפחות טקט?” שאל לוגן בארשת פנים רצינית.
“אין מצב שזאת פעם ראשונה שאתה שומע הערה כזאת” הגיב לו שאדו על ההערה, חצי חיוך מתחכם על שפתיו.
“ואני בטוח שגם לא האחרונה” נאנח לוגן “זאת תופעה שנקראת ‘עין נץ האש’, זה מקנה לי ראיה מושלמת לא משנה כמה אחוזי תאורה יש או כל דבר שאמור להפריע לי לראות. וזה תורשתי לפני שתשאל”.
“שימושי” אמר שותפו למשימה והנהן בראשו בארשת פנים מאשרת “אז ככה הצלחת למצוא את המתג במקדש ההוא בחושך מוחלט!”
לוגן הנהן בחיוך ושלף דף מכיסו, אותו מסמך שיש להגיש לחלוקים הלבנים. הוא עיין בו בחטף לראות שהכול קשורה ואז קיפל אותו שוב, אך המשיך לאחוז בו בידו.
“עכשיו רק נשאר לחכות לגיא ואפשר לצאת” אמר לוגן.
“גיא קאליבר מתייצב לתפקיד המפקד!” גיא הופיע משום-מקום, נעמד דום ואף הצדיע בהומור ובחיוך טיפשי על פניו.
“איחרת” התנהג לוגן כמפקד טירונים “רד ותן לי לעשרים אלף!”
“רק?” אמר גיא בהומור ואז לחץ את ידו בכוח. “אנחנו מוכנים? בעיקר אתה לוגן, לא הרבה פעמים היית בעולם האנושי”.
“אתה יליד אלאת’?” שאל שאדו.
“כן, גודלתי רוב חיי באלאת’ באזורים היותר מתקדמים באוכלוסיות שם” ענה לוגן בנימה רגילה לחלוטין “קלטתי את הקטע המשפחתי של קליעה די מהר בזעות עין נץ האש, כך שאת שארית זמני ביליתי לומד. זה למה אני פחות או יותר יודע כמעט כל מה שיש לדעת על העבודה שלנו”.
“חנון…” סינן גיא בשיעול ואז חייך.
“סופר-חנון. בבקשה ממך.” חייך לוגן גם כן והסתובב מיד מול אחד החלוקים הלבנים וללא דיחוי הביא לו את התופס. החלוק הלבן הרים את ראשו מכוסה המסכה הכימית הלבנה, הביט בלוגן והנהן בראשו. הוא ניגש לאבן הגדולה, מישש אותה מעט ואז שלך בבת אחת שלושה רסיסים קטנים וזוהרים והראה אותם לחבורה שמולו. כל אחד מחברי הצוות לקח רסיס, הזרים בו אנרגיה וכולם יחדיו הפכו לאור, נשאבו לתוך האבן ונעלמו כאילו לא היו.
השלושה הופיעו בתוך סמטה באיזושהי עיר מפותחת בעולם האנושי, מוקפים בפחים המכילים זבל וחתולי רחוב רעבים וריחות ביוב מזוויעים. הספרייה הייתה מעבר לפינה, הם נחתו דווקא באותה הסמטה על מנת לא למשוך תשומת לב, שכן בני אדם המופיעים ברחוב במגוון של אורות אדומים אינו דבר הרואים כל יום בחיי האדם.
השלושה ניערו את עצמן מן האבק שהתאסף כתוצאה מן הנחיתה ופנו להביט ברחוב, בו נסעו במהירות מכוניות משני כיווני הדרך, צופרים כאילו חייהם תלויים בזה.
“אני בחיים לא אתרגל לכמה רועשים הערים האנושיות” העיר לוגן כדרך אגב “הספרייה נמצאת ממש מעבר לפינה פה ו…שאדו?”
“כן?” שאל לבן השיער בעודו מנער את בגדיו השחורים.
“שמת לב שאתה לבוש בבגדי הקרב שלך?”
“כן אז?”
“לא הייתי קורא לזה לשמור על פרופיל נמוך”
שאדו העביר על עצמו מבט וגלגל את עיניו. “תאמין לי שיש אנשים בעולם שמתלבשים מוזר ממני. כל עוד אני לא מסתובב עם מסיכת גז עם גוונים של ירוק עליה, דוקרנים על מסנן הגזים ואורות ניאון בשיער אני נחשב לנורמאלי”.
“מה זה ניאון?”

ההליכה לספרייה הייתה קצרה וחסרת עניין רב, אך עם זאת נחשף שאדו לאותם הדברים שהיה כה רגיל אליהם בחייו הקודמים, שכעת נראו לו זרים כל-כך. המכוניות נעו ללא הרף, מרימות רעשים גדולים וקול חריקת צמיג על אספלט בעוצרם. האנשים היו קולניים ותחבו את עיניהם במסכי סמארטפון או תוחבים אוזניות לאוזניהם, מתעלמים לגמרי מן העולם מלא החיים סביבם, חיים רק בבועה הקטנה שהם יוצרים לעצמם. קבוצות חברתיות שונות נראו כל-כך בולטות בשוני ביניהם שהיה ניתן לתייג אותם כמינים שונים לו חשק בכך. כמו כן הבחין בכל נקודה שבחן כיצד יש לפחות אדם אחד המנסה להתחיל עם מישהי בכל מיני מהלכים חברותיים שונים והצגת עליונות בדרכים תחת-הכרתיים ועקיפים שאותם למד לקרוא כבר מהצד.
לפני פחות משלושה חודשים היה ביניהם, בתוך הבועה הזאת של חיים שלווים וביטחון, נותן לדברים קטנים ביותר ולא קריטיים בכלל לערער את היציבות של חייו. לאחר הזמן הזה שחיי בין השומרים, פוגש לפחות פעמיים בשבוע מקרים בהם מסכן את חייו למען מטרה נעלה יותר, מציל חיים ולוקח אותם – הוא לא יכל שלא להביט על כל האנשים מולו, גילם לא משנה, כילדים חסרי מושג הדורשים הגנה.
זו הייתה הרגשה מוזרה של התנשאות, אך היא הייתה חלק מייעודו כשומר.

הספרייה עצמה, ספרייה קהילתית במימד בינוני נמצאה בתוך קמפוס אוניברסיטה מקומית לתוכה נכנסו השלושה. לוגן נראה כיודע את דרכו בדיוק רב למרות שמעולם לא היה שם – כנראה למד את הדרך בעל פה תולעת הספרים הזאת. בנוסף להיותו צלף היה גם נווט מעולה. ללא ספק צייד ברוחו.
הקמפוס היה ריק למדי, כנראה כל התלמידים היו בשיעורים כאלה ואחרים, יושבים בשעמום מול אדם המבוגר מהם בהרבה, מרצה על דברים מעניינים בצורה משעממת ביותר. אלו כנראה נופלים לשינה עמוקה, משלימים שעות שינה מלילות חסרי שינה שבוזבזו על שתייה ומסיבות. חיים כיפיים למדי חשב שאדו לעצמו, אך מצד שני מי מהם יכול לומר שלפני פחות מעשרים וארבע שעות חיסל גוש בשר זומבי מהלך בגובה 18 מטרים מהגהנום?
השלושה נכנסו לתוך הספרייה הקטנה שהייתה ממוקמת בין בניין המגורים לאחד מבנייני הכיתות וההרצאות – מבנה ישן בעל פסלי אבן משני צידי הדלת הראשית הכפולה והעבה עשוית העץ והזכוכית. מול הצוות נפרשו מדפי ספרים רבים בשורות ותורים כחיילים ממושמעים, ונראה היה כי מבחר הספרים רחב (אם כי מחוויר ומתגמד בהשוואה לספרייה הראשית במקדש העליון). הם לא התקדמו עמוק יותר אלא הלכו ישירות לדלפק הראשי, שם ישבה התגלמות הספרנית הקלאסית – זקנה בעלת שיער אפור מתולתל, משקפיים, סוודר וגישה חביבה וחיוך מתוק על פניה.
“אחר צהריים טוב לכם” אמרה בחביבות וחיוך “איך אפשר לעזור לכם?”.
בנקודה הזאת החל מוחו של שאדו לנדוד ופנה אחורה, מחפש אחר דבר מה מעניין להתעסק בו עד שתולעת הספרים יסיים את ענייניו. בהולכו סורר נתקע באחד הסטודנטים שכנראה הבריזו מהשיעור שלו. מדוע הגיע לספרייה אולם לא היה מובן – אולי היה צריך להשלים מאמר שהגשתו היא היום. כנראה שזאת הייתה הסיבה הוא הסתובב בהפגנתיות ובשפת גוף מאיימת.
“היי!” נהם “תסתכל לאן אתה הולך, חתיכת פריק אימו”.
שאדו הסתובב לעברו ועמד במקומו, מעט מופתע מן התגובה התוקפנית. “איך קראת לי?” שאל, מוודא ששמע מה ששמע.
“יש לי ניטים באוזן?” התגרה בו הסטודנט המגודל, שהיה גדול בראש ווחצי משאדו, ועובי ידיו היה כפול.
“לא” אמר שאדו, נימתו נשמעת כזו של אדם המנסה להישמע רגוע למרות שזעמו עולה בו “רק רוצה לדעת אם שווה לי להיעלב ממה שאמרת או שאני יכול לזרוק עליך ולהתעלם”.
“למה מה תעשה?” נהם שנית הסטודנט, מפריע לשלוות המקום “תחתוך עליי וורידים?”.
רק בנקודה הזאת הבין שאדו שההערות הגיעו בשל בגדיו ושיערו הלבן, אך בנקודה הזאת לא היה לו איכפת יותר.
“יותר בכיוון של לחתוך אותך” לחש שאדו, מגרד באגודלו את סרט הזימון שעל האצבע שלו.
“או אני כה מפחד!” אמר הסטודנט בציניות וצמצם את מרווחו משאדו “מה כבר פריק אימו קטן כמוך יכול לעשות לי?”
שאדו חייך את חצי החיוך הזדוני האופייני לו.

דלת הספרייה נפתחה בפתאומיות ודרכה הסתער שאדו, תורק את שתי הדלתות מאחוריו כאילו היו דלתות חדר רגילות. אגרופו הימני היה מוכתם במעט דם – הוא שלח אגרוף לפניו של הסטודנט, שובר את אפו, מפיל אותו אחורנית ושולח אותו לעולם החלומות. הספרנית שראתה את המעשה דרשה משאדו לצאת החוצה. היות ולא רצה ליצור מהומה נענה לבקשתה. הוא התיישב על המדרגות המובילות לספרייה והמתין בחוסר מעש.
נראה היה שהסטודנטים של האוניברסיטה סיימו את שיעוריהם ושוחררו להפסקה בין קורסים שכן הקמפוס החל מתמלא באנשים צעירים עם ספרים עבים שיכולים לחסום קליע המהלכים להם ומדברים ללא הרף. הוא פשוט ישב שם וחיכה, בוחן את האנשים העוברים ושבים, חלק הולכים ועוברים אותו ונכנסים לספרייה, חלק אף שלחו מבטים על שערו הייחודי.
“זה טבעי?” שאלה נערה אחת סקרנית מקבוצת בנות שהילכו לתוך הספרייה, אלו עצרו וצחקקו מן השאלה העוקצנית במקצת.
“רק אומר” החל שאדו בחיוך קל “שמעולם לא צבעתי את השיער שלי”.
“אין מצב שזה טבעי…”
“ובמה בקשר לעיניים שלי? היית מאמינה אם הייתי אומר שהן טבעיות?” הוא הביט לעברה, וזאת מצאה את עצמה קלועת מבט בעיניו של שאדו, בהן הקשתית אדומה כדם.
“זה כל-כך מגניב” אמרה והתיישבה לידו, חברותיה עומדות ליד ומקשיבות, מתלחששות ביניהן “זה תורשתי? נולדת ככה?”
“לא ולא” אמר שאדו, מחייך בהנאה למראה העניין שמביעות קבוצת הבנות בו.
“אבל אמרת שזה טבעי”
“זה טבעי, אין עדשות ומעולם לא צבעתי את השיער שלי”
“אז מה בדיוק קרה? גיל ההתבגרות או איזושהי תאונה? נולדת בצ’רנוביל?”
“עכביש רדיו אקטיבי נשך אותי” אמר שאדו בצחוק, לזה שלושת הבנות החלו צוחקות.
“די נו באמת” היא דחפה אותו קלות “איך זה קרה?”
“עד כמה את רוצה לדעת?” שאדו נשען מעט לעברה, פניו מביעות ערמומיות שועלית בעודו ממשיך לחייך.
“שאדו!” נשמע קולו של גיא מאחוריו, ושאדו זיהה את לוגן פורץ בריצה מטורפת מחוץ לספרייה, יוצא משטח הקמפוס ופונה חזרה לסמטה משם הגיע.
“נו באמת…”
“שאדו!” גיא הופיע לידו “אנחנו צריכים לזוז!”
“עכשיו? אפשר עוד חמש דקות? אני עומד לסגור כאן משהו…”
“יש התראה” אמר גיא, תפס את שאדו בידו והרים אותו על רגליו בכוח של שור “לא רחוק מכאן. משהו גדול!”
“אוף…” נאנח שאדו “היה נחמד לדבר איתכן!” אמר שאדו בעודו פותח בריצה אחר גיא, בעודם מגבירים לקצב של אצן אולימפי בקלות רבה, רצים דרך הרחוב ובין האנשים בכזו זריזות שלא נתקלו באנשים בדרכם.
“מה כל-כך גדול שלא יכל לחכות עד שאקח מספר?”
“קרע בין מימדי” אמר גיא, לחוץ בצורה מועטה “הוא נסגר לא הרבה לאחר שקיבלנו את ההתראה, זה אומר שמי שעשה את זה מודע לכך ועשה זאת בכוונה. שורה תחתונה זה די בהול. לוגן הלך להביא את הקשת שלו, אנחנו הולכים לטפל בזה עכשיו.”
“איפה זה בדיוק?”
“בנמל כשמונה קילומטרים צפון מזרח מאיתנו בקו אווירי”
“אז בוא נקצר את הדרך” הכריז שאדו, עצר במקומו וזינק מעבר ומעל לכביש לימינו, נוחת על עמוד חשמל בעוד שאנשים עוצרים את מעשיהם, שולפים את פניהם מהמכשיר הקטן בידם ומביטים בו בתדהמה. מן עמוד החשמל זינק שאדו לגג אחד המבנים הקרובים והתחיל לנוע בקו ישר לצפון מזרח.
גיא, בחוסר ברירה ובהבנה ששאדו פועל ביעילות עשה כמוהו והמשיך אחריו.

לאחר כרבע שעה זינקו השתיים מגג הבניין ונחתו באזור העמסה ופריקה של נמל העיר. המקום היה ריק מאדם, מוזר מאוד בשעת אחר צהריים זו, בה הפועלים רק אמורים להתחיל להתארגן ולצאת לדרכם הביתה. מלגזות היו באמצע הדרך ומכולות עדיין היו תלויות ממנופים, חלקן עדיין מתנדנדות מעצירה פתאומית.
“משהו חשוד כאן” אמר גיא “המקום גדול, לא נצליח לגלות מה קרה אם נישאר ביחד”
“צודק” אמר שאדו, בוחן את הסביבה בעיניים חדות “נכסה יותר שטח אם נתפצל. היי!” עצר את גיא שפניו כבר פנו לכיוון אחר “שמור על עצמך, שלא תמות לי.”
גיא רק חייך וזינק על אחד הביתנים, מנסה להביט על השטח מנקודת מבט גבוהה יותר, בעוד ששאדו החל לתור את המקום מן הקרקע פן ימצא שם דבר מה שלא ניתן לראות מלמעלה.
גיא זינק לו בין הביתנים והמכולות שנערמו כקוביות אחת על השנייה, עוצר בכל עמדה וסורק במעגל מלא את סביבתו. אין רוח חיה באופק פרט לשאדו. הדבר התחיל להדאיג אותו. סריקה נוספת ועוד אחת, ואחריה אחת נוספת ועוד קפיצה ארוכה ועדיין אין רוח חיה.
מטריד ביותר.
גיא תהה לאן נעלמו כל האנשים, מעלה ספקולציות באשר יכל להתרחש כאן בזמן כה קצר.
חוט המחשבה שלו נקרע כאשר הרגיש דבר מה תופס את רגלו. מבט חטוף הספיק להראות לו מיתר ברזל דק וחזק ובקצהו חוט ברזל התופס את רגלו ומושך אותו בחוזקה בעודו משחרר צעקה, זורק אותו במהירות לעבר אוניית משא שעגנה שם ומטיח אותו חזק בגופה. גיא הבחין לאן פניו מועדות מבלי רצונו, ולכן הכה ברגלו השנייה במשטח הברזל העבה, פוער בו חור ובכך נפל פנימה אל תוך האונייה ללא פגע ממשי. במהירות הוא התיר את החוט מרגלו וזינק לעמידה, תופס עמידה קרבית ומתכונן לתקוף כל דבר שייכנס דרך החור שיצר.
יד שחורה ועבה תפסה בתחתית החור מבחוץ והחלה מושכת את החור ופוערת אותו. יד נוספת הופיע, פוערת אותו עוד לצד נוסף. לבסוף קוטר החור שילש את עצמו, ודרכו טיפס יצור גדול יחסית בתווי גוף אנושיים למדי, אך מימדיו הגיעו לשתי מטר גובה לפחות – שתי ידיים ורגליים עבות ושריריות, גוף עבה ומנופח גם כן בצורה מוגזמת, וראש קירח שהצוואר המחבר אותו עם הגוף עבה גם כן עד כי נראה שאין לו צוואר כלל. מפיו נחשפו שתי ניבים בולטים מן הלסת התחתונה שהייתה די מגודלת, ועורו היה אפור עד שחור ומלוכלך. לבושו של יליד אלאת’ הזה היה לא יותר מפיסות עור ופרווה שבטיים, עם מספר גולגולות שדמו במה גולגולות זאב או כלב. לגבו של היצור המגודל היה גרזן קדמוני עשוי עץ ועצם מושחזת.
“יופי…” הרהר לעצמו גיא וכיווץ את אגרופיו “אורקים שחורים. בדיוק מה שהיה חסר לנו פה”.
האורק פתח בשאגה, הרים את גרזנו והסל מסתער לעבר הלוחם, שולח מכה אופקית. גיא זינק חמק מתקיפת הגרזן בזמן שהתכופף ועם גופו נע כנגד תנועת הגרזן ובכך חולף מתחתיו ללא פגע כאילו התחמק מאגרוף בקרב אגרוף קלאסי. בסוף ההתחמקות זינק גיא לאוויר ושלח ברך זריזה וחזקה לרכת האורק, מהמם אותו וגורם לו למעוד הצידה עם כיוון המכה. בעודו באוויר הסתובב גיא על צירו, מתח את אותה הרגל ופגע בפניו של האורק עם עקבו – שובר את אפו ואחד מן הניבים. האורק מעד אחורנית, פניו מלאות דם, לעבר החור דרכו נכנס. גיא נחת על האדמה וביצע שתי צעדים מהירים וארוכים לעברו בעודו שולח את ידיו אחורה עם אגרופים מכווצים.
שריריו החלו מתעוותים במאיות השנייה בין ההכנה למכה, והוורידים החלו לבלוט כאילו רק עכשיו עמל בהרמת משקולות בכל כוחו.
“פגז 120 מ”מ!” שאג ושחרר את שתי אגרופיו קדימה, בדיוק באותה הצורה בה פגע ביום הקודם באותה התועבה. נראה היה שההלם שבר כל עצם ועצם בגופו של האורק, זורק אותו משם לעזאזל דרך החור בגוף האונייה כשהוא משאיר מאחוריו דם שהתנקז מגופו כתוצאה מן המהלומה העוצמתית.
גיא התנשף מעט, אך אז זיהה כיצד מכתרים את עמדתו עוד אורקים כמו הזה הקודם.
“טוב…” אמר, כאילו פונה לאויביו, והסיר ממנו את צמידי הברזל הסגולים שהיו לידיו “אני מניח שהגיע הזמן להיות רציני”. הצמידים הופשלו מידו ונפלו ישירות למים, מרימים עמוד מים בפגעם במי הים כאילו הפיל לתוכם משא ממטוס בשיא גובה טיסתו.
היו אלה משקולות לידיים, כל אחד ששקל לא פחות ממאה קילוגרמים.

שאדו המשיך לתור את המקום, בודק כל מכולה פתוחה וכל ביתן שלא היה סגור עד הסוף – גם כן לא מצא נפש חיה.
הוא עצר לרגע, חשב כי שמע דבר מה.
צעקתו של גיא.
“גיא!” צעק שאדו, אך מי הסתובב כאשר שמע צעדים מהירים המתרבים אליו במהירות ועמם נחירות של נשימה עמוקה של חיה. אחד האורקים תיקל אותו בכתפו, מפתיע אותו ודוחף אותו, מרים את רגליו מן האוויר ומטיח אותו במכולה – יוצר בה שקע. האורק המשיך לדחוף לשם את שאדו כנגד המכולה, שלזה ענה שאדו בשליחת ידיים ורגליים קדימה בכדי להרחיק ממנו את האורק.
“מאיפה אתה הגעת?!” אמר שאדו בקול מתקשה, דוחף ממנו את האורק רחב הכתפיים, אפילו שולח רגל לפניו בכדי להרחיק אותו ממנו, בעודו באוויר ונדחף כנגד המכולה. “אתה. צריך. לתפוס. מרחק!” אמר שאדו בעצבנות, שחרר את רגלו מפניו של האורק ושלח את ראשו קדימה ונוגח בו. הנגיחה היממה הן את האורק והן את שאדו. הראשון עשה מספר צעדים אחורה והחזיק בראשו בזמן שהשני נפל מן המכולה והחזיק בראשו גם כן. לא היה לשאדו הרבה זמן להתעשת שכן האורק במהירות שלף את גרזנו הקדום ושלח מהלומה מלמעלה. השומר במהירות הזרים אנרגיה לתוך סרט הזימון, ובענן כחול הופיעה החרב בידו, עמה השתמש באופן מיידי, עוד טרם התפוגג בענן, לחסום את הגרזן הקדמונית.
הם נקלעו לקרב כוחות, כזה ששאדו ידע שלא ינצח בו. הוא שחרר מעט ואז נע הצידה בעודו מטה את חרבו מטה, נותן לגרזן האורק להחליט ולפגוע באדמה. ברגע שנגע להבו של זה באדמה דרך עליו, נעץ אותו באספלט, מונע מבעליו להרים אותו במהירות. בו זמנית שלח את חוד החרב מהצד לפניו של היצור שחור העור שהסתובב להביט בשאדו, מפלח את ראשו בין העיניין עם חרבו הנאמנה. הוא שלף את החרב מכוסת הדם השחור כזפת ובעט את גופת האורק אחורנית, זאת נפלה חסרת חיים ונותרה במקומה.
הנער בחן את הגופה, תוהה מה לעזאזל זה היה, שכן מעולם לא ראה יצור שכזה. לא היה לו פנאי להמשיך לתהות שכן מיד התכופף ואז זינק הצידה מתחמק מעוד שתי מהלומות גרזן שהיו מיועדות לצווארו.
עוד שתי אורקים הופיעו ברצון לשחק עם השומר, מניפים את גרזנם ביד אחת במגוון מהלומות אימתניות מהן שאדו התחמק בכל פעם על חוט השערה, וחוסם בחרבו מהלומות מהן לא היה זריז. טרם הספיק לדחוק להתקפה עוד שלושה אורקים הצטרפו למסיבה, מנסים לכתר אותו מכל הכיוונים ולפגוע בשטח המת שלו. שאדו הבחין בדבר, מבין שטעות אחת וחייו ימצאו את סופם ובמצב שכזה טעות היא לא רק בלתי נמנעת אלא גם ממהרת לבוא. הוא דחף אנרגיה לרגליו ובזינוק רחוק יצא מטווח התקיפה של כל החמישה, מחליק על הרצפה בכדי לעצור כשפניו מופנים לאויביו, עוצר לחלוטין כעשרה מטרים מהם.
הוא שם לב כי מעליהם נמצאת מכולה התלויה על מנוף – מלאה בסחורה וכנראה שוקלת מספיק בכדי למעוך את כל החמישה. הוא החדיר אנרגיה לחרבו, ובמכה שחרר גל אנרגיה שנדנד את המכולה בכוח. המכולה הייתה כבדה, מלאה במשא שהכביד עוד על צבת המנוף והנה החליקה לה המכולה מאחיזת הצבת, נופלת מטה ומתרסקת על אותם החמישה ברעש מחריש אוזניים של פלדה נשברת ועצמות מרוסקות.
בעודו מנסה להחזיר לו את נשימתו תוקל פעם נוספת ונחבט הצידה. הוא לא הצליח לשמור על עצמו על רגליו, איבד שיווי משקל ונחת על גבו. חרבו החליקה בין אצבעותיו ונחתה מספר מטרים ממנו, הרחק מהישג ידו.
הוא חשב על לקפוץ על רגליו ולזנק לנשקו שהחליט לנטוש אותו בנקודה קריטית זו, אך צל מעליו מנע ממנו להמשיך בתוכנית זו. מולו ניצב האורק המתקל, מרים את גרזנו באוויר ומוכן למכה אחת אחרונה ונוראה שתסיים את חייו של שאדו ואת קריירת השומר שלו בשלב כה מוקדם. שאדו קפא במקומו, לא מסיר את עיניו מהאורק שעמד כל רגע להתחיל בהנחתה של גרזנו ולשפוך את תכולת ראשו לרצפה.
זה לא ארע.
חוד חנית כחולה בהירה פילחה את חזהו של האורק בהפתעה ובדממה רוצחת, כאילו תמיד הייתה שם. תחילה האורק עצמו לא הבין מה מתרחש, זורק את גרזנו הצידה ובוחן את החפץ הזה שזינק מחזהו. הוא אחז בו באצבעותיו, אך אז מיד החל רועד ומוציא קצף מפיו כאילו מתחשמל והנה החל מתפחם ופולט ברקים מגופו לעבר כל דבר עשוי ברזל בסביבה.
חוד החנית נשלף החוצה והגופה המפוחמת נפלה חסרת רוח חיים ליד שאדו, כאשר מאחוריה עמד לו אדם שהכיר טוב מאז שהגיע למסדר.
“מה לעזאזל אתה עושה פה…?” הרהר לעצמו שאדו בהלם.
“אני חושב שכדאי שנבהיר את זה כאן ועכשיו. לאף אחד. ואני מדגיש- לאף אחד. אין את הזכות להרוג אותך חוץ ממני. כדאי שתזכור את זה דארקסול!” אמר ניק.

הכרוניקה של שאדו – פרק 3: לרדת אל העם
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
48 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך