Moon Llight
סיפור שלי ושל תס, ארבעת הפרקים הקודמים- בדף הפרופיל של "תולעת סיפורים".

המלאך הכושל שלי- פרק 5

Moon Llight 11/03/2015 589 צפיות תגובה אחת
סיפור שלי ושל תס, ארבעת הפרקים הקודמים- בדף הפרופיל של "תולעת סיפורים".

הוא הסתכל עלי, ואני הסתכלתי עליו. אף אחד מאיתנו לא דיבר
“הי!” מיילס זינק מהארגז. “זאק! בוא נזו-”
הוא נעצר כשהוא הבחין בנער.
“זאק?…” הוא הביט בי בחשש. “מי זה?…”
“קוראים לי אוון.” הנער ענה בשקט. “אוון מקדרמוט, ושמעתי כל מה שאמרתם.”
מיילס הסתכל על הנער (אוון מקדרמוט) כאילו הוא היה חיה דרוסה בצד הכביש. אוון התכווץ.
“אני… אני אקרא לולנטיין.” אמרתי, והתכוונתי לגשת לחלק הקדמי של הטנדר, שם הנהג והמלאכית שוחחו בנועם. (נזכרתי שהוא לא אמור לראות אותה בכלל, ורשמתי לעצמי לשאול על זה אחר כך) הם היו נסתרים מעיננו, ואנחנו מעינהם.
“לא!” מיילס צעק בלחישה, “אני יכול לטפל בזה, באמת.” הוא הוסיף ביתר רוגע.
“אז תטפל בזה!” לא צעקתי, כדי שולנטיין והנהג לא ישמעו.
“אני חושב!”
“אז אתה ממש לא טוב בזה!”
“אוקי,” מיילס נשם נשימה עמוקה, ופנה אל אוון. “מתיחה! זו הייתה מתיחה! הא! איך נפלת בזה! ממש חשבת שזה אמיתי,חה חה חה.”
הוא חייך חיוך לחוץ. אוון הנהן באיטיות, ופנה אלי.
“אלו המלאכים שמגנים עלינו? אני מרגיש הרבה פחות בטוח פתאום…”
“אתה מספר לי?” שאלתי. “אבל את האמת, שולנטיין הרבה יותר, אתה יודע, יעילה.”
“תגיד לי, למה למלאכית קוראים בשם של קדוש?”
“נכון? זה כזה מטומטם!”
“מי, בשם שופטי השושנים, הבחור הזה?” שאלה נערה מאחורי. ולנטיין הציצה ממעבר לפינה.
אוון התכווץ עוד קצת.
“הי…” הוא נופף לשלום בחשש. ולנטיין נראתה כאילו המוח שלה עומד להתפוצץ.
“אל תטרחו להסביר או לתרץ.” היא הצביעה עלי ועל מיילס, ואז על אוון. הוא נראה כאילו המורה המבעיתה שלו שואלת למה הוא לא הכין שיעורי בית.
“אתה, מה השם?”
“מ- מה?”
“איך קוראים לך?!”
“אוון!” הוא פלט בבעתה.
“בסדר, אוון, יש מלאכים בעולם, תעבד את זה אחר כך. עכשיו, כשאתה יודע את זה, בגלל שמיילס הוא אידיוט גמור, יש הרבה חבר’ה שינסו להרוג אותך, אתה בא איתנו או שאתה מחכה למוות שיבוא?”
“מ- מה?”
“אמרתי לעבד מהר! אתה רוצה למות או לבוא איתנו?!”
“אני בא! אני בא!” הוא צווח.
“אז קדימה, אנחנו חייבים למצוא את אייר.”
“מי זה אייר?” אוון שאל בחשש.
“שאלות אחר כך!”
הוא יבב יבבה קטנה ונצמד אלי כמו כלבלב שנצמד לרגל של הבעלים שלו.
“פייז’,” ולנטיין ניגשה אל הארגז בנועם כמעט מגוחך, אל פייז’ שאספה את הדברים שלה. “אנחנו צריכים למצוא את אייר.”
פייז’ הנהנה והרימה את התיק על גבה, (היא נכנסה לאסוף כמה דברים ולהשאיר פתק שהיא “הולכת להופעה עם כמה חברות” לסבתא שלה לפני שיצאנו) מזנקת אל הכביש. היא חלפה על פנינו בקלילות.
“ארבעתכם ממש צריכים ללמוד ללחוש.” היא גיחכה. ולנטיין זרקה אל מיילס מבט מלא בוז, והתחילה ללכת גם היא. מיילס עקב אחריהן, מדוכדך למראה.
“אממ, אוון, נכון?” פניתי לנער המפוחד שנצמד אלי.
“כן.”
“אני אצטרך שתרפה קצת, כדי שאני אוכל ללכת, וכאלה.”
הוא זינק חצי מטר הצידה. “א- אני מצ- מצטער…”
חייכתי קצת, בניגוד לרצוני.
“טוב, בוא נזדרז, שלא יעלמו לנו.”
הלכנו כמה מטרים מאחורי מיילס. אוון הביט מסביב באי-נוחות.
“אז…” ניסיתי להפיג את המבוכה. “מה עשית באוטו של הבחור הזה?”
“הייתי צריך להגיע לרוקגארדן, ואין לי כסף או רישיון או שום דבר שכזה. ביקשתי טרמפ.”
“למה למישהו לרצות להגיע למקום הזה?” שאלתי, והחוותי בידי על העיירה הפצפונת הזאת.
“הו, זו לא רוקגארדן סיטי,” אוון גיחך, וכאילו על פי סימן: פנינו ברחוב, ונגלה לפנינו עמק רצוף בבתים צפופים וחד קומתיים, בינהם עברו רחובות אבן מרוצפים באבנים עתיקות-למראה. מרחוק נראו הרים לבני כיפה, ובכל מקום מסביב לעמק צמחו עצי אורן ירוקים עד גיחוך. העיר נראתה טבעית במקומה, כאילו היא הייתה שם מאז ומעולם, ותהיה שם לנצח נצחים.
“רוק-גארדן-סיטי, כמו גן של בתי אבן, אתה מבין עכשיו?”
המשכתי לבהות בעיר, המום לחלוטין.
“וואו,” ולנטיין אמרה לבסוף. “פשוט… וואו.”
“אני יודע,” אוון חייך בגאווה, כאילו העיר הייתה יצירת אומנות פרי ידיו.
“לעזאזל עם פראג!” מיילס קרא. “זו העיר הכי יפה בעולם!”
ולנטיין צחקה קצת.
“אין לי מושג למה אייר רוצה תמיד שניפגש בוושינגטון כשהוא חי במקום הזה.” היא אמרה.
“אני לוקח את זה חזרה, פראג הרבה יותר יפה.” מיילס שילב את ידיו על חזהו בחוסר שביעות רצון. היה ברור שמבחינתו, כל דבר שקשור לאייר הוא מעצבן.
“טוב, חבר’ה, אנחנו צריכים להתרכז.” פייז’ אמרה. ולנטיין ניערה את ראשה, והחלה לרדת בשביל שהוביל אל העמק.
“נולדתי כאן, גדלתי כאן, ביליתי פה את כל החיים שלי.” אוון אמר בשקט אך בגאווה. “אני לא רוצה לחיות בשום מקום אחר.”
“אתה מודע לעובדה שאם תישאר כאן, תיהרג, נכון?” שאלתי.
“מה זאת אומרת?”
“כמו שולנטיין הסבירה. גילית במקרה על כל סיפור המלאכים האלה, ואלוהים, וכל המלאכים שלו, לא רוצים שתדע. הם יהיו מוכנים להרוג אותנו כדי לשמור על הסוד, ככה הבנתי. עכשיו, התוכנית שלנו, היא להגיע אל השטן.”
“מה?” שאל אוון. “לשטן?”
“מיילס אומר שהוא בטוח יעזור לנו, ומאחר שולנטיין לא ממש אמרה שהוא טועה, נראה לי שזו לפחות השערה סבירה. אולי לאייר הזה יהיה רעיון יותר טוב, אני לא יודע. בינתיים: אני פשוט נשאר עם בני האלמוות.”
אוון הנהן באיטיות, מעכל את דברי.
“זו נשמעת כמו תוכנית טובה,” הוא אמר לבסוף. “להישאר עם בני האלמוות. זה חייב להיות יותר בטוח מלהיות לבד.”
הנהנתי, ושתקנו לכמה רגעים.
“אבל יש לי שאלה,” הוא אמר.
“כן?”
“אייר הוא גם מלאך, נכון?”
“אני מאמין.”
“והוא אחד חשוב מאוד או לפחות חזק.”
“נראה לי.”
“אולי זה קיצור של אריאל?”
“יש מצב.”
“אריאל הוא מלאך שקרוב מאוד לאלוהים, לפי הדעה הרווחת.”
“אני לא מבין בזה, אבל יכול להיות.”
“אז מי אמר שהוא יעזור לנו?”
קפאתי במקומי.
בכלל לא שקלתי את האפשרות הזו.
“הי, ולנטיין!” צעקתי. היא הסתובבה.
“את בטוחה שהאייר הזה לא יסגיר אותנו על המקום?”
כל הצבע אזל מפניה.
“אני… אני מקווה שלא…” היא הביטה אל מיילס. “אתה לא חושב שאייר יסגיר אותנו או משהו כזה, נכון? זאת אומרת… הנחתי שאפשר לבטוח בו, אבל אולי הוא נאמן מידי, הוא היה במשמר השושנים, מיילס, אולי הוא לא יעזור לנו? הוא ממש חזק! אם הוא יחליט שלשמור אמונים למסדר יותר חשוב לו מאשר לעזור לנו אנחנו נהיה אבודים! איך יכולתי פשוט להניח שלא תהיה שום בעיה?! שיט! כל כך נדפקנו! מה נעשה?! אי אפשר פשוט-”
היא נקטעה שמיילס הניח את ידו הגדולה על פיה.
“למה את לא הסגרת אותי כשבאתי אליך?”
היא הורידה את ידו מפניה.
“כי היו מגרשים אותך.”
“ולמה היה לך אכפת מזה?”
“כי… טוב, אתה חבר שלי. אני מכירה אותך אלפי שנים.”
“בדיוק.” הוא אמר. “אז תפסיקי כבר להתחרפן. אייר הרבה דברים, אבל הוא לא בוגד.”
“אם הוא עוזר לנו זה די עושה אותו בוגד, מיילס.”
“טוב, אבל הוא לא בוגד בחברים שלו.”
“גם מינגריאל חבר שלו, והוא ראש משמר השושנים.”
“את מבינה למה אני מתכוון!”
“טוב, בסדר.”
היא משכה באפה וחזרה ללכת, כאילו כלום לא קרה. לאף אחד מאיתנו לא היה האומץ להגיד משהו, אז המשכנו ללכת גם אנחנו.
ולנטיין הובילה אותנו ברחובות העיר המפותלים בלי להתבלבל. מיילס ישר מאחוריה, ממש ממש קרוב מאחוריה. הוא לא ידע את הדרך, את זה כל אחד היה מסוגל לראות. היה ברור שהוא מנסה להראות כאילו הוא מבין, כאילו גם לו יש את אותה מפה משונה בראש כמו ולנטיין. לבסוף הגענו לפאב שריח חם של בשר ובירה עמד בו. הריח הזה היה עשוי לנעום לחלק מהאנשים, אבל אני הכרתי טוב מאוד את הריח של בירה. הוא לא התקשר אצלי לשום דבר טוב.
בתוך הפאב, כולם הצתפפו סביב משהו. פילסנו את דרכנו בין האנשים, ומצאנו נער שנראה בן שמונה-עשרה או תשע-עשרה, זורק חצים למטרה שהייתה תלויה על הקיר. כל אחד ואחד מחמשת החצים פגעו במרכז. נער אחר כיסה את עיניו, הוא לגם בחינניות מכוס הבירה שנחה על הבר, וזרק את החץ. הוא ננעץ בפלסטיק של חץ אחר. נשמע סבב תרועות. הוא צחק בקול רם, ועם העיניים שלו עדיין מכוסות, הוא הניף את כוס הבירה הריקה באוויר. את המבט על פניו היה ניתן לתאר אך ורק כאופריית ניצחון טהורה, הנער השני הוריד את ידיו מעיניו של הנער הראשון. הוא הביט סביב בעיניו הסגלגלות-אפרפרות, כולם הריעו.
עיניו נעצרו על ולנטיין, החיוך העצום והמעורפל שלו הפך לקטן יותר וצלול לפתע, הוא פילס לו דרך בין ההמון המריע, וניגש אליה. מתעלם מאיתנו לחלוטין.
“ואל, מה את עושה כאן? אמרתי לך לא לבוא לפה, אני אבוא לוושינגטון, באמת-”
“אייר,” היא אמרה, העיניים האפורות שלה הביטו בו במבט הכי רציני שראיתי מימי. “זה לא סתם ביקור ידידות.” היא תפסה בזרועו, ומשכה אותו אל מעבר לקהל האנשים, נראה שעכשיו הוא הבחין בחבורה שלנו. הוא היה יותר גבוה ממיילס.
“יש כאן שלושה ילדים שיודעים הכל. ואני מתכוונת להכל.”
היא הצביעה עלינו. “פייז’, זאק, וזה-”
“אוון.” אייר השלים את דבריה. “אוון מקדרמוט. ‘לאסי שובי הביתה’.”
“אני לא לאסי…” אולי אוון התכוון לצעוק, אבל הוא לחש.
אייר סקר אותנו במבטו, כמעט יכולתי לראות את גלגלי השיניים במוח שלו מסתובבים. ואז, בלי לשאול איך, למה, ומתי, בלי לחפש אשמים, בלי לכעוס ובלי לצעוק, הוא אמר:
“מה התוכנית, ואיך אני יכול לעזור.”
מיילס צעד צעד אחד קדימה. “טוב, חשבתי ש-”
“לא אתה!” אייר קרא. “אני מוכן להתערב שזאת אשמתך, אני אקשיב לתוכנית שלך ביום מותי, ראשדרדר.”
מיילס התנפל בידיים שלופות לעבר הגרון שלו, תפסתי את הזרוע האחת שלו ופייז’ תפסה את השנייה, אבל הוא תלש אותן מאחיזתנו ללא קושי, אבל ברגע שידיו כמעט נגעו בצווארו של אייר, שלא טרח לזוז, הוא ניתז אחורה, כאילו הוא פגע בשדה חשמלי.
“אל תקרא לי ככה, אם אתה אוהב לנשום.” הוא התנשף. זה לא היה משכנע במיוחד, להתחשב בכך שהוא כרגע הותח ברצפה כמו זבוב שמחצו.
“אל תאיים עלי, אדיוט חסר תועלת שכמותך. אני יכול לנצח אותך בכל רגע.”
“אז מה לגבי הרגע הזה?” מיילס שאל ונעמד, אייר פוקק את אצבעותיו.
“נשמע לי טוב מאוד.” הוא הרים את אגרופו, ומיילס התכונן לזנק.
“לא!” צווחה ולנטיין. “תפסיקו כבר! יש לנו דברים יותר חשובים לעשות מאשר ללכת מכות! כמו, למשל, להציל את החיים של שלושת הילדים האלה, ואת הכנפיים שלי ושל מיילס!”
שניהם נעמדו בחוסר חשק, שולחים זה לזה מבטים מלאי זעם.
“התוכנית היא לפנות לשטן, אם משמר השושנים רודף אחרינו, אולי משמר הדרדרים יעזור לנו.”
“זה ממש לא היה רעיון רע,” אייר ציין. “אמלא השטן היה מרושע!”
“הוא עומד בהבטחות שלו,” מיילס התווכח. “והוא חייב לי כמה טובות.”
“הוא השטן!” אייר צעק, מסביב היה רועש מכדי שמישהו אחר ישמע. “הוא, רשע. לא, הוא לא סתם רשע, הוא -ה- רשע, בה’ הידיעה! אנחנו מלאכים! אנחנו לא מבקשים טובות מהשטן!”
“הוא היחיד שיכול לעזור לנו, ואתה יודע את זה.” מיילס קרא. אייר חרק את שיניו ופנה ללכת.
“ולחשוב,” הוא סינן בעודו יוצא מפתח הפאב. “שאתה מתפלא כשאני קורא לך ראשדרדר.”
מיילס תפס קנקן בירה כבד, וזרק אותו על עורפו של אייר בכל הכוח.
הוא תפס אותו בלי אפילו להסתובב.

המלאך הכושל שלי- פרק 5
דרג את הסיפור

תגובות (1)

מהמם! קראתי עכשיו את כל הפרקים ואני מצפה להמשך בקרוב! העלילה מעניינת והכל כתוב טוב בלי שגיאות ואין לי פשוט כלום להעיר.
המשך בבקשה!

12/03/2015 21:28
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך