פרק ראשון! אשמח לשמוע מה דעתכם וכמובן אם יש ביקורות אז אשמח לשמוע אותן וללמוד מהן. פרק שני ביום שלישי הבא כנראה אם לא יהיו לי שינויים בלו״ז.

המתים-חיים פרק 1: ״חזרתו של המתנקש״

25/07/2020 109 צפיות 3 תגובות
פרק ראשון! אשמח לשמוע מה דעתכם וכמובן אם יש ביקורות אז אשמח לשמוע אותן וללמוד מהן. פרק שני ביום שלישי הבא כנראה אם לא יהיו לי שינויים בלו״ז.

לא משנה כמה תברח מהעבר, הוא ימצא אותך.
בתור אחד בעל עבר מזעזע, הייתי אומר שאני מפחיד.
למה? כי אחריי שנקברתי בחיים חמש מאות שנה, כבר היה 1888.
נכון, זו השנה בה נוסד הנשיונל גאוגרפיק ובה נוסד חוק הברזל בברזיל, אירועים כביכול חשובים.
אבל בעיקר בה היה הרוצח שלא נתפס מעולם: ג׳ק המרטש.
הקורבן הראשון שלו היה ב-31 באוגוסט, היצאנית מרי אן ניקולס.
הקורבן השני שלו היה ב-8 בסמפטמבר בלונדון, גופתה של אני צ׳פמן.
והקורבן שסיים את הכל היה ב-9 בנובמבר, מרי ג׳יין קלי.
כולן מתו על ידיו של ג׳ק המרטש.
אני הייתי ג׳ק המרטש, אני רצחתי אותן בדם קר כמתנקש ופיזרתי את האיברים שלהן, את חלקן לקחתי וחלק אחר שאני לא זוכר בכלל, הייתי משוגע.
הייתי משוגע בגלל שנקברתי בחיים ובמיוחד שכתבתי את מכתבי ״בוס יקר״, ״גלויית ג׳ק השובב״ ו״מכתב מהגיהינום״ לסוכנות החדשות המרכזית ב-25 בסמפטבר שקיבלו את מכתב ״בוס יקר״ רק ב-27 בסמפטמבר ומשם הכל היסטוריה.
הסיבה למה לא מצאו אותי היא כי אחותי אספה אותי משם ברכב, מכל מקום שבו רצחתי את שלושת הנשים היא הייתה שם ולא רק שם לפי הזיכרון שלי.
זה היה בשבילי גן עדן התקופה הזו, לפרק את כל הזעם והטירוף שבי.
חמש שנים אחריי הקורבן האחרון שלי כג׳ק המרטש, אני ורובין הבטנו בסמטה.
הסמטה בה נהרגה מרי ג׳יין קלי.
״נהנת מזה אז, אה? מלרצוח אותן?״ היא שאלה.
״זה היה סיפוק והנאה שאין מחר אחותי״ חייכתי.
״ששת הרציחות שעשיתי במקביל והרצח הכפול של ג׳ק ממש גרמו למשטרה לפחד״ רובין נשנעה על הקיר.
״עשית אחלה עבודה שם, באמת״ אני אומר לה ברצינות.
״אני יודעת. אבל מה עושים הלאה? רעיונות?״ היא שאלה.
״אני צריך למצוא את אנדי קודם״ אני עונה לה ישר.
״אנדי? מי זאת?״ רובין מצמצה.
״החברה שלי, אנדריאה סירס״ אני עונה בפשטות.
הלסת שלה נשמטת, מטה ממש.
״מה? רובין, הכל בסדר?״ אני שואל אותה.
״זו…בת אצולה הזו שהורעלה בידי בת אצולה יריבה, מהמאה ה-16 אז ונרצחה בשנת 1701 שיט!״
היא רוטנת בעצבים.
״על מה את מדברת?״ אני מבולבל.
רובין תופסת בכתפיים שלי, שיערה הקצר והבלונדיני הזיע כעת מהלחץ, עינייה הכחולות עז כשלי הביטו בי בהבנה ברורה אז ואמרה משפט אחד ששינה הכל:
״תמצא אותה, כי אנחנו לא היחידים שמתים וחוזרים לחיים. לא עוד.״
ואז בולעת אותי האפלה כמו הפסקת חשמל.
״ג׳ורדן!״ קול מרוחק נשמע באוזניי.
תמצא אותה.
״ג׳ורדן!״ הקול מתחזק, מתגבר באוזניי.
אנחנו לא היחידים שמתים וחוזרים לחיים.
״ג׳ורדן!״ הקול כבר נשמע נשי ובירור.
לא עוד.
״ג׳ורדן!״ הצעקה מפלצת את אוזניי.
אני פוקח עיניים בבת אחת.
אני מתיישב במהירות שאני נוגח במשהו בכוח.
אני מכניס את כל החמצן לגוף שלי באותו רגע, אני מזיע מעט.
לאחר מכן אני מקבל אנחת רווחה מאנדראיה שמשפשפת את הראש מכאב.
״התעוררת, אני כבר שעה שואלת אם אתה רוצה קפה״ היא מודיעה.
עיניה הכהות, כמעט שחורות מחכות לתשובה בשקט.
״כן, אנדי,״ אני משיב וצונח ער למיטה.
היא הייתה עדיין במראה בת 18.
לצערי אנחנו תקועים במראה גיל 18 כי בזמן הזה התגלה הכוח לא למות ולחיות לנצח.
יתרון, אתה נשאר יפה חיצונית.
חסרון, מתנהגים אלייך כמבוגר חלקי.
אנדריאה פוסעת לעבר המטבחון הקטן ומדליקה את הקומקום בלחיצת כפתור ידנית.
היא הייתה קצת כמו אלילה מצרית בעיניי תיכוניסטים: גבוהה, בעלת זרועות שריריות אבל לא יותר מידיי ועם עור שחום, שנראה כמו שוקולד מריר ומשלים את המראה של האלילה המצרית.
היא לבשה גופיית בטן לבנה מכובסת וזוג מכנסיים קצרים שחורים עם ציורי כתרים צהובים קטנים מכל כיוון אפשרי, מה שהזכיר לה מאיפה וממתי היא באה
בעוד קומקום מתחמם היא מושיטה יד לעבר גומייה בשביל לעשות צמה לשיער.
אני מכחכח בגרוני והיא עוצרת.
״הרגלים ישנים של בת אצולה, ההורים העקשניים שלי״ היא רוטנת.
היא משאירה את השיער השחור שלה מתולתל ופזור וממשיכה להכין את הקפה.
״ההורים העקשניים והמתים את מתכוונת?״ אני שואל.
״בערך, כי גם שלך מתים״ היא מעירה.
״היי!״ אני מוחא,״זה הטריק שלי.״
״תמצא חדש. ג׳ק המרטש תמיד מצא קורבן חדש לא? או שהוא פשוט נתן לאחותו להחליט?״ היא מביטה בי ומנסה לראות אם נפגעתי.
במקום הזה אני שואל,״ולמה את חושבת ככה, הוד מעלתך?״
היא צוחקת מהוד מעלתך,״כי מאחוריי כל גבר עומד אישה.״
״מאחוריי כל גבר עומדת אישה שתשפוך את המים הרוטחים על הריצפה״ אני מודיע באזהרה.
היא מביטה בקומקום שנוטה הצידה לריצפה ומיישרת אותו בחיפזון.
״אתה מתכוון להתבטל לך במיטה הקיסר אלבה?״ היא שואלת בחיוך קטן.
״לא״ אני עונה בשלילה, היא השתמשה בשם המשפחה שלי עכשיו.
״אז הוד מעלתך פוקדת עליך להרים את עצמך מהמיטה אל המרפסת או שתענש״ היא פוקדת בסמכותיות.
״כן הוד מעלתך,״ אני אומר ומוסיף ״לשעבר.״
״תמסור לסוכנות החדשות המרכזית במכתב שהתחצפת להוד מעלתך דרך אגב״ היא השיבה בעודה מוציאה את הקפה למרפסת שבמוטל הדרכים המקומי.
אני קם בפיהוק ופוסע לעבר המרפסת.
הגוף החסון שלי מתהלך בזריזות למרפסת ועיניי הכחולות עז מסתנוורות לרגע מהשמש.
השיער הבלונדיני והפרוע שלי מעט נהיה בהיר בחוץ מאוד ואני לבוש רק במכנסי טריניג ארוכים לבנים.
אני מתיישב מולה ולוגם לגימה גדולה מהקפה.
״תלונות לאדון יש?״ היא שואלת בסקרנות ולוגמת מהקפה.
״אחריי יותר ממאה שנים ביחד והכנת קפה אחד לשני, אין לי תלונות.״
לגימה שלי מהקפה.
היא מגלגלת עיניים, היא יודעת שיש.
״אל תשקר לי. מה לא בסדר בקפה?״ היא שואלת.
״הכל בסדר עם הקפה״ אני מדגיש,״הבוקר הזה מרגיש שקט מידיי.״
אני גומר את הקפה כמו צ׳ייסר.
״היום יום שבת, כולם ישנים עד מאוחר. עובדה״ היא מכחכחת בגרונה.
״אבל אין היום אף אחד ולא ראינו גם בשבוע האחרון שום אדם פה ואני חושב-״ אני נקטע בדפיקות רמות וחזקות על הדלת.
דפיקות שאני יודע דבר אחד: אוי ואבוי.
הדפיקות ממשיכות להישמע מעבר לדלת.
״רגע!״ נוהמת אנדריאה בנואשות שיחכו שגומרת את הקפה בלי להסס ומשתעלת לרגע.
היא קמה וחוזרת פנימה, אני אחריה.
היא מניחה את הקפה והולכת אל הדלת.
״מי זה?״ היא שואלת בחשד.
״שירות פיצה! הזמנתם!״ ענה קול גברי ומחוספס.
״לא הזמנו פיצה״ אומרת אנדריאה ברצינות, מביטה בי.
היא מביטה מבעד לחור בדלת ומסמנת לעבר הטלוויזיה עם האצבע.
אני ממהר להעביר את הטלוויזיה הדלוקה לחדשות ומביט בתמונת המבוקש של השבוע האחרון.
טראנט ג׳ייסון ,רוצח ושודד בנקים: שיער מסופר בגלח וצבוע בספריי בלבן עם עיניים כחולות בהירות.
היא מהנהת בנמרצות לעברי, כאילו היא עוד רגע תזכה במיליון דולר דרך הלוטו של המאה 21.
״שיט״ אני אומר בלי להבקיע קול, היא נאנחת באכזבה.
היא ציפתה לסוף שבוע שקט ובמקום זה הוא מגיע.
״להרוג אותו?״ אני שואל בלי קול.
״לא, נביא אותו למשטרה״ היא עונה בלי קול.
אני מהנהן, אין לנו כוח להיות חשודים ברצח של כזה אדם.
״אפשר להכניס את הסושי?!״ הוא שואל מבעד לדלת,
״הוא יתקרר לכם!״
אני ממהר לכבות את הטלוויזיה לפניי שינסה לפרוץ ת׳דלת בכוח.
אנדריאה מתרחקת מהדלת שאני מתקרב, אוחז בידית.
היא הולכת סביבי ומתחבאת באזור מרווח בין הידית לדלת.
בלי היכולת של לא למות או בלי, אני לא מפחד ממנו.
אני פותח את הדלת לרווחה ומרגיש את אנדריאה הודפת את הדלת כדי שלא תמחץ מכך.
האקדח השחור צמוד למצחי והוא מחייך.
הוא דורך את הניצרה ועומד לירות.
אני מרגיש את ההנאה לשווא שהוא עומד לירות בי.
אני לא אמות בכל מקרה.
הדלת נהדפת לעברינו בעוצמה ומפתיעה גם את המוכן בנינו שזה כמובן אני מהעוצמה הזו.
אני וטראנט נופלים ארצה כמו בובת סמרטוטים ממכה בראש.
הוא מרים מעט את היד אבל מתעלף במקום.
אצלי הראייה שלי מטושטשת והראש כואב.
במערבולת ראייה עמומה הדבר היחידי שאני יכול לראות זה את אנדריאה לוקחת את האקדח ועושה חיפוש על טראנט במהירות.
היא מביטה בי ואומרת בקול חזק שאשמע ״הכל בשליטה.״
אני מתעלף ויודע שהכל בשליטה עד שמישהו מאיתנו התעורר.
שנקברתי בחיים, אחותי רובין התעוררה ראשונה ששחררו אותנו.
הפעם, אני מעדיף שאני אתעורר קודם.
הגיע הזמן שג׳ק המרטש יגיע לביקור קצר במאה 21.

המתים-חיים פרק 1: ״חזרתו של המתנקש״
דרוג הסיפור 4 | 1 מדרגים

תגובות (3)

דבר ראשון, פרק מעניין! נראה שיש הרבה קפיצות בזמן. קודם בין הקבורה לתחילת הפרק, ואז מהתקופה של ג’ק המרתש לימינו. בסיפור שמתבסס על חיי נצח דרך עיניהם של דמויות שמתו לפני כמה מאות שנים, אני נהנה לראות את נקודות המבט שלהם בתקופות שונות.

דבר שני, ואולי לחלק הפחות נעים, יש כמה דברים שאני רוצה להצביע עליהם שהפריעו לי בקריאה. להגיד את האמת אני לא בראש הכי מפוקס ובטוח שאני מפספס משהו, אבל הנקודות האלה ספציפית די מפריעות להבנה.

* “אחותי אספה אותי משם ברכב”- בתור מישהו שיודע על ג’קי (כן אני רציני באיות) לא מעט וזה כולל סיור שערכבתי בלונדון, ההסבר על ההתחמקות שלו, שבו יותר נכון להגיד כרכרה אם אני לא טועה- מתנגש עם הרבה פרטים ועם עובדות שפוסלים את הרעיון. לי לפחות, לא יודע עד כמה אחרים מכירים.

*היא הייתה שם ולא רק שם לפי הזיכרון שלי- לא הבנתי את הכוונה פה, אולי יש משהו בניסוח שלא יצא לך או אולי אני עייף מדי, אבל משהו פה לא מובן.

*הצגת הדמות של אנדראה מרגישה מאולצת. את הדמות המרכזית ואחותו הצגת טוב לדעתי, במקרה שלה זרקת את כל הפרטים לקורא כמו מידע מקורות חיים. זה נראה כאילו מיהרת להסביר מי זאת עוד לפני שהיא נכנסה לסיפור.
**שוב אולי כי אני עייף, אבל זה מרגיש כמו סתירה שהוא ורובין היו כל הזמן ביחד והיא לא ידעה על הקשר בינו לבין אנדי.

*תמצא אותה, כי אנחנו לא היחידים שמתים וחוזרים לחיים. לא עוד- אתה מציג את המשפט כמשנה מציאות, אבל בחלק שבו הם חולצו האיש שהיה שם כבר אמר להם את זה, אולי לא הבנתי נכון את הכוונה פה.

*הרוטחים- הרותחים

*היום יום שבת, כולם ישנים עד מאוחר. עובדה- נראה שהמקום בו הסיפור מתרחש הוא ארה”ב (על פי זה שרשמת דולר) ושם יום שבת פחות מורגש כיום מנוחה לעומת יום ראשון.

*נוהמת אנדריאה בנואשות שיחכו שגומרת את הקפה בלי להסס ומשתעלת לרגע- כל המשפט הזה. הניסוח לא מובן, אני עברתי עליו כמה פעמים במהלך הקריאה ובאמת שלא הצלחתי להבין את הכוונה עדיין.

*בהרבה מקרים שים לב שאתה רושם “ש” במקום “כש”:
שאני מתקרב- כשאני מתקרב
ששחררו אותנו- כששחררו אותנו

מקווה שזה לא מרגיש קשוח מדי, והכל במטרה לעזור להשתפר. הסיפור מעניין ויש לך התחלה שאתה יכול ללכת איתה להרבה כיוונים, בין אם אתה חוקר את ההווה או העבר.
מחכה להמשך! D:

26/07/2020 00:02

כנראה זה היה טעות בניסוחים אצלי.
תודה על הביקורת וזה לא היה קשוח לדעתי, זה היה במקום.
אשתדל ליישם את מה שאמרת ולגביי הכרכרה נראה לי שצדקת,
אבל רציתי להראות שהם לא זוכרים הכל-הם חיים לנצח לכן הם שוכחים פרטים כאלה,זה טבעי אצלם.

לגביי אנדריאה זה לא היה מאולץ,
אחריי שאתה ביחד עם אדם כבר יותר מאה ומשהו שנה אתה כבר מכיר אותו כמעט כמו את עצמך,
כי עבר הרבה זמן.
חשפתי רק באופן כללי עליה ולא הכל, המידע האמיתי יבוא כי יש להם היסטוריה ארוכה מאוד.
מקווה שהסברתי את זה טוב.

לגביי שהם כשוחררו מהקברים זה היה מי שקיבץ אותם, אבל עדיין הם לא הבינו במלואו את המשמעות.
כל אחד היה מקשיב לדברים האלה בחצי אוזן אם היה קבור בחיים, כי הרצון לצאת עולה על שמיעה.
אנסה להסביר את זה טוב יותר בהמשך הסיפור.
אפשר להגיד שהדמות שלך היא דמות מרכזית, בוא נגיד שזה קשור לטבעת השחורה שאמרת לי לבחור מה לעשות איתה, כי זה יגיע.

ההמשך יגיע בשלישי אם לא יצוץ לי משהו כי יש לי שבוע דיי עמוס.
אני מצפה לראות בפרק 9 גם בנות עם כוחות על כי צריך גיוון, למרות שלוקאס וברנדון הם דמויות מצויינות.
נ.ב. כבר יש לי רעיון לסיפור נוסף אחריי שאגמור את הסיפור הזה.

26/07/2020 11:55

אני תומכת בתגובתו של מאקס, ואוסיף כמה מילים משלי.
אני לא ישבתי לקרוא את הכל. אסביר מדוע:

כבר בפרולוג אני חושבת שאמרתי את זה, וההערה לא יושמה: הסיפור נראה קצת כמו שיר. יש מיליון אנטרים, אין זרימה במבנה. אחרי נקודה לא חייב לשים רווח בין השורות. יש הרבה, הרבה יותר מדי אנטרים – וזה גורם לקריאה להיות בלתי נעימה.

אתה עדיין לא שם סימני פיסוק בתוך מרכאות. לדעתי זו גם הערה שנתתי בעבר, אבל אם לא: אז תדע. כשדמות אומרת משהו, ויש מרכאות, תמיד תמיד יהיה בסופן סימן פיסוק. אין דבר כזה “הנה טקסט שדמות אומרת” ואין בפנים סימן פיסוק. לא קיים. תמיד יהיו או נקודה, או פסיק, או סימן שאלה, או סימן קריאה וכן הלאה. תפתח כל ספר שיש בו דיאלוג, ותסתכל מה בא לפני המרכאות, מה בא בתוכן, מה בא אחרי. איך סופרים בונים דיאלוגים. איך הם בונים סיפורים.

הטקסט מאוד דיבורי. שזה לא בהכרח דבר רע, טקסט יכול להיות נעים למרות המשלב הלשוני. אבל כן יש המון טעויות דקדוק, שגיאות כתיב וניסוחים מסורבלים שמבלגנים את הקריאה. זה נורא קשה לי לקרוא ככה. אני מציעה להקריא את זה לעצמך בעל פה. יש פה כמה משפטים שלטעמי הופכים את הסיפור למן “תשמע קטע אחי”. יותר מדי דיבורי. יש עומס של שפה קצת מבולגנת, כאילו שזה טקסט שאתה מדבר אותו ולא כותב אותו. לטעמי, במיוחד בז’אנר שבחרת, זה פוגם בקריאה. יש חוסר איזון בין הכוונה והאמצעים.

אני אשמח לקרוא את הסיפור במלואו כשהצורה שלו תהיה יותר קריאה וכשהזרימה של הטקסט תהיה מאורגנת ואסתטית. מוזמן לפנות אליי, במידה וזקוק לחידודים בנושא. בהצלחה!

26/07/2020 14:21
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך