_Nina_
שלום לכולם, אחרי הרבה זמן של תיקונים, הפרק השלישי כאן! מקווה שתאהבו. הפרק הרביעי יעלה כנראה בשישי או בשבת. קריאה מהנה, נינה.

המתאגרפת: פרק 3

_Nina_ 06/01/2021 137 צפיות אין תגובות
שלום לכולם, אחרי הרבה זמן של תיקונים, הפרק השלישי כאן! מקווה שתאהבו. הפרק הרביעי יעלה כנראה בשישי או בשבת. קריאה מהנה, נינה.

שלום לאני,
ראשית רצינו שתדעי שכרגע לומדים בבית הספר לאגרוף הוא בנים בלבד.
בנים בלבד? כנראה שהביקוש ללימוד אגרוף אצל בנות הוא באמת נמוך.
אם את בכל זאת מעוניינת נשמח אם תצטרפי אלינו.
כמובן שאנחנו צריכים שאחד מהורייך יחתום על טפסי ההרשמה.
אוקי זאת יכולה להיות בעיה… מהסיבה הפשוטה שאסור שאימא תדע מזה.
היא בחיים לא תרשה לי ללכת לשם אם היא תגלה שזה בית ספר לאגרוף.
במחשבה שנייה, היא לא חייבת לדעת מזה.
יצאתי מהחדר וניגשתי אל אימא שבדיוק התעוררה משנת הצהריים שלה.
”אימא את שומעת שנייה?” ניסיתי להראות חמודה ככל שיכולתי.
”כן לאני?” היא ענתה בעודה מפהקת פיהוק ענק.
”את יכולה למלא טופס הרשמה לאיזה פנימייה ממש טובה שאני מנסה להתקבל אליה? בבקשה?”
”כמובן! אני שמחה שמצאת פנימייה חדשה. אני מקווה שהפעם זה יסתדר לך… אם לא אני כבר באמת לא אדע מה לעשות אתך.” היא נראתה שמחה מתמיד. היא עברה במהירות על הטופס ומילאה אותו. למזלי היא לא התעמקה בו יותר מדי. בשנה האחרונה היא מילאה כל כך הרבה טפסים שזה כבר לא היה באמת אכפת לה מה כתוב שם. אני בטוחה שגם מדמי הרישום לא. היא כל כך רצתה שאני ארשם לפנימייה חדשה שהיא הייתה מוכנה לשלם בשביל כך גם סכום רב.
”אימא אל תדאגי. יש לי תחושה שהפעם זה יהיה שונה.”
היא לא הבחינה שמדובר בבית ספר לאגרוף. נשמתי לרווחה.
החלק הראשון מאחוריי.
————————————–
בבוקר שלמחרת מיס קמבל שלחה לי מייל נוסף.
בוקר טוב לאני.
טופס ההרשמה נשלח אלינו בהצלחה. כעת, את מוזמנת למבחן הקבלה.
הבית ספר שלנו ממוקם ממש ליד היער הגדול שבמונטיהן.
אם תסתבכי בהגעה את יכולה ליצור איתי קשר, אני אכוון אותך.
את לא צריכה להגיע עם כלום מלבד עם אנרגיות טובות.
מצפה לראותך, מיס קמבל.
מונטיהן? זאת עיר שנמצאת כמרחק של שעתיים וחצי מהבית שלי.
זה ממש רחוק… אוף כנראה שאני אצטרך לקום ב5 כל בוקר אם אני אלמד שם. אני מקווה שזה יהיה שווה את זה.
נכנסתי להתקלח וכשיצאתי הכנתי לי ארוחת בוקר מפנקת. חביתת עין עם סלט ירקות ופלטת גבינות. בדרך כלל אני אוכלת קורנפלקס עם שוקו אבל הבוקר היה לי כוח להשקיע.
אימא כבר יצאה לעבודה וטימו כבר בבית הספר. איזה כיף. קצת שקט. לאחר שסיימתי לאכול חזרתי לחדר והתלבשתי. שמתי על עצמי איזה פוטר וסתם ג\’ינס שהיה זרוק בארון. נעלתי נעלי ספורט, שמתי את הככפות אגרוף שלי בתיק הקטן שלי למקרה ואני אצטרך אותן ויצאתי לדרך.
לקחתי שלושה אוטובוסים. תוך שעתיים וקצת הגעתי לשם. אני גאה בעצמי על כך שלא הסתבכתי בדרך לשם. למרות שהיא ממש מסובכת.
הבית ספר הזה הרבה יותר רחוק ממה שחשבתי. הוא ממש בסוף העולם שמאלה. במשך כל הנסיעה אליו דמיינתי שהוא יהיה גדול ומרשים.
עשוי מלבנים מיוחדות ומצופה בקישוטי זהב יוקרתיים, מוקף סביב חצר ענקית שבה צומחים פרחי בגוניה מלבלבים ופרפרים שמרחפים סביבו.
מסתבר שזה היה רק בדמיוני.
הסתכלתי מרחוק על בית הספר. איזה פרפרים מעופפים ואיזה נעליים.
לא ראיתי בית ספר כזה מוזנח ומכוער מימי.
הוא היה נראה כל כך ישן, כאילו עוד שנייה הוא עומד להתפורר.
הצמחייה סביבו נבלה, שררה סביבו אוירה של דיכאון ושל פחד.
תדמיינו לעצמכם שנייה את בתי הספר המפחידים מהסרטי אימה… בינגו.
כך הוא היה נראה.
נכנסתי אליו בהתלהבות. היה שקט מוחלט. שמעתי רק את צעדיי הרועשים.
קיוויתי שהבפנים שלו נראה יותר טוב מהבחוץ. לאכזבתי, זה רק נהפך ליותר גרוע.
הם מעולם לא שמעו על אור? למה כל כך חשוך שם? והאבק בכל פינה? אני אפילו חושבת שראיתי כורי עכביש על אחד מהקירות. הבית ספר הזה באמת לא נראה משהו.
לפתע ניגשה אליי אישה מבוגרת. היא הייתה נראית בסביבות גיל החמישים.
היה לה שיער בצבע חום בוהק שהיה עטוף לצמה ארוכה. עיניה היו גדולות וכחולות כים. היא הייתה נראית מאוד מטופחת ונקייה. היא החזיקה בידה נר שהעיר את פניה. נר? באיזה תקופה היא חיה בדיוק?
”שלום, קוראים לך לאני?”
”כן” עניתי.
”אני סגנית המנהל, מיס קמבל. המראיינת שלך להיום. נעים להכיר.”
”איך הייתה הנסיעה לפה?”
”בסדר בסך הכל… כמובן שאם הבית ספר היה טיפה יותר קרוב אליי זה היה יותר טוב.” היא חייכה אליי.
”מה שכן… לא שמעתם על מנורות?”
”תסלחי לי. תיארתי לעצמי שזה יראה מוזר. התקיפה אותנו הפסקת חשמל פתאומית. אנחנו נמצאים באזור שאין בו הרבה חשמל…”
”אה. הבנתי.” זה עדיין היה נראה לי נורא מוזר.
”שנתחיל בראיון? בואי, אני אלווה אותך לחדרי.”
החדר שלה היה מבולגן ועמוס בחפצים ישנים. על השידה שלה היו אין ספור דפים וספרים על גבי ספרים. תוכי בצבע ירוק על קצה הכיסא שלה.
הייתי קצת בשוק.
”את יכולה לשבת אל תדאגי הכיסא לא יטרוף אותך”.
משום מה הבדיחה הזאת לא הצחיקה אותי.
”טוב אז לאני, למה החלטת ללמוד פה?”
”אני אוהבת מאוד להתאגרף והייתי רוצה לפתח את זה צעד אחד קדימה, בגדול אני…”
”מעולה, התקבלת.”
”מה? זהו? אני לא צריכה לספר לך על קורות חיי ולהראות לך את התעודות שלי משנים קודמות או משהו כזה?” הייתי מופתעת. היא לא אמרה שזה מבחן קבלה?
”לא. הרצון שלך מספיק עבורנו.”
זה היה קל יותר מכפי שחשבתי לעצמי. אפילו לא התאמצתי וכבר התקבלתי לשם.
”אני רק רוצה לברר איתך משהו. את לא מפחדת מקצת עבודה קשה ומאמץ נכון?”
היססתי לכמה רגעים. תמיד הייתי ילדה שלא משקיעה בכלום. אם זה בלימודים או בכל דבר בחיים שלי. אני לא רוצה להיגרר לזה גם הפעם.
”אני מוכנה לתת את כל כולי עבור זה”. עניתי בביטחון.
”מצוין. אנחנו מכשירים בבית הספר הזה מתאגרפים צעירים שלאחר מכן יוכלו להתמודד בתחרויות בעולם ובבתי ספר עולמיים.”
”אני יותר מאשמח אם תוכלי להשתלב פה.” היא הסתכלה עליי לעומק.
מעניין מה עובר לה בראש. בטח היא חושבת שאני משוגעת לגמרי שבאתי ללמוד פה. בבית ספר לאגרוף. עם בנים בלבד. איזה נערה חוץ ממני הייתה עושה זאת?
”יופי לאני, שמחתי להכיר אותך. אני אעביר לך את כל הפרטים הטכניים מאוחר יותר.” היא ליוותה אותי במהירות ליציאה.
”גם אני אותך”… באתי לומר אך היא כבר נעלמה.
חזרתי לבית אחרי נסיעה ארוכה ומתישה. אני אצטרך להתרגל לדרך הזאת בסופו של דבר. אימא וטימו חיכו לי לארוחת הערב. אימא בישלה את מרק העגבניות האהוב עליי. ”איך עבר עלייך היום?” היא שאלה אותי בעודי לוגמת מהמרק החם.
”נחמד… הייתי היום בבית ספר. היה לי את מבחן הקבלה”.
”נו ואיך היה?” היא שאלה בסקרנות.
”התקבלתי.”
”באמת? לאני איזה חדשות טובות! כל הכבוד.” היא חייכה מאוזן לאוזן כאילו בישרתי לה שהיא זכתה בלוטו.
לפתע טימו התעורר. הוא עזב את המרק שהיה כל כך שקוע בו.
”לאני את עוברת לפנימייה חדשה?” הוא שאל בתמיהה.
”כן טימו. היא גם די רחוקה פה…”
”אוף! דווקא אהבתי את הרעיון שתישארי בבית כל היום.”
הוא עשה פרצוף חמוץ.
”טימו, לאני לא יכולה להמשיך להסתלבט כל היום ולא לעשות כלום עם החיים שלה”.
”כן.. מה שאימא אמרה.” זאת הייתה הפעם הראשונה שהסכמתי איתה. כנראה שאני באמת מתחילה להשתנות.
”אל תדאג טימו.. אני אבוא לבקר הרבה ואנחנו נדבר בטלפון. כמו שעשינו עד עכשיו.”
”אולי תעברי לבית ספר שלי? הוא קרוב יותר ונחמד מאוד.”
”טימו להזכירך אני כבר מזמן עברתי את תקופת היסודי שלי.”
צחקתי. האמת שזה היה יכול להיות נחמד להיות עם טימו באותו הבית ספר.
”בהצלחה לאני. אנחנו מאמינים בך!” אימא הסתכלה אליי במבט חמים והחזיקה לי את היד. הרגשתי שהיא מצפה ממני להצליח הפעם.
אני לא רוצה לאכזב אותה יותר. אני רוצה להיות הבת הטובה שהיא מצפה ממני להיות. אני רוצה לצאת לדרך חדשה.

המתאגרפת: פרק 3
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך